דאה שחורת-כתף – Elanus caeruleus

מבחינתי, הסיפור התחיל אי שם בשנת 2005. באותו שלב רק התחלתי להיות פעילה בפורומים של תפוז – בעיקר בפורום שמירת טבע, אבל גם הסתכלתי פה ושם בפורום טיולים, פורום ציפורים בטבע  וצפרות ופורום טבע פראי וחיות בר.

באחד הימים היתה בפורום צפרות התרגשות רצינית: באיזור קבוץ גלאון, לא רחוק מקרית גת, נצפתה דאה שחורת-כתף.

כמה ימים לאחר מכן, אחרי שצפרים רבים מהאיזור בקרו בגלאון ונהנו מהתצפית – פתאום נעלמה הדאה.
חלפו עוד כמה ימים, ולפתע נמכר בארץ פוחלץ של דאה!
הנושא נידון באריכות בפורום צפורים בטבע וצפרות – ומאותו יום הכללים בפורום מאד נוקשים, ולא מפרסמים מיקום מדויק של עופות נדירים, אלא אם הם באמת באיזור מוגן.

מאז, חלפו כמה וכמה דאות בארצנו – פה ושם ראיתי דיווחים בפורום הציפורים על דאות בחוף הכרמל, באיזור אילת, בעמק יזרעאל… אף פעם, כמובן, לא צוין מיקום מדויק. עד השנה.

השנה הגיעו כמה דאות לאגמון החולה. ולא רק הגיעו: הן בנו קן, הזדווגו, הטילו ביצים – וגידלו ארבעה גוזלים לתפארת!
בשלב הזה הן כבר הפכו לסלבריטאיות: אפילו בynet יש כתבה עליהן.

ולכן, כמובן, קיויתי מאד לפגוש אותן.
לשמחתי הרבה, באיזור מצפור השקנאים פגשתי פקח של האגמון (לצערי, אני לא זוכרת את שמו, הוא אמר לי שהכינוי התפוזי שלו הוא JAGUAR5353) שהראה לי בטלסקופ עיט צפרדעים. ניסיתי לצלם – אבל זה בלתי אפשרי לזהות אותו בתמונה… זו התמונה, העיט מסומן בחץ טורקיזי:

בכל מקרה, שאלתי אותו לגבי הדאות – והוא הסביר לי איפה אפשר לראותן. אז נסענו בחזרה לשם. בתחילה לא הייתי בטוחה לאילו עצים הוא התכוון, איפה הדאות – אבל בסופו של דבר ראיתי אותן, ואפילו צלמתי 3 תמונות. אני אציג אותן – עם ובלי Crop….
התמונות שלי מאד מגורענות ולא ברורות, אם אתם רוצים תמונות טובות – לכו לפורום צפורים, או לאתר תצפית.

הדאה היא עוף דורס קטן, בערך בגודל של בז. צבעה בהיר.  החלק העליון של הכנפיים שחור, וכן יש פס על העיניים – כמו מין מסכה שחורה. העיניים אדומות בוהקות.

הדאה חיה בעיקר במרכז אפריקה ובדרום אסיה. אצלינו היא חולפת נדירה, וחורפת נדירה עוד יותר.

השנה היתה הפעם המתועדת הראשונה שדאה שחורת כתף קננה בארצנו. אני מאושרת שהצלחתי לראות את הדאות, ולצלם אחת מהן.

וכמובן, אני רוצה להודות לJAGUAR5353  שבזכותו פגשתי עוד ציפור נדירה, מיוחדת ויפהפיה!

התמונות צולמו באגמון החולה, בתאריך 26.11.11
וכמובן, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

וככה, בשביל הטעם הטוב – הנה סרטון שפורסם בפורום צפורים: פרחוני הדאות:

 

עגור אפור – Grus grus

אני לא יודעת מה יהיה עם תפוז, ולמען האמת – נראה לי שהם נכנסו לתרדמת, הם פשוט משאירים את זה ככה. נו, שיהיה. אנשים יתרגלו לקוביות הלא-סגורות, לקפיצות בעמודים, לפרסומות שנוספות ונוספות… זו פלטפורמה חינמית, לא?!
יש לי המון מה לספר, והמון מה לתאר – ובכל זאת אני לא כותבת כלום, כי הפגיעה באסתטיקה של הבלוג פשוט מפריעה לי. כן, אני יודעת שכמה אנשים, כמו גגגונת ומיזי אמרו לי שהן בכלל לא שמו לב. אבל מה לעשות, יש בי צד פרפקציוניסטי, ואני רוצה שהבלוג שלי יראה מושלם. לא רק סביר, אלא מושלם. מושלם בעיני.

מה, גם זה אסור לי?

עוד נושא שחשוב לי מאד: בשבוע הבא תמלא שנה לשריפה האיומה בכרמל. היום מתחילים להרוס את הבתים שנשרפו בבית אורן. באתר האגודה הישראלית לאקולוגיה התפרסם מאמר חשוב, שכתבו יחד אנשי רשות הטבע – פקחים, אקולוגים ומומחית שריפות. אני ממליצה לקרוא.

ואחרי כל ההקדמות, אני מגיעה סוף סוף אל נושא הרשימה שלי היום: העגור האפור.
פגשנו את העגור בשמורת החולה, ועל הטיול שלנו תוכלו לקרוא אצל מוטי. אני מספרת על העגורים.

העגור האפור הוא עוף גדול – הוא מגיע לגובה של 1.20-1.40 מטר, ומוטת הכנפים נעה בין 2.20 ל2.50 מטר!
ויחד עם זאת, הוא שוקל רק כ-5.5 ק"ג. טוב, הוא צריך להטיס את כל הגודל הזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות כבד…

העגור האפור הוא אפור ברובו. הראש הוא שחור עם שני פסים לבנים שיורדים מהעיניים אל הצוואר, וכתם אדום. אין הרבה הבדל בין הזכרים לנקבות –
אבל אם זה המצב, מה מצולם בתמונה הבאה? מימין זה עגור, לפי התיאור בספר. אבל הפרט השמאלי בתמונה משמאל?

 

משמאל פשוט יש פרט צעיר יותר – כבר לא גוזל, אך עדין לא בוגר.

העגורים מקננים בצפון אירופה ואסיה, בקיץ.

את החורף הם מבלים בדרום החם – גם אצלינו, וגם דרומה יותר, באפריקה.

בסתיו ובאביב הם נודדים. יש להם מסלולי נדידה קבועים – ובימינו, כל שנה חולפים כ-30,000 עגורים מעל לשקע הסורי אפריקני, ועוצרים לנוח בעמק החולה. הרבה מהם נשארים גם לבלות את החורף.

לא תמיד זה היה כך. לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, בשנות החמישים, בגלל ייבוש החולה והרעלות – לא חרפו כלל עגורים בארצנו. הם השתדלו לעבור ולספוג נזק מינימלי. לשרוד.
באמצע שנות ה-60 התחילו לחזור עגורים אלינו, ובשנות ה-80 כבר חרפו בארץ כ-2500 עגורים.

 

ההרעלות באו כדי למנוע מהעגורים לפגוע בחקלאות. אבל בשלב מסוים הבינו שזו פגיעה בטבע, והחליטו להפסיק את ההרעלות. והעגורים החלו לשוב….

אבל לשוב – פירושו גם לשוב לשדות, לאכול את הגידולים השונים… הם אוהבים זרעי כותנה, בוטנים, חומוס ועוד ועוד…
אז מה עושים?

הפתרון הראשון היה כזה – התחילו לגדל בשדות בשטח האגמון כל מיני גידולים שהעגורים אוהבים. בעיקר בוטנים. משם – לא גרשו אותם. בשדות האחרים יש תותחים שיורים ומרעישים כל כמה זמן, ומפחידים את העגורים שלא יינחתו שם.

התוצאה היתה חרב פיפיות:  העגורים לא הגיעו אל השדות, אבל… היה להם טוב בחולה: מקור מזון זמין ונוח, אתר בטוח מפני ציד (פרט לתן או זאב מזדמן), מזג אויר נוח ברובו… הם נשארו. העגורים הפסיקו לנדוד, והיה חשש שהם פשוט משנים את דפוסי ההתנהגות שלהם בגללנו.
מה גם, שלכלכל 30,000 עגורים למשך השנה – זה עלות כספית גבוהה מאד.
אז העגורים החליטו להשאר, וכמובן – חזרו גם לשדות החקלאיים… חרב פיפיות, אמרתי?

ולכן כיום הפרוייקט שונה. לפי הכתוב באתר האגמון, מאפשרים להם לנוח ולאכול במשך עונת הנדידה – אבל דואגים שהמזון ייגמר, או לפחות יתדלדל בצורה רצינית בזמן שבו הם צריכים להמשיך הלאה.
באותו זמן גם מתחילים לגרש אותם, להפחיד אותם – ועל ידי כך, גורמים להם לחזור לדפוס הטבעי, ולנדוד.
טנדר שנוסע ליד השדה ומעלה הרבה אבק – זה בהחלט גורם מאיים בעיני העגורים.

ואז הם נודדים להם הלאה, באלפיהם…

באגדות עם באירופה, ראו בעגור עוף מבשר רעות – אולי בגלל הצעקות. העגורים נוהגים לעוף בגובה רב (מעל 2 ק"מ, לפעמים אפילו ברום 3 ק"מ!) – ולכן קולותיהם נשמעים הרבה לפני שרואים אותם.
כמו אות מבשר רעות שמגיע מהמרחק.
אחד השמות הנרדפים לעגור בעברית הוא "כרוכיה", והביטוי הציורי "מצווח ככרוכיה" הוא ברור מאד כשעומדים מתחת ללהקת עגורים חולפת, או מול להקה במנוחה –

בטורקיה, באיראן ובמדינות קרובות להם העגור דוקא נחשב כסמל לנאמנות בנישואין, ומסמל מזל טוב.

התמונות צולמו באגמון החולה, בתאריכים 9.11.11 וגם 26.11.11
ותמונה אחת של הנדידה – צלמתי במרכז הצפרות באילת, 28.10.2011

 וככה, בשביל אקורד הסיום – רגע לפני השקיעה, הירח כבר עלה – והעגורים באים ללון ליד מצפור העגורים, באגמון החולה –

 

חדשות מרעישות ותצפית מיוחדת

שוב אני זונחת את פרחי אוקטובר (יש לי עוד חוב אחד) ואת הרשימות מארה"ב (לא ספרתי עדיין כמה רשימות יש לי…) – בשביל חדשות מרעישות ונפלאות לכל חובבי הטבע!

בשמורת החולה נמצא מחדש עֲגֻלָּשׁוֹן שְׁחוֹר-גָּחוֹן – סוג של דו-חיים, קרוב נדיר של הצפרדע, שעולם המדע היה בטוח שהוא נכחד!
לראשונה, אחרי כמעט 60 שנים – (57 שנים ליתר דיוק…) יש צילומים והוכחות שהעגלשון עדין חי!

ראשית, לגבי העגלשון – זו צפרדע כהה וקטנה. היא נקראת כך כי הלשון שלה עגולה, ואינה משמשת ללכידת חרקים. היא מעט פרימיטיבית יותר מהצפרדעים.
הגחון – כלומר, תחתית הגוף שלה – שחור מנוקד.
העגלשון נתגלתה בארץ בשנת 1940, ע"י פרופסור היינריך מנדלסון, פרופסור לזואולוגיה, ממייסדי אוניברסיטת ת"א, ואחד הראשונים שהבין את חשיבות שימור הטבע; ופרופסור היינץ שטייניץ שהיה ביולוג ימי באוניברסיטה העברית.
פרופ. מנדלסון הגדיר את העגלשון כמין אנדמי לארץ.
מאז ייבוש החולה, בשנת 1953, לא נצפתה הצפרדע הזו בארץ – היא מסומנת כ"נכחדה" בכל הספרות.
היא מופיעה גם בפוסטר הדו-חיים שנחשבים שנכחדו של Conservation International  : בשורה התחתונה, Hula Painted Frog –

והנה, השבוע – במהלך סיור באיזור סגור לקהל בשמורת החולה, הפקח יורם מלכה פגש צפרדע. צפרדע כהה, קצת מוזרה… הוא עצר לבדוק אותה – ונשימתו נעתקה. הוא בדק במגדירים, השווה את הגחון השחור המנוקד – והזמין מומחה לדו-חיים – את ד"ר שריג גפני מהמרכז האקדמי רופין, כדי לאמת את הזיהוי.
העגלשון שנתגלה זו נקבה, הם מדדו אותה וצלמו אותה, והיא כמובן תוחזר לשמורה. עכשיו צריך רק לחפש את שאר המשפחה שלה…
אתם מוזמנים לקרוא בשמחה את הסיפור המלא, ולהנות מהתמונות –
 כתבה באתר ynet, כוללת תמונות עדכניות וגם את התמונות הישנות של פרופ' מנדלסון
 כתבה באתר הארץ, עם תמונה יפה
 כתבה באתר NRG

קישורים נוספים – שוודאי ישונו בימים הקרובים:
 עגלשון באתר IUCN – רשימת המינים האדומים העולמית
 עגלשון באתר החברה להגנת הטבע – רשימת המינים האדומים בארצנו
 בויקיפדיה – כמובן – מישהו כבר דאג לעדכן את התגלית.




ומהתרגשות אחת, להתרגשות שניה – אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם בגולן. נרטבנו היטב, אבל רגע לפני הגשם היתה לנו תצפית מיוחדת – דווקא בציפור, לא בפרח.

זו ציפור שיר קטנה ונחמדה, וברגע הראשון – הצפרים בחבורה לא היו בטוחים מי היא. אבל מהר מאד נשלפו המשקפות והמגדיר, והציפור זוהתה בתור סלעית חלודת-שת, מין שמקנן בטורקיה, צפון עירק ומערב אירן.
היא קרויה גם סלעית כורדית – או באנגלית Kurdish Wheatear, ובלטינית – Oenanthe xanthoprymna
בחורף היא נודדת דרומה אל חצי האי ערב – ואז לפעמים אפשר לראות אותה גם בארצנו.
זו תצפית נדירה ומיוחדת בציפור מקסימה. ואני חייבת תודות לאילון, לנעמי ול-Aetos – הצפרים בחבורה, ששמו לב אליה, הראו לי אותה, וכמובן גם זיהו אותה.

את העגלשון אני מקווה לפגוש ביום מן הימים,
את הסלעית צלמתי במורדות רמת הגולן, 16.11.11 – וכמובן שרצוי להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

צפורן סינָי – Dianthus sinaicus

הרשימה שלי היום קצת לא הוגנת: אני מציגה פרח יפהפה ועדין, מאד מאד קטן – ובסוף, אחרי שתחשבו שהוא דווקא נחמד מאד, אני מתכוונת להפציץ אתכם בשתי תמונות, שייגרמו לכם לשכוח לחלוטין את הפרח הזה.
אבל כידוע, החיים לא הוגנים. ולכן אני מציגה את צפורן סינָי.

צפורן סיני הוא בן-שיח – כלומר, שיח קטן, שגבהו עד 40 ס"מ, אבל הוא מאד דליל. קשה לצלם את השיח עצמו, וכיון שגם את הפרח לא קל לצלם – בסופו של דבר ויתרתי. מבחינת הצורה הכללית, יש דמיון מסוים לגבסנית שהצגתי בבלוג לפני שנה בערך – אך הציפורן קטן יותר.

הפרח עצמו הוא פיצקלה – בקוטר סנטימטר, ורדרד, ופורח כשהכל כבר יבש. בעיקרון, עונת הפריחה היא אוגוסט-ספטמבר, אבל אנחנו פגשנו אותו באמצע אוקטובר.

לפרח יש שני שלבים  – שלב זכרי – שבו האבקנים יוצאים, כמו בתמונה הבאה –

ואחריו – שלב נקבי שבו עולים שני עמודי עלי.

ויחסית לכל גדלו של הפרח, הם אכן עולים ומסתלסלים!

צפורן סיני נקרא כך כי זוהה לראשונה בחצי האי סיני. הוא צמח נדיר שגדל בהר הנגב, בדרום הנגב, באיזור אדום ובהרי סיני. הוא נמצא רק באיזורים הגבוהים.

הפרחים הקרובים אליו הם צפורן משתלשל וצפורן הלבנון שהצגתי בבלוג בעבר – וזה מרמז לנו שגם הצפורן הזה, כמו הצבעוני הססגוני, ריבס המדבר ועוד מינים – התפשט לאיזור הדרום בתקופה קרה,
אבל כאשר מזג האויר שב והתחמם – הוא נכחד מהמקומות הנמוכים – ונאלץ להשתנות על מנת לא להכחד מהמקומות הגבוהים, וכך נוצר מין חדש.

ועכשיו, הבטחתי הפצצה –
אמנם אני עוסקת בהשלמת הרשומות מאוקטובר, אבל בשבת ביקרתי בגן הבוטני של גבעת רם, בירושלים. שיא הפריחה של החלמונית הגדולה בגן הבוטני היה בשבוע שעבר, וזה נראה כך:
הפעם אתם חייבים להקליק על התמונות, לראות את הצהוב הזה במלוא הדרו –

כאשר סללו את כביש בגין בירושלים, מצאו מקבצי חלמונית גדולה. העתיקו את הפקעות לתוך הגן הבוטני. החלמוניות משגשגות בגן, ולפי ההערכות, השבוע פרחו בגן כ-3,000 חלמוניות. זהו ריכוז מדהים ויפהפה!
אז אם יש לכם אפשרות להגיע עוד השבוע, רצוי היום או מחר, לגן הבוטני של גבעת רם – בסביבות נקודה 53 במפה של הגן נמצאות החלמוניות. זהו מחזה מרהיב!

אז אתם כבר בדרך לירושלים, נכון?

את צפורן סיני (מה זה?) צלמתי בנחל ניצנה, 14.10.2011
את החלמוניות – בגן הבוטני של גבעת רם, 12.11.11
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סתוונית הקליפות – Colchicum tunicatum

אחרי חודש שלם שבו לא פרסמתי כמעט כלום, אני מנסה לחזור לפרסם, ומקווה לא להתקל בבעיות.

הרשומה של היום אמורה היתה להתפרסם באמצע אוקטובר, שאז פרחה הסתוונית הזו – אחת הראשונות שפורחות – סתוונית הקליפות.

סתוונית הקליפות פורחת בהר הנגב. מקומות טובים לפגוש אותה הם איזור שדה בוקר-מצפה רמון- בורות לוץ.

היא קטנה יותר מסתוונית היורה – גודלה דומה לזה של סתוונית טוביה , היא ורודה בהירה כמו סתוונית קצרת-עלים והיא היסטרנטית כמו סתוונית בכירה.

ולמי שלא זוכר (ואין לו חשק לעבור לרשימה על הסתוונית הבכירה) – צמח היסטרנטי הוא צמח שפורח בסתיו, ללא עלים, ואילו העלים יוצאים מאוחר יותר, בחורף. כמו החצב, למשל.
סתוונית היורה – הנפוצה – איננה היסטרנטית: היא פורחת לאחר הגשמים, והעלים יוצאים בד"כ יחד עם הפרח, או בהפרש של ימים מעטים ממנו.

ובקשר לשם – סתוונית הקליפות. הפקעת של הסתוונית הזו עטופה בקליפות, ומכאן השם. אבל אני לא מתכוונת לחפור אף אחת בשביל להוכיח את זה.
בפורום צמחי בר התפרסמה לפני חודש תמונה של הפקעת, שצלם פנק7 בערד.

  

הקליפות עוזרות לשמור על הלחות בפקעת – זהו אמצעי הגנה שקיים בכמה וכמה צמחי מדבר.

סתוונית הקליפות היא מהסתווניות הראשונות שפורחות –  הראשונה היא סתוונית בכירה, ומעט אחריה, וגם במקביל – צצה לה סתוונית הקליפות.

סתוונית הקליפות פורחת בספטמבר-אוקטובר, ולכן אם אתם רוצים לחזות בפריחה שלה בטבע, תאלצו להמתין עד לשנה הבאה.
מבחינתי, הסתוונית הזו – יחד עם החצבים, הסתוונית הבכירה והחבצלות – מסמלים את התקווה לשנה ברוכה בגשמים ומלאה בפרחים.

התמונות צולמו בבורות לוץ ובנחל ניצנה, בתאריכים 29.9.2007 ו-14.10.2011

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  

  

לא בונים בחוף הבונים!

בתאריך 18.10.11, בזמן שרוב האנשים בארץ היו דבוקים למסכי הטלוויזיה וראו שוב ושוב ושוב ושוב כל תנועה של גלעד שליט מנותחת למוות על ידי פרשנים ומומחים לעסקי אויר,
אנחנו נסענו לחוף הבונים.

 

כמו שכתבתי, בסוכות נערכה צעדה ועצרת למען העלאת המודעות לשמירה על חופי הכרמל. בקטע לא גדול בחופים יש חמש תכניות שונות, לסגירת חופים ו"הסדרתם", לבניות כפרי נופש והרחבות – והתוצאה של כל זה היא שהשטח היפהפה והפתוח שבו אתם ואני יכולים כיום לשוטט, להתרחץ, להנות – ייסגר בפנינו, ונוכל להכנס אליו רק בתשלום.


האירוע נערך בחוף הסירה, צפונית לשמורת הבונים. אילו שרידי הסירה הטבועה על החוף –

הגענו אל אוהל המחאה ונגשנו יחד עם כולם למלא התנגדויות ולחתום עליהן בפני עורך דין, כדי שאפשר יהיה לאסוף את כל ההתנגדויות ולהגיש יחד.
כל חותם הוסיף לכל התנגדות פיסקה אישית – כדי שהועדה תצטרך לדון בכל אחת מההתנגדויות.

שלטים צוירו –

  

וכשכל הצועדים התקבצו וחתמו, נאספנו לסככה לעצרת.

את העצרת הנחה בחן ובלי נעלים – שי אביבי. בעצם, רוב הדוברים שעלו לבמה – עלו יחפים. כמו שראוי, בעצרת על החוף!

בין הנואמים היה ח"כ דב חנין, יושב ראש השדולה הסביבתית.
לפני הכל, אני חייבת לציין את הT-shirt שלו:  "אוהב טבע – חי בעיר" – וזה נכון. בתור עירונית הגרה בקומה שביעית, אני מבזבזת הרבה פחות שטח, והרבה פחות משאבים – לעומת מה שהייתי מבזבזת אם הייתי גרה בישוב קטן בבית חד-קומתי עם גינה.
השטח שאני לא גרה בו, נשאר פתוח לטבע.
 דב חנין הסביר שאמנם כל אחת מהתכניות לא נראית מאיימת במיוחד, אבל כיון שיש חמש תכניות שמיועדות לשטח לא מאד גדול – זה יגרום לשינוי דרסטי באיזור, וישנה את האופי של כל החוף.
הוא הזכיר גם את העובדה שחופי הכרמל אינם החופים היחידים המאויימים בארץ.
 אחד הדוברים היה שי אגמון  (שהוא צפר, ואחד האדומים בפורום צפורים וצפרות פה בתפוז). שי אמר דבר מאד נכון. הוא אמר – בעצם , כל השטח הזה לא שלנו. לא של מנהל מקרקעי ישראל, לא של מדינת ישראל, לא של היזמים – וגם לא שלנו, שבאנו לטייל פה. השטח הזה שייך לבעלי החיים. זה הבית שלהם.
ביצניות, לבניות, ושאר עופות מים גרים פה, לטאות – כמו שנונית החולות ובעלי חיים נוספים. זה הבית שלהם, זה איזור המחיה שלהם. איזו זכות יש לנו לגרש אותם?
 רחלי תדהר-קנר מהתנועה הירוקה הזכירה לנו שבשנת 2004 נחקק בישראל חוק החופים – איסור בניה בשטח של 300 מטרים מקו החוף. היא אמרה – "אחרי שחוק החופים עבר, חשבנו שנוכל עכשיו לשבת ולנוח: החופים מוגנים… לצערנו, התבדינו – ומאז אנחנו נלחמים על חופי ישראל, בזה אחר זה.
 עדי לוסטיג, שהיתה מובילת המאבק בחוף פלמחים עלתה גם היא לדבר. עדי היא מקור השראה ותקווה לכל שומרי הטבע בארץ. היא התחילה את המאבק ביום שבו עלו הדחפורים על החוף, ובכל זאת הצליחה לשנות את רוע הגזירה ולהציל את חוף פלמחים.
 דן חמיצר הזכיר לנו שכרגע הוא בעצם מדבר אל המשוכנעים – אבל אנחנו צריכים להפיץ את הדיעה, ולשכנע את מי שחושב שצריך לבנות על החופים פה. ואת זה אני עושה פה. אתם מוזמנים לקרוא כתבה נוקבת שלו בynet.

ילדי החוף שרו שיר שנכתב במיוחד לארועי חוף הבונים, הנה הגרסה הראשונה שלו –

גם עלמה זהר עלתה, יחפה ובמכנסים קצרים, ושרה שני שירים – הביצוע שלה ל"ברוש" של אריאל זילבר היה מצוין.

לשמחתי, מישהו צלם אותה שרה את השיר הזה –

שמחתי לראות שההגברה באירוע הסתמכה על אנרגית השמש – חברת "סולאריקה" סיפקה רמקולים, מיקרופונים ואת כל הציוד הנדרש, ללא שימוש בחשמל, ללא זיהום אויר וללא רעש גנרטורים. הכל בעזרת השמש.

ומה עכשיו? מה הלאה?
 אתם מוזמנים מאד לקרוא עוד על האירוע – באתר עמותת "כחול וירוק"
 אני אשמח אם תחתמו על העצומה נגד הבניה
 עוד כתבה בכלכליסט על מאבק החופים בארץ, שנותנת קצת מושג כמה צריך להלחם על כל סנטימטר של חוף חופשי

השבוע שמחנו מאד שתכנית הבניה בחוף בצת בוטלה – לאחר התנגדות התושבים, ובעזרת השר גלעד ארדן. אני מקווה שההצלחות בפלמחים ובבצת הן באמת אות לשינוי בגישה, ולהבנה שהטבע איננו מותרות, אלא חלק מאיתנו וחשוב לשמור עליו למען הדורות הבאים.

וככה בשביל הנשמה (שלי) – תראו איזה יופי, גומא הקרקפת צומח בדיונות –

 התמונות צולמו כולן בחוף הבונים, בתאריך 18.10.2011
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
ואני אשמח אם תפיצו את הרשימה הזו.

 עוד כמה סרטונים –
תמונות מהאירוע:

וכתבה מערוץ 1 –