ניו יורק זה לא רק עיר

במשך שנה מחיי גרתי בניו יורק. ואז למדתי שניו יורק – זו לא רק העיר. זו מדינה.
מדינה שגדולה יותר מפי 6 ממדינת ישראל מבחינת השטח, ויש בה המון מה לראות.
אני גרתי ב-Upstate New York. כלומר, באיזורים של המדינה שמבחינת המפה הם מעל לעיר. הרשימה של היום תתמקד במדגם קטן ומאד ולא מייצג של האיזורים הללו.

לצערנו, הפעם לא היה לנו זמן להגיע לאיזור Lake George (שבאיזור שלו מתרחשת עלילת "אחרון המוהיקנים") או לאלף האיים (ששם הומצא רוטב אלף האיים) – אבל נסענו לאיזור שבו גרנו לפני 14 שנים – אלבני, בירת מדינת ניו יורק.
זו הכיכר המרכזית של העיר, ובקצה בנין הקפיטול של ניו יורק –

אלבני היא עיר לא גדולה – לפי ויקיפדיה, גרים בה כ-100,000 אנשים, וזה אומר שלא היו בה הרבה שינויים  בעשור האחרון – לפחות מספר התושבים לא השתנה.

מדינת ניו יורק היא מדינה עשירה במים. המוני מעיינות, נחלים ונהרות. הנהר הידוע מכולם הוא נהר ההדסון, שבשפך שלו שוכן אי קטן ובנוי היטב – מנהטן.  אבל ההדסון הוא נהר ארוך וגדול – ארכו מעל 500 ק"מ, ויש בו איזורים רחבים מאד.
באחת הנקודות הרחבות שלו – ממש ליד העיירה Sleepy Hollow (זו מהסיפור של וושינגטון אירווינג, והסרט עם ג'וני דפ) ישנו גשר שנקרא The Tappan Zee Bridge –

בתמונה מעל רואים את הגשר רגע לפני שעלינו עליו. התמונה לא מדהימה כי היא צולמה בנסיעה. אורכו של הגשר – כלומר, החלק מעל לנהר – הוא 5 ק"מ(!).

ניו יורק היא מאד ירוקה,  ואם מגיעים בקיץ – עושר הגוונים הירוקים מדהים. אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה הרבה המילה "ירוק" טומנת בחובה. מה שאני יכולה להעביר בתמונות הוא רק הד קלוש לעוצמה, למגוון וליופי של הירוק הניו-יורקי.

חברתינו הטובה פאט לקחה אותנו לטיול באיזור סרטוגה ספרינגס – Saratoga Springs. זו עיר שנבנתה על איזור של מעיינות (Springs) – יש שם מעיינות חמים, מעיינות קרים, מים טריים ומים מינרליים.
חלק מהמעיינות הופנו לצינורות, ונבנו סביבם מזרקות – והמזרקות ניצבות, והמים ניגרים מהן כל הזמן… זה מדהים. אנשים באים וממלאים בקבוקים (ומיכלי ענק) במי מעין טריים וטובים, מים הרבה יותר טעימים מאשר בברזים.
אילו דוגמאות מה"גן הציבורי" המרכזי בסרטוגה ספרינגס:
טעמתי מאחד המעינות של המים המינרלים… זה היה מוזר. מים עתירי מינרלים ותוססים: סודה מלוחה!

ביום למחרת, בהמלצת פאט, נסענו לטייל במסלול שנקרא Indian Ladder Trail. זהו שביל שיורדים אליו במדרגות מתכת תלולות – הוא עובר באמצע מצוק מרשים. 

  

וכמובן, כולל גם שני מפלי מים. לא גדולים מאד – אין מה להשוות למפלים ביוסמיטי, למשל – אבל הם צונחים בקשת מעל לשביל, וזה ממש מקסים לטייל תחתיהם.
(רואים את העננצ'יק בתמונה הימנית?)

  

השביל Indian Ladder Trail נפרץ על ידי האינדיאנים. הם היו כורתים עצים, מנקים מהם את העלים ומשתמשים בענפים כבשלבי סולמות. את הסולמות הללו הם היו משעינים על המצוק על מנת לרדת לשביל ולעלות ממנו. מכאן מגיע שמו של השביל.

השביל הזה נמצא בפארק מקסים – פארק ג'ון בויד תאצ'ר (John Boyd Thacher) שנמצא כחצי שעה נסיעה מהבית שבו גרנו לפני 14 שנים. באופן מדהים, מעולם לא היינו בו! אני עדין לא מבינה איך פספסנו פינת חמד יפהפיה שכזו, כמעט מתחת לאף!

  

אחרי השביל הזה, נסענו אל מערות האו – Howe's Cavern. אילו מערות נטיפים, שהטמפרטורה בהן היא קבועה – תמיד 10 מעלות. המערות נמצאו על ידי לסטר האו,  וכבר באמצע המאה ה-19 הוא היה עורך סיורים לקהל הרחב במערות.
מבחינת נטיפים, היא פחות מרשימה ממערת שורק שלנו

אבל בתוך המערה זורם נחל שנשפך אל אגם קטן, ובאגם משיטים סירות – ואנחנו שטנו בהן.
לא הצלחתי לצלם את האגם בצורה יפה, אבל הנטיפים מקסימים.

יש עוד המון מה לראות במדינת ניו יורק, ואני בשמחה אחזור לתור אותה, ביום מן הימים…
בינתיים, בואו נחצה עוד גשר אחד  על נהר גדול ומרשים –

ונציץ אל נושא הרשימה הבאה שלי: מזהים?

התמונות צולמו ברחבי מדינת ניו יורק, בתאריכים 6-9.7.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אדום-חזה אמריקאי – American Robin – Turdus migratorius

היום אני מתמקדת באחת הציפורים הנפוצות והחביבות ביותר בארה"ב.

ציפור שנבחרה להיות הציפור הרשמית של 3 מדינות בארה"ב – קונטיקט, וויסקונסין ומישיגן

הכירו את אדום החזה האמריקאי – The American Robin.

אדום החזה האמריקאי כלל אינו קרוב לאדום החזה שמופיע אצלינו. הוא שיך למשפחת הקיכלים.
אדום החזה "שלנו" הוא אדום חזה אירופאי, ושייך למשפחת החטפיתיים.

החזה שלו יותר כתמתם מאדום, כמו שאפשר לראות – אבל זה נכון גם לאדום החזה האירופאי, שמגיע אלינו.

 

הוא חביב מאד, ואוהב לקפץ בדשא. ואם יש איזו תולעת עסיסית שאפשר לשלוף – אז על אחת כמה וכמה!
הם אוכלים תולעים, חרקים – וגם פירות יער שונים.

הציוצים שלו ליוו אותנו לאורך כל הטיול, והם מאד נחמדים. אתם מוזמנים להקשיב להם באתר All About Birds המצוין.

הנקבות והזכרים דומים מאד – צבעם של הזכרים עז יותר, אבל זהו בערך כל ההבדל. הצעירים נראים מעט אחרת – הבטן שלהם מנומרת בכתום-שחור –

כאן אפשר לראות פרחון (כלומר, אדום-חזה צעיר שכבר פרח מהקן) הולך אחרי אמא שלו, ולומד ממנה את אומנות הקיפוץ בדשא:

השם הרשמי בעברית של אדום החזה הזה הוא קיכלי נודד. זו גם משמעות השם הלטיני. ברוב ארצות הברית הוא יציב, אבל בקיץ הוא נודד לעתים לצפון-צפון אמריקה – מסתובב בקנדה ומגיע עד אלסקה. בחורף הוא מדרים למקסיקו ולמרכז אמריקה.
היו מקרים ספורים של אדומי חזה שנדדו בטעות לבריטניה – זו בערך הנקודה הקרובה ביותר אלינו שהם הגיעו אליה.

אני חושבת שאחת הסיבות שאני מחבבת אותם כל כך היא שכאשר רק הגעתי לארה"ב, לפני 14 שנים בערך, היה קן של אדומי-חזה במלון שבו שהיתי. כל יום עקבתי בשמחה אחרי הטיפול המסור של ההורים בגוזלים, וכעבור שבועיים – ראיתי את הפרחונים פורחים מהקן, והרגשתי ממש כמו אם גאה שמשלחת את ילדיה לעולם…

את אדומי-החזה הללו פגשנו בכל הטיול –
באולבני, בדרך למפלי הניאגרה, בCentral Park של ניו-יורק, בוושינגטון ואפילו ליד פילדלפיה.
צילמתי אותם בתאריכים 5-22.7.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

גברת חרות הירוקה

חזרנו… נחתנו… אנחנו כאן – לפחות באופן פיזי.
ייקח לנו עוד קצת זמן להתאפס, ויותר מזה לסגור את הפערים שפתחנו בבלוגיה, אבל גם זה יגיע.

בינתיים, במיוחד לפי בקשתה של Anguly – אני פותחת בגברת חרות, The Lady Liberty.
כמו שמוטי כבר סיפר, הפחידו אותנו מאד עם סיפורי התורים – אז באנו מוקדם, ולא היו תורים איומים במיוחד. אנחנו עדיין לא בטוחים אם זה בגלל מזל – או שפשוט ככה זה .

בכל מקרה, קנינו כרטיסים, עברנו בידוק בטחוני – ויצאנו לשיט.
העפנו מבט לכיוון מנהטן –

ואל הפסל עצמו –

על האי היו מטיילים רבים, חלקם עלו לבסיס הפסל וחלקם פשוט טיילו באי, וחזרו.

הטיול בבסיס הפסל כולל כמה דברים מעניינים – כבר בכניסה, מוצג הלפיד הישן של הפסל: זה שהוחלף לאחר שהחליד.

כמו שאפשר לראות, הלפיד הוא מרפסת תצפית בפני עצמו. בעבר אפשרו לטפס גם אל הלפיד. היום הגיעו למסקנה שזה לא בטיחותי, ולכן לא מאפשרים זאת. מאותה סיבה מגבילים גם את כמות המבקרים בכתר, ואם אתם רוצים לבקר בכתר – רצוי להרשם דרך האינטרנט, שלושה חודשים מראש.

בבסיס ישנו מוזיאון המספר על תולדות הפסל ובניתו, תכנונים שונים, הסמליות שלו ועוד ועוד. כאן, למשל, אפשר לראות את שלבי בנית הפסל לאורך השנים:

במוזיאון מוצגים גם שימושים של הפסל באומנות, בעיתונות ובפרסום. פרסומת שמאד מצאה חן בעיני – האחים מרקס מדגמנים כפסלי חירות:

כזכור, הפסל הוא מתנה מצרפת לארצות הברית.
את השלד של הפסל תכנן ובנה גוסטב אייפל: כן, כן – ההוא שתכנן ובנה את מגדל אייפל בפריז. ובאמת, בתוך הפסל ישנו שלד דמוי מגדל אייפל…
אם תגדילו, תוכלו גם לראות (בתמונה התחתונה) את הצד הפנימי של לוחות הפסל – שצבעם צבע נחושת חום.

אבל הפסל הוא ירוק, נכון?

פסל החירות עשוי נחושת. החלק החיצוני שלו התחמצן. בניגוד לברזל – שכתוצאה מהחימצון הוא מחליד ונהרס, הנחושת מפתחת שכבת מגן ירוקה – ונשארת לעמוד. לכן הפסל ירוק מבחוץ וחום מבפנים.

מהאי ישנה תצפית נאה על מנהטן – ניסיתי לסמן כמה מהבניינים הבולטים:

כאשר הסיעו את הפסל לניו יורק, הכסף אזל והיה חשש מסוים שלא יספיקו להקים את הכן שלו בזמן. ג'וזף פוליצר (ההוא מפרס העיתונות) שהיה בעל עיתון ניו יורקי, פרסם את הנושא ועזר לגייס תרומות מרחבי ארה"ב – והכָּן נבנה בזמן.
כשהפסל הוצב, הוא היה המבנה הגבוה ביותר באיזור – אבל כמו שאפשר לראות, כבר מזמן זה לא כך.


אנחנו מאד נהנינו מהטיול לאי, מהסיור במוזיאון ומהתצפית מבסיס הפסל. אנחנו בהחלט חושבים שזה היה כדאי ומוצלח יותר משיט שעובר ליד האי ולא עולה עליו.
בכל מקרה, הפסל מאד מרשים – וכבר מזמן הוא לא רק "יצירת אומנות" אלא אחד הסמלים החשובים של ארה"ב.

התמונות צולמו בניו יורק, 13.7.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

הי, תגידו – זה לא אובאמה עובר שם?

אמנם לא פגשנו את הנשיא אובאמה, אבל פגשנו אווזי קנדה – Canada Geese – משוטטים על מדשאות ה-Elipse ליד הבית הלבן, 19.7.2011

I woke up in the city that doesn`t sleep

לכל מי ששאל על תמונות, הנה הצצה לעיר שהיא באמת עיר בלי הפסקה,
עיר ענקית עם מליוני אנשים –  ניו יורק.

תמונה ראשונה – מהמעבורת אל Liberty Island : מבט אל פסל החירות ודרום מנהטן.
אפשר לראות בתמונה את המגדל החדש שבונים באתר "Ground Zero" (במקום מגדלי התאומים) – שחור וכבר גבוה יותר מכל השאר, ושמאלה יותר – מרוחק יותר – ה-Empire State building.

תמונה שניה – מהקומה ה-102 של ה-Empire State Building, ראינו רחוב אופייני (למרות שעדיין לא פקוק!) – עם המון מוניות צהובות!

אני רוצה להודות מכאן לשתי מטפלות החתולים שלנו,
ולכל הקוראים המתעניינים  אנחנו מבלים, ועוד נחזור, עם שלל תמונות!

 

פשוש – Prinia gracilis

כדי שהבלוג שלי לא יהיה בודד, וכדי שלא תתגעגעו אלי יותר מדי – החלטתי להציץ כאן.

ואם כבר אני מַציצה – אני רוצה להביא איתי חבר קטן ונחמד: הפשוש!

הפשוש הוא אחת הציפורים הזעירות בארצנו: משקלו של פשוש בוגר הוא כשבעה (7!!) גרם.
אורך גופו של פשוש בוגר נע בין 12 ל-14 ס"מ (אפילו פחות), וגם מתוך האורך הזה, בערך 6 ס"מ הם הזנב!

הפשוש הוא ציפור יציבה בארצנו – הוא לא נודד, ואפשר למצוא אותו בכל הארץ.
כשהילדים שלי היו קטנים, הם למדו בגן "פשוש" – ויום אחד מאד שמחתי לראות פשוש על עץ בחצר של גן פשוש!

הפשושים חיים בזוגות לאורך כל השנה. תוחלת החיים הממוצעת של הציפור הזעירה הזו היא שנה וחצי, אך יש כאילו שמאריכים ימים אפילו עד 5 שנים.

הפשושים מתחילים לקנן בחודש מרץ, ומטילים 3-5 ביצים זעירות שמשקלן פחות מגרם אחד. לפעמים הם ישלימו שנים ואף שלושה מחזורי קינון בשנה אחת.

אני כבר אוספת חומר לכמה רשימות על ציפורים נפלאות, אבל לבינתיים – הפשוש הוא מקסים ואין לו מה להתבייש!
התמונות צולמו ברמת הנדיב, 24.5.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

קערורית שיחנית – Scutellaria tomentosa

אם כבר הזכרתי קערורית, ישנו מין נוסף של קערורית שהוא מאד נדיר.

הקערורית השיחנית היא בן-שיח  – כבר הסברתי על בן-שיח, כשסיפרתי על מרבה-חלב נגבי:  זהו צמח שנראה כמו שיח, אבל נמוך. בד"כ גבהו לא יהיה יותר מחצי מטר.

  

גם לקערורית הזו, כמו לאחיותיה, יש פרח מוארך וסגור, וגם היא בררנית במאביקים. אבל בעוד הקערורית הסגולה היא סגולה, והקערורית הנאדית ורודה-לבנה – זו צהובה.

הצהוב הזה, על רקע אדמת הבזלת של הגולן – ממש זורח!

אבל הופתעתי לגלות שהיא מוכרת לא רק מהגולן – לפי המגדיר, אפשר לפגוש אותה גם בהרי יהודה ובשומרון, למשל בנחל שורק. היא פורחת שם בחודש מאי.
אני משערת, שכיון שבמאי כבר מתחיל להיות חם, פחות מטיילים שם, ולכן גם פחות מכירים את הקערורית הזו.

אנחנו פגשנו אותה על מורדות הר אביטל: היו שם בערך עשרה בני-שיח, מפוזרים על דופן ההר – מאחורי גדר תיל. זה היה מתסכל למדי, להתקרב ככל האפשר אל התיל כדי לראות את הקערורית. את רוב התמונות צלמתי מרחוק.

אבל כידוע לכל קוראי, אין דבר העומד בפני הרצון שלי לצלם פרח – גם לא גדר תיל – ולכן, למרות שלא עברתי אותה (רמת הגולן, אתם יודעים), התקרבתי מספיק בשביל (כמעט) לקרוע את המכנסים (לא קרעתי, בסופו של דבר!)  – והצלחתי לצלם גם תמונות כאילה:

 

 הקערורית, ממשפחת השפתניים, פורחת בארץ במאי – יוני. אחרי שהצגתי שלושה מיני קערורית כאן בבלוג, נשאר לי לפגוש עוד מין אחד אחרון: קערורית הביצות, מין נדיר של עמק החולה, שמעולם לא פגשתי.

 

הקערורית הזו היתה "קינוח הסעודה" בטיול הנהדר לחרמון עם שאולי מגונן, 17.6.2011

וגם כאן, אני מודה מאד לשאולי, שלקח אותנו לראות את הפרח הנפלא הזה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

יש בייביסיטר לחתולים, יש תכנית וכרטיסים:  הבלוג ואני יוצאים לחופשה, נחזור בקרוב!

קערורית סגולה – Scutellaria brevibracteata

הקיץ התחיל, ואני מנצלת את הזמן לסגור כמה חובות מהעבר…

הראשונה ברשימה – קערורית סגולה.

לפני שנתיים בערך, הצגתי פה בבלוג פרח חביב מהחרמון – קערורית נאדית. הקערורית הסגולה היא האחות שגדלה ברחבי ארצנו – אפשר לפגוש אותה בהרים באיזור הים תיכוני, מהרי יהודה ועד לחרמון.

היא מתחילה לפרוח בהרי יהודה במרץ-אפריל, וממשיכה צפונה – פגשתי אותה במאי ובראשית יוני בגוש הרי מירון, ובסוף יוני בחרמון.

 

השם "קערורית" מגיע בגלל צורת הפרי – פירות הקערורית נראים כמו קערוריות קטנות ועגולות:

הפרח של הקערורית הוא סגול (ומכאן שמו) וארוך.

הפרח של הקערורית סגור. הצוף והאבקנים מוסתרים בפנים – כמו, למשל, אצל לע הארי.
וזה רומז לנו שהקערורית לא מוכנה שכל אחד יבוא ויאביק אותה. היא בררנית.

הקערורית מחפשת חרק שיהיה חכם מספיק לשבת על שפת הפרח ולהפעיל לחץ על מנת שהפרח ייפתח. אבל חכמה לא מספיקה. אחרי שהוא פתח את הפרח, הוא צריך שיהיה לו גם חדק ארוך (19 מ"מ לפחות!) על מנת ללגום את הצוף החבוי במעמקי הפרח.

ובעצם, לפי הכתוב ב"לקסיקון מפה לצמחי ישראל" של אבי שמידע, בכלל לא ידוע לנו מיהו המאביק של הקערורית!

מן הסתם, הוא קיים – כיון שהקערוריות ממשיכות לפרוח. אבל כנראה אינו נפוץ מאד.

את רוב הקערוריות פה צלמתי בנחל גוש חלב, במסגרת סיור של אגודת חובבי הפרפרים, עם גדי איש-שלום – ב-11.6.2011
הפרפר הנפוץ ביותר בסיור היה סטירית משויישת – פרפר לבן ויפה, שעל הצד התחתון של כנפיו יש דוגמא המזכירה אבני שיש –

בסיור מצאנו גם זוג סטיריות מזדווגות –

התמונות צולמו:
בנחל גוש חלב, 11.6.2011,
בהר חבושית בחרמון, 21.6.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.