פרג אגסי – Papaver umbonatum

 

"עשב חד-שנתי מסתעף, שגבהו 15-40 ס"מ. הצמח מכוסה שערות זיפניות רכות, ולו פרחים אדומים וגדולים"
כך מתואר הפרג ב"לקסיקון מפה לצמחי ישראל" של פרופ. אבי שמידע.

וכך אני מגיעה אל האחרון במינים האדומים הבולטים בארץ – הפרג. (ישנם עוד מינים אדומים, קטנים יותר)

כמו הנורית והכלנית, הפרג יוצר מרבדים – אפילו בקלות רבה יותר. זהו צמח צידי-דרכים נפוץ, והוא מסתדר בקלות בשולי העיר, בחצרות – וגם בטבע.

  

הוא בולט בשטח, גם אם הוא לא גדל לבד. בתמונות כאן מעל הוא פורח יחד עם דבשה חרוצה (התפרחות הצהובות הקטנות) וצנון מצוי (המצליבים הלבנים הגבוהים)

ודאי תשאלו, איך מבדילים בינו לבין הכלנית והנורית
ובכן, אם מסתכלים מהצד רואים שאין לו עלי גביע – שהם הסימן של הנורית. זה, כמובן, לא מדויק: יש לו שני עלי גביע, אך הם נושרים מיד כאשר הפרח נפתח. ולכן, אם אנחנו מסתכלים על הפרח – אז לא רואים עלי גביע.
המרקם של עלי העטיף הוא מרקם של נייר משי עדין, ולרוב מקומט מעט. ותמיד יש ארבעה. תמיד. אצל הנורית לרוב יש חמישה ולעתים יותר. אצל הכלנית – בד"כ יש בין חמישה לתשעה, אבל כבר ספרתי שנים-עשר פעם. אצל הפרג אין משחקים כאילה. ארבעה עלי כותרת, וזהו.

אבל אין ספק שהסימן הבולט זיהוי הפרג הוא הכתמים השחורים בבסיס עלי העטיף האדומים. לעתים הכתמים הללו מוקפים בפס דק לבן או צהוב.

בתמונה הבאה רואים ניצן של פרג – אנחנו מאד אוהבים אותם בשלב הזה, שבו הם נראים כמו עין מאיימת…
הפרח כאן עטוף בעלי הגביע (שהזכרתי קודם) – שינשרו בעת פתיחת הפרח.

הפרי של הפרג הוא קטן ועגול, ואם אתם זוכרים את האשולציה הקליפורנית – שגם היא מאותה משפחה – הפרי שלה דומה מאד לזה של הפרג שלנו.

כמו המינים האדומים האחרים שהצגתי –  הכלנית, הנורית והצבעוני – גם לפרג אין צוף. הוא עשיר באבקה, שאותה אוכלות חיפושיות.
לפנות ערב – או בטמפרטורות נמוכות – הוא נסגר. בגלל הצבע העז שלו,  נאגר בו חום, ולכן יש חיפושיות שבאות ללון בלילה בתוך הפרח.

לפי הספרות, ישנם עוד שלושה מיני פרג בארץ שהם מאד דומים לפרג האגסי: פרג סמור (מהמדבר), פרג נחות (ממישור החוף) ופרג הכרמל (מהכרמל והגליל). אבל בלקסיקון מפה, פרופ. שמידע כותב שהמינים הללו מאד קרובים לפרג האגסי – וככל הנראה אינם מינים טובים. אולי הם רק זנים.
מה זאת אומרת "לא מינים טובים"?
זה אומר שיש מעברים בינהם. יש מצבי ביניים.
אם ניקח, לדוגמא, את נורית  אסיה מול נורית הלב – ההבדלים בינהן ברורים. הן הוכרזו כשני מינים נפרדים, וזה בהחלט ברור ומובן.
אבל אם נסתכל על אוכלוסיה של אחד ממיני הפרגים הללו, בד"כ נוכל למצוא פרטים של פרג אגסי בינהם, ופרטים שיש להם חלק מהמאפיינים של האחד וחלק מהמאפיינים של השני. וזה רומז לנו שיכול להיות שזו פשוט שונות במבנה הפרח, שנובעת מתנאי גידול שונים – קרקעות, כמות מים, חרקים מאביקים וכיו"ב.
כלומר, אפשר לנסות להניח שהם בעצם זנים שונים של מין אחד – בדיוק כמו שכלנית סגולה וכלנית אדומה הם זנים שונים של כלנית מצויה.

ועכשיו אני חורגת ממנהגי שלא לפרסם תמונות של אנשים (וילדים) בבלוג שלי… תכירו, זו העננצ'יקית – כלומר, לפני כמעט 11 שנים.
בשנת 2000, כשהיא היתה בת שנה וחצי, גרנו במודיעין. יום אחד, בדרכי חזרה מהמשפחתון שבו היא היתה הביתה – ראיתי אי תנועה נפלא, אדום ומרהיב. עצרתי, ונתתי לה להנות מהפריחה הנהדרת.
כמובן, זה היה הרבה לפני העידן הדיגיטלי שלי: ממש פרה-היסטוריה… אבל הנה היא, העננצ'יקית הנפלאה שלי, מנסה להחליט אל איזה פרח להתייחס קודם:

התמונות צולמו
בנס ציונה ובכפ"ס, 3/2011
ובמודיעין, 3/2000

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

סחלב ריחני – Orchis coriophora

אני ממשיכה עם הסחלבים היקירים לי – והפעם, סחלב ריחני.

סחלב ריחני הוא מהנדירים יותר בארצנו. הוא גדל באיזורים לחים – בתות רטובות, שולי מעיינות, אדמת טרוורטין (שזה נטף מעיינות) – ורוב הארץ שלנו יבשה, אין הרבה איזורים כאילה.

 

בארץ הוא גדל רק ב"צפון הרחוק": אני פגשתי אותו בשלושה מקומות – שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, נחל חזורי למרגלות החרמון, והר קטע – הוא ההר מעל נחל חזורי.

  

הסחלב הריחני, כשמו כן הוא – ריחני. יש לו ריח מתוק, לפעמים קצת מתוק מדי. מכירים מטהר אוויר לשירותים בריח סחלב? זה הריח.

  

אני לא היחידה שהריח לא מצא חן בעיניה במיוחד: השם האנגלי שלו הוא "Bug Orchid" – סחלב החרקים….

סיפרתי בעבר שרבים מבני משפחת הסחלבים הם רמאים: אין להם צוף, והם מנסים להראות כמו מישהו אחר (למשל, הדבורניות) – כדי שהחרקים יבואו להאביק אותם.
הסחלב הריחני הוא לא כזה. יש לו צוף בדרבן – והוא מושך חרקים ונותן להם גמול תמורת ההאבקה.

כמו לסחלבים רבים אחרים, גם אצל הסחלב הזה אפשר למצוא שונות רבה בין פרח אחד לאחר. באופן עקרוני, הצבע שלו ורוד בהיר מאד, עם מעט ירוק ונקודות בורדו.  אבל יש כאילו שהם כמעט בורדו לגמרי –

ויש כל מיני וריאציות בין ירוק לורוד – תגדילו, תראו כמה גוונים :

ביום שישי האחרון, אחרי ביקור הסחלב הריחני מאחורי חורשת טל, היתה לי שיחה עם חברה (טיילנו יחד) על הצבע הורוד. שתינו לא מאד אוהבות את הצבע הזה, במיוחד בכל הנוגע ללבוש/ריהוט/וילונות/כלי בית…
אחרי שגמרנו להסביר זו לזו כמה אנחנו לא אוהבות את הצבע הורוד – חשבנו רגע על כל הפרחים הורודים שראינו באותו טיול, ובמיוחד על הסחלב הריחני. מיד הסברנו זו לזו שכמובן, לא התכוונו לורוד בפרחים! הסחלב הריחני הוא יפהפה!

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, בתאריכים 19.3.2005, 15.3.2006, 25.3.2011
בנחל חזורי, 24.5.2007
וליד ההיאחזות נמרוד, 24.5.2007

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

דבורנית צהובה – Ophrys lutea

  

יש לי עוד כמה "חובות" סחלביים להשלים, והיום אני סוף סוף מגיעה אל אחת הדבורניות הנפוצות יותר – דבורנית צהובה.
את הדבורנית הצהובה אפשר למצוא בארץ ברוב האיזורים ההרריים – הגליל, הכרמל, רמות מנשה, הגלבוע, שומרון ויהודה. אפילו בשפלה.

  

כמו שאר אחיותיה הדבורניות,  גם היא נוקטת בשיטה של רמיה מינית – הפרח דומה בצורתו לדבורה, ומפיץ ריח דמוי פרומונים המושך מין מסוים של דבורים זכרים. זכרי הדבורים מנסים להזדווג עם הפרח, ובמעבר מדבורנית לדבורנית – מאביקים אותן.

  

השם שלה מגיע מלטינית – Lutea פירושו צהובה – אבל לרוב הצהוב שלה הוא צהוב ירקרק משהו. יותר ליים.

וכמו אצל רבים מבני משפחת הסחלבים, גם היא שינתה את שמה…
בשנת 1923, היא תוארה ע"י שני חוקרים – בורנמולר ופליישמן – והם קראו לה "דבורנית הגליל" – Ophrys galilaea.
מאוחר יותר, חוקר הונגרי בשם שוֹ טען ש"דבורנית הגליל" היא לא מין נפרד, אלא תת מין של הדבורנית הצהובה.

  

באנציקלופדיה של החי והצומח, ובספר "הסחלבים בישראל" של אמוץ דפני היא שוב מופיעה בתור "דבורנית הגליל" – כי מקובל לעתים לתת מעמד של מין נפרד, לתת-מינים נפרדים מבחינה גיאוגרפית – כלומר, הדבורנית במזרח הים התיכון היא "הגליל", בעוד זו במערב הים התיכון היא הדבורנית הצהובה ה"אמיתית"
אבל בספר הסחלבים של אסף שיפמן ובאתר הפלורה של פרופ. דנין, השם הראשי חזר להיות Ophrys lutea – כלומר, דבורנית צהובה, ומכאן אני מבינה שבסופו של דבר הוחלט שזהו אכן מין אחד.

  

בפורים טיילנו עם משפחה של חברים מקנדה, והראינו לילדים את הדבורניות הצהובות. הם (הילדים במיוחד) התפעלו מאד מהדמיון לדבורה – ומהדבורניות הנחמדות.

לפני כמה שנים, בכרמל, מצאתי את השילוב החביב הזה: כתמה עבת שורש, שגדלה יחד עם דבורנית צהובה במין חיבוק נחמד.

קראתי על הדבורנית הצהובה בספרים הבאים:
כרך 11 של האנציקלופדיה של החי והצומח, בעריכת עזריה אלון.
הסחלבים בישראל מאת אמוץ דפני
רתם – חוברת מס' 19 – סחלביים בישראל
הערכים הרלוונטיים שקראתי בשלושת אילו נכתבו ע"י אמוץ דפני.
כמו כן, כמובן – סחלבי הבר בישראל, מדריך למטייל מאת אסף שיפמן

התמונות צולמו בחודש מרץ, בשנים 2006-2011
בכרמל, בעליה למירון, בנחל קטלב ובנחל מערה שבהרי יהודה.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

מצאתי ב-youtube סרטון נהדר שמראה הזדווגות של דבורה-זכר עם דבורנית – צולם באירופה. זו דבורנית שאין בארץ. הסרטון הזה הפתיע אותי, כי הזכר בפרוש הולך על מה שנקרא "69" – ואת כדורי האבקה הדבורנית מדביקה לו בתחתית הבטן ולא על המצח.
את הסרטון צילם ניקו וראקן, שהוא חוקר טבע –  בעיקר נושאי האבקה – מבלגיה.

חרצית עטורה – Chrysanthemum coronarium

במיוחד לכבוד אוהדי מכבי ת"א מבין קוראי הבלוג (Volcman, ו…עוד מישהו?) החלטתי לעבור לצהוב… ואין כמו הצהוב של החרציות.

מכל הצהובים שממלאים מרבדים בארץ – סביונים, חרדלים, חלבלובים וכן הלאה – הצהוב של החרציות הוא החביב עלי. הוא חם ושמח.

החרצית היא ממשפחת המורכבים. כבר סיפרתי בעבר על המורכבים, אבל החרצית היא הזדמנות טובה לחזור על כך. כל 'פרח' בצמח החרצית הוא כלל לא פרח! הוא בעצם תפרחת!
התפרחת בנויה מפרחים בשתי צורות:
פרחים לשוניים – שצורתם היא כמו לשון, והם "עלי הכותרת" של החרצית,
ופרחים צינוריים – שנראים כמו צינורות קטנים – והם "המרכז" של הפרח.
אם תקליקו על התמונה הבאה – תוכלו לראות יפה את הפרחים:


במשפחת המורכבים ישנם צמחים בעלי פרחים שהם  – כמו החרצית, צינוריים ולשוניים; ישנם צמחים שהפרחים שלהם רק צינוריים.

ברשימת המורכבים הצהובים שפרסמתי לפני שנתיים (איך הזמן חולף…)  הצגתי את שלוש האפשרויות –
פרעושית גלונית, שכמו לחרצית יש לה פרחים לשוניים וגם צינוריים;
לוניאה שרועה, שיש לה רק פרחים לשוניים
ואהרונסונית פקטורי (השם הזה מדהים כל פעם מחדש) – שיש לה רק פרחים צינוריים.

  

 אבל בואו נחזור לחרצית… השם הלטיני שלה הוא כריזנטמום – ומשמעותו – פרח הזהב.

השם הלטיני ברור מאד: השדות הזהובים של החרציות הם באמת נהדרים, וממש מתבקש לקרוא לפרח הזה "פרח הזהב".
אבל… מה לגבי השם העברי?

 ובכן, גם השם העברי מוצאו מהזהב. אחת המשמעויות של המילה "חרוץ" בתנ"ך היא זהב!

למשל, בספר משלי, פרק ט"ז, פסוק ט"ז:
"קְנֹה-חָכְמָה- מַה-טּוֹב מֵחָרוּץ;    וּקְנוֹת בִּינָה, נִבְחָר מִכָּסֶף"

 

מדי פעם, בשדה חרציות רואים תופעה מעניינת –

כמה פרחים בשדה הם לא צהובים לגמרי! המרכז צהוב, ואילו הפרחים הלשוניים הם צהובים במרכז, אבל בהקף צבעם בהיר – לפעמים צהוב בהיר, ולפעמים ממש לבן, כמו כאן:

זו תופעה שקורית באוכלוסיות רבות של חרציות. לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, זהו זן שונה – כלומר, זה לא מין נפרד, אבל זו שונות מוכרת בחרציות.
אצלינו קוראים לה "חרצית עשר-שקל" (נא לקרוא את השם באינטונציה של מוכר בשוק!) 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
22.3.2008 במורדות רמת הגולן
10.2.2010 בחוף פלמחים
24.2.2010 במצפור אסף סיבוני
12.3.2011 בנס ציונה
11.4.2010 וגם 18.3.2010 בכפר סבא

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ובהצלחה למכבי!

 

נורית אסיה – Ranunculus asiaticus – כתומה

לפני שאני מתחילה, רציתי לספר לכם: בשנה שעברה הצגתי כאן תורמוס צהוב, ושאלתי – עד מתי יפרחו התורמוסים הללו,  סתם מאחורי תחנת דלק בת"א.
ובכן, התשובה היא – עד לשנה שעברה. אני ראיתי את הפריחה האחרונה שלהם – כי בינתיים השטח כבר יושר ע"י דחפורים והוכן לבניה.

אז לזכר התורמוסים הצהובים, וכל שאר הפרחים הנחמדים שפרחו בפינה ההיא – אני שוב קוראת לעצור את רפורמת הקבלנים, ולהסתכל רגע לפני שהורסים הכל.  לא לוותר על ועדה מקצועית שכוללת גם אנשי סביבה וטבע.

ועכשיו אני אחזור לנוריות…
בכל הספרים שלי שמסופר בהם על נורית אסיה – ישנה הערה המספרת שמדי פעם הנורית פורחת בכתום ולא באדום – אך זה מופע נדיר.

רציתי לציין, שאמנם זהו מופע שכלל אינו נפוץ – אבל ישנו עוד מופע, שהוא נדיר באמת – מופע צהוב. לפני כמה שנים ראיתי תמונה של נורית אסיה צהובה. ובפורום הצמחים של אתר טיולי בדיוק אתמול הוצגה אחת…

מופעים כתומים – מי יותר ומי פחות – ראיתי פה ושם.

הדבר המעניין הוא, שלמרות שהנוריות הללו אינן אדומות – החיפושיות מגיעות גם אליהן – כמו שרואים בתמונה הבאה. אני מאמינה שהאבקה מושכת אותן…

הגוון הכתום בהחלט משתנה בין הכתומות השונות, ומה שהפתיע אותי יותר – הוא שגם ה"ראש" השחור משנה צבע לפעמים. בתמונה הבאה הוא צהוב!
אני מאמינה שזהו מחסור מסוים בפיגמנט – כלומר, מין מוטציה.

התמונות צולמו:
מאחורי חורשת טל, 19.3.2005,
בנחל קטלב, 9.4.2007 וגם 20.3.2010
בנחל חזורי, 13.4.2007
ובביתן אהרון בשרון, 1.3.2008

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

מרבדים אדומים – ולא של כלניות!

בעונה הזו, הכלניות ברוב הארץ כבר גמרו את הפריחה. מי שרוצה לראות כלניות – אני ממליצה לו לעלות לגליל העליון – במיוחד במירון, או לאיזורים הגבוהים בגולן – צפון הגולן והחרמון.

אבל אם אתם רוצים לראות פריחה באדום, עדיין יש מה לראות גם במרכז ובדרום. יש נוריות.

מרבדי הנוריות בדרך כלל קטנים יותר – עוד לא הזדמן לי לראות מרבד נוריות מרשים כמו מרבדי הכלניות של צפון הנגב. אבל הנה, למשל, מרבד נוריות מחורשת טל, לפני מספר שנים: מרבד חינני ביותר:

 ועדיין, למרות שגם הנוריות אוהבות להתקבץ יחדיו למרבדים – הן אינן כלניות!
מרבדי הנוריות לרוב קטנים יותר – ממוקדים במקטעים של מטרים בודדים. לפעמים הם רק מקבצים ולא יותר…

בעולם גדלים כ-300 מיני נוריות, מתוכם 23 גדלים בארץ. מתוך כל המינים הללו, הרוב הם צהובים – או לבנים עם מרכז צהוב.
ישנו רק מין אחד שפורח באדום – נורית אסיה שלנו.

 כאן שוב אני חוזרת אל נושא ריבוי הפרחים האדומים באיזורינו. יש עושר של פרחים אדומים באיזור הים תיכוני – בשונה מרוב העולם. לפרחים האדומים באיזור יש מאפיינים דומים: הם בעלי פרח גדול ועשירים באבקה.
במחקרו משנת 1981, פרופסור שמידע מציין מאפיין מעניין בהם – הֵסֵּט הנישה (Niche Shift) – כלומר, הפרח שאחראי על הנישה האדומה, מתחלף. הם לא מתחרים זה בזה על המאביקים האדומים – אלא מוותרים זה לזה, ובאים אחד אחרי השני.
אצלינו מתחילות הכלניות; אחריהן הצבעונים – ובמקביל אליהם הנוריות ; ובסוף מגיע הפרג. אפשר ממש לתאר לעצמינו את הפרחים הללו עורכים מועצה, ומחליטים על חלוקת זמנים!
ועד היום הם משתדלים מאד לשמור על ההסטים הללו.

  

התמונות צולמו בהמון מקומות בארץ – מאיזור חורשת טל בצפון, דרך הכרמל, מישור החוף והרי יהודה – ועד לאיזור ירוחם בנגב
בחודשים פברואר-אפריל בשנים 2005 עד 2011.
על הסט הנישה קראתי בחוברת רת"ם מס' 14 (2/1985),  במאמרו של יריב עברי – "תצפיות  בהאבקת פרחי ראווה אדומים"

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

נורית אסיה – Ranunculus asiaticus

 

אני חוזרת אל פרחי הראווה האדומים, אל פרח מקסים ונפלא – נורית אסיה.

הדבר החשוב שרציתי לספר לגבי הנורית: זו לא כלנית.
נכון, שתיהן בנות אותה משפחה. שתיהן בעלות פרח ראווה אדום, גדול ויפה. לשתיהן אין צוף אלא רק אבקה. שתיהן מושכות זבליות מסוג אמפיקומה (Amphicoma) שאוכלות מהאבקה ולנות בפרח בלילה.

ובכל זאת, אילו שני פרחים שונים.  ולמרות שהרשימה הזו מתפרסמת בפורים – אני לא מנסה לרמוז שהנורית התחפשה לכלנית. וגם לא להפך.

 

 

אני ודאי אגיע עוד לאגדת הכלנית, הנורית והפרג – היום אני מתמקדת בנורית.

שמה של הנורית מגיע מארמית – נורא היא האש, והאדום של הנורית מבהיק וקרוב לכתום, וזהו בהחלט צבע אש עז.

האדום של הכלנית קטיפתי יותר, חם ורך. האדום של הנורית – לוהט.

הדרך הפשוטה להבדיל בינהן היא במבט מן הצד: לנורית יש עלי גביע, כלומר – מין צווארון צמוד לפרח. לכלנית – אין. אף פעם.

גם הראש השחור במרכז – שונה. השחור של הכלנית עז יותר, ונוטה לסגול. השחור של הנורית נוטה לחום.

אני מקווה שהבנתם שהנורית איננה כלנית.
יש לי עוד המון תמונות של נוריות, ולכן בהחלט – המשך יבוא!
התמונות צולמו בהמון מקומות בארץ – מאיזור חורשת טל בצפון, דרך הכרמל, מישור החוף והרי יהודה – ועד לאיזור ירוחם בנגב
בחודשים פברואר-אפריל בשנים 2005 עד 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

נזמית לופתת – Lamium amplexicaule

ליד ילקוט הרועים מהרשימה הקודמת מצאתי פרח ורוד, קטן ונחמד: נזמית לופתת.

הנזמית היא פרח חמוד מאד, וגם היא גדלה בקרקעות עתירות בחנקן – כלומר, קרקעות שהאדם הפריע בהן לטבע: צידי דרכים, שולי שדות חקלאיים, חצרות עזובות ושולי מגרשי חניה.

הנזמית היא ממשפחת השפתניים – משפחה הנקראת כך הכי לפרחים יש לרוב צורה של פה פעור. ממש כך –

לבוטנאים בארץ היא הזכירה נזם, ולכן הם קראו לה נזמית.

  

שם המין – לופתת – הוא כי העלים הירוקים בראש הצמח לופתים את הגבעול סביב-סביב.

אחד הדברים המעניינים בנזמית, הוא שלא כל הפרחים מתפתחים במלואם. חלקם נשארים סגורים – כמו נקודות ורודות:

לא תמיד ישנם פרחים לא מפותחים. בשיא העונה יש פחות מהם, יחסית לתחילת העונה ולסופה. באיזורים הפתוחים יהיו יותר פרחים לא-מפותחים מאשר בעיר.

 בדקו ומצאו שהפרחים הללו אמנם לא מתפתחים מבחינה חיצונית – אבל כל אברי המין מתפתחים בהם, וגם מתרחשת בהם האבקה עצמית!

  

כלומר, הנזמית אומרת – באופן עקרוני, אני מעדיפה שיבואו אלי חרקים, ויאביקו אותי באבקה מצמח אחר, כלומר – האבקה מלאה. אבל אני לא מוכנה להסתמך רק על זרים. אם אין אני לי – מי לי?!
ולכן  היא דואגת לפרחים הללו, שהם פרחים פוריים, יוצא מהם פרי, ויהיה דור המשך.

תופעה נוספת המופיעה בנזמיות היא לבקנות. בתמונה מעל רואים זו לצד זו נזמית רגילה, ורודה – ונזמית לבקנית.
גם הנזמית בתמונה הבאה היא לבקנית:

התמונות צולמו במקומות הבאים:
בכפר סבא, פברואר 2011
בחניון האגם בכרמל (הפרט הלבקן), פברואר 2011
ליד שדות בית חנן, פברואר 2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ילקוט הרועים – Capsella bursa-pastoris

אני ממשיכה לסייר בעיר,  ולחפש אובייקטים לצילום "אורבני". הפעם מצאתי את ילקוט הרועים:

ילקוט הרועים גם הוא ממשפחת המצליבים, וגם הוא מוגדר בספרות בתור "צמח דרכים" – אבל הפעם לדעתי נכון יותר לקרוא לו "צמח המדשאות", שכן הוא גדל הרבה במדשאות עירוניות.
כמובן, זה לא מונע ממנו לצמוח בשולי מגרשי חניה, יחד עם התודרה

כמו שציינתי, ילקוט הרועים הוא ממשפחת המצליבים. ניסיתי לצלם את הפרח מלמעלה, כדי שאפשר יהיה לראות את הפרח המצליב, ארבעת עלי הכותרת:

השם מגיע מצורת הפרי. הצורה נעה בין משולש ללב (בדוגמא שלי הפרי דומה יותר ללב), עם "תפר" באמצע – והצורה הזו הזכירה לאנשים את הילקוט שהרועים היו לוקחים איתם בצאתם ליום במרעה.
השם העברי כאן הוא תרגום של השם הערבי.

ילקוט הרועים הוא צמח קטן – גבהו נע בין 10 ל-30 ס"מ, ורוב הצמחים קרובים יותר לגובה 10 ס"מ.

הילקוט נפוץ ברוב חלקי הארץ – ממרכז הנגב ועד לחרמון. בלקסיקון מפה לצמחי ישראל, פרופ. שמידע כותב כי נראה שילקוט הרועים התאים את עצמו לשינויים ולהפרעות שיוצרת תרבות האדם, והוא שכיח בכל אגן הים התיכון – גם בשטחים עזובים, גם בגינות ובעיר – וגם בשטחי בתה פתוחים.

ולמען האמת, אני די בטוחה שפגשתם אותו. אתם גרים בארץ? בעיר או בישוב כפרי? טיילתם בחודש פברואר או מרץ בארץ? אם עניתם "כן" לאחת השאלות הללו – אז סביר להניח שפגשתם בדרך את ילקוט הרועים.
אולי לא שמתם לב… אבל בשביל זה אני פה

התמונות צולמו בכפר סבא, בפברואר 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את ילקוט הרועים גדול מהחיים…

עוד דבר אחד… רואים את הפרחים הורודים למרגלות הילקוט בתמונה הבאה? הם נושא הרשימה הבאה שלי – שתהיה על… (ציפורן חתול, לא לגלות! אחרים מוזמנים לנחש )  

תודרה מעובה (Sisymbrium erysimoides ) או עננת יוצאת לצלום אורבני

בעקבות כמה צלמים בבלוגיה, שיצאו לצילומי רחוב וצילומים אורבניים – החלטתי גם אני לצאת לעיר ולהקדיש כמה רשימות לצילומים בעיר.
אני, כמובן, מתכוונת לכל העשבים הקטנים האילה, שהעיריות שונאות ומרססות כל הזמן. ובכן, יצאתי לי  לטייל בעיר – בכפר סבא.
יש המון צמחים שצומחים בעיר. את התמונה הבאה, למשל, צלמתי בשולי גינה עזובה. רואים בתמונה אזנב מצוי, סרפד צורב, חלמית גדולה ותודרה מעובה.  

היום אני מתמקדת בתודרה – הנה היא בתקריב:

תודרה מעובה היא פרח ממשפחת המצליבים – כלומר, יש לכל פרח בדיוק ארבעה עלי כותרת, מסודרים כצלב.  במקרה של התודרה הפרח קטן למדי וממש לא מרשים. 

הפירות שלה הם תרמילים צרים ודקים מאד, שנראים ממש כמו גבעולים דקיקים – זה משווה לה חן מסוים, וגם מקשה עלי כצלמת…

התודרה אוהבת קרקעות עשירות בחנקות  – וזה אומר שהיא נפוצה בצידי דרכים, ובאיזורים בהם יש הפרעה לטבע. כמו שולי מגרשים נטושים, גינות בתים ומגרשי חניה.

לעלים יש ריח צנון. המטרה של הריח הזה (שהוא חריף למדי) היא להגן על התודרה מפני אוכלי העשב למיניהם. זה בהחלט יעזור להם נגד הכבשים הרבות הרועות ברחובות הערים בארץ…
מצד שני, לפי הכתוב, העלים הללו בכלל לא רעים בסלט.  אז אם נגמרים לכם עלי הבייבי בבית – אולי תרדו למגרש החניה הקרוב, ותחפשו שם תודרה?
ניסיתי את העלים הללו כתוספת לסלט של אתמול בערב – הם חריפים למדי, ובכמות קטנה בסלט זה די נחמד.

התודרה גדלה בכל הארץ – פרט לאיזורים של המדבר הקיצוני.

אבל באמת אין צורך לצאת לחפש אותה במקומות נידחים. ראיתי תודרות מציצות מסדקי מדרכה באיזור תעשיה עירוני!  (רק שאני לא בטוחה שהייתי רוצה לאכול את עליה של אותה תודרה)

מבחינת הגודל – בעיר, בתנאים טובים, התודרה יכולה להגיע לגובה של כ-60 ס"מ  ואף יותר. אבל הגובה הממוצע הוא כ30-40 ס"מ.

התמונות צולמו ברחובות כפר סבא, בפברואר 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

הערה, 9.4.2011: במקור כתבתי תודרה סייגית, אבל זו התודרה המעובה. הן דומות, ואני טעיתי!
תודה רבה לטל לבנוני שתיקנה אותי!

אדום לשבת

לסיכום השבוע האדום –

אני נשארת באדום, אבל עוברת לפרח אחר: פרח אדום לוהט – נורית אסיה  (Ranunculus asiaticus)

שבת שלום !

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונה להקיש F11 על מנת לראותה בגודל מלא!

והפעם: צבעונים, ושחקני משנה

סיפרתי כבר שהייתי בחוף הבונים, ופגשתי צבעונים, ומלאתי את כרטיס הזכרון שלי בתמונות…

אז אני מרשה לעצמי עוד רשימה באדום – ומי שנמאס לו מוזמן לדלג עליה. אבל אני באמת לא יודעת איך יכול להמאס מצבעונים. והפעם אני מגוונת: צבעונים ופרחים נוספים.

ראינו בגבעות כל מיני מקבצים כאילה: גושים נאים וצפופים של קורנית מקורקפת (טימין בר) וסירה קוצנית, והם מנוקדים באדום (צבעונים) ובורוד (סחלבים) –

מקרוב הם נראים כך: סחלב פרפרני וצבעוני השרון –

בצהרים, בבת אחת נפתחו כל הצהרונים  – והצהרון המצוי הזה הציץ על הצבעוני הכלוא בסבך הסירה הקוצנית:

בתמונה הבאה צמד הצבעונים שומר על להקה של מרסיה יפהפיה – ממש כמו זוג רועים ועדרם

אבל אז ראיתי מרחוק את זה –

והייתי חייבת להתקרב. איזה שילוב מלכותי, מהמם –

גוש נפלא של רקפות וצבעונים, עם כמה סביונים וכתמות בשביל תוספת צבע. איזו חגיגה יפהפיה!

התמונות צולמו בחוף הבונים (כבר המלצתי לכם ללכת לטייל שם?) בתאריך 3.3.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רשימה באדום-כחול (וגם ירוק)

את הצבעונים ברשימה הקודמת צלמתי בחוף הבונים.

  

חוף? מישהו ראה שם חוף? אולי שמים…

אז רציתי להוכיח לכם שהתמונות צולמו בחוף

ושאחד הדברים המשגעים ביותר שאפשר למצוא – זה שילוב צבעים מופלא של פרח אדום על רקע הים הכחול

האם הצלחתי לשכנע אתכם?

כי את עצמי שכנעתי לגמרי

וגם את כרטיס הזכרון של המצלמה שלי שהתמלא והתמלא בשילוב המופלא הזה…
הצבעוני הוא (כמו ברשימה הקודמת) צבעוני ההרים, תת-מין השרון שגדל על סלעי הכורכר של חוף דור-הבונים.  ושוב אני קוראת לכם לצאת לחוף ולהנות מהפריחה הנפלאה הזו!
 
התמונות צולמו בחוף הבונים, 3.3.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את התמונות במלוא הדרן. מה, עוד לא הקלקתם? תאמינו לי, זה י-פ-ה-פ-ה !!! 

מודדים מדים או מודדים מידות?

אמנם הבטחתי שבוע אדום, אבל היום מוטי חוגג מ"ד – לכן אני עושה פסק זמן, למען כמה מדידות.

פתחתי את מילון אבן שושן, בערך מִדָּה: הפרוש הרביעי הוא:  תכונה, טיב, דרך-התנהגות.

אחר כך מופיעות דוגמאות לכל מיני מידות:
מידת אורך – אמנם מוטי הוא הגבוה במשפחה, אבל אנחנו ידועים יותר ב"נומך" שלנו.

 מידת אורך – מוטי הוא בהחלט בעל אורך רוח, ולא מתרגז בקלות.

 מידת הרחמים היא מידה בולטת אצל מוטי – הוא תמיד מוכן לוותר, לרחם ולטפל באנשים לפנים משורת הדין.

 מידת זמן גם היא חשובה למוטי – הוא אדם דייקן, וחשוב לו לא לאחר: אפילו אם הוא יודע שכל שאר המוזמנים יאחרו, הוא יקדים.

 מידת חסידות – מוטי בהחלט מקפיד על יושר וצדק, ומדרבן אחרים לעשות זאת

 מידת היבש – ההומר אמנם יבש קצת לעתים, אבל חריף מאד!

 מידת הלח – אין כמו כוס יין טוב ללחלח את הגרון, ככה פעם בכמה שבועות…

 מידת נפח – פה, כמובן, מדובר על הנפח שלי, שגדל בעקבות הבישולים הנפלאים של מוטי

 מידת שטח – מוטי מוכן לבוא איתי לטייל כמעט בכל שטח (בשטח עירוני, ברחובות של חנויות הוא פחות אוהב לטייל)

 מידת סדום – את זה אין למוטי. בכלל.

הוכחתי, כמדומני, שמוטי הוא בהחלט איש-מידות, וגם אם פעמים רבות הוא יושב על המדוכה – הוא בוחר באופן מדעי את הפתרון הנכון – ולא מדרדר במדרון!

מוטי, ליום ההולדת שלך –
המון מזל טוב! אני מאחלת לך שתמצא את האושר, ותצליח להנות מכל הסובב,
שתמצא את השלווה, ותדע מה טוב לך
והמון נחת ממני ומהילדים…. 

התמונות הן של בן-חורש גדול – סחלב נדיר ויפהפה שצלמתי בנחל ערוגות, ב5.3.2011
סחלב זה הוא גם הרקע של הבלוג שלי.

אתם מוזמנים לקפוץ לבלוג של מוטי, ולאחל לו מזל טוב!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

צבעוני ההרים, תת מין השרון – Tulipa agenensis subsp. sharonensis

והפעם: אדום אדום אדום!!!  (וזה יימשך כל השבוע )

  

איך זה שעוד לא הצגתי את צבעוני ההרים? כזה פרח יפהפה ומרשים, וכבר הצגתי את שני האחים הנדירים שלו – צבעוני החרמון וצבעוני ססגוני – אבל דילגתי על הצבעוני היפהפה והנפוץ בארץ…

ובכן… גם היום נושא הרשומה הוא לא בדיוק צבעוני ההרים. כלומר, כן צבעוני ההרים – אבל בעצם, תת-מין שלו. צבעוני השרון.

כן, שוב אני מסתבכת עם הסיסטמטיקה. הפעם הסיפור הוא כזה: בעבר, היתה נטיה חזקה לפצל הכל למינים נפרדים. אם פה הפרח מגיע לגובה של 10 ס"מ – ובמקום אחר ל-30 ס"מ – היו מפרידים אותם למינים נפרדים.
אחר כך התחילו לבדוק דברים בצורה מדעית יותר. למשל, לקחת שני צמחים דומים, ולגדל אותם בתנאים דומים. ואז לראות אם עדיין ההבדלים בינהם כל כך גדולים.  מאחור יותר הוסיפו גם בדיקות DNA.
לפעמים ההבדלים נשארו. כך, למשל, אפשר לגדל את חבצלת הנגב ואת חבצלת החוף – ולראות שהן שונות גם אם נותנים להן תנאים דומים.

  

אצל הצבעוני – זה לא עבד ככה.
ההבדלים שראו בין הצבעונים במישור החוף לאילו בשפלה ובהרים היו אילו –
 הבדלים בגודל הצמח וגודל הפרח (בהרים גדול וגבוה יותר, במישור החוף קטן ונמוך יותר)
 העובדה שלצבעוני בהרים בדרך כלל עלי העטיף מתחלקים לשלושה גדולים, ושלושה מעט יותר קטנים  – לעומת הצבעונים של מישור החוף שבהם כל ששת עלי העטיף די אחידים בגודלם.
 העובדה שלצבעוני השרון לרוב (אבל לא תמיד) יש גוון צהבהב בצד החיצוני של עלי העטיף (=עלי כותרת)
ההבדלים ההלו לא נשארו. ולכן אילו הבדלים שנובעים מבתי גידול: בהרים הקרקע עשירה יותר, ויש יותר גשם. במישור החוף הם גדלים על כורכר וחמרה, שהן אדמות מחלחלות ועניות במים.

ומשום כך הצבעוני הזה, שנקרא בעבר "צבעוני השרון" – אוחד לתוך המין "צבעוני ההרים". כדי לשמור בכל זאת על הייחוד שלו, נתנו לו מעמד של תת-מין: תת מין השרון.  

הצבעוני הוא אחד מהפרחים האדומים המפוארים של ארצנו. יחד עם הכלנית, הנורית והפרג – הוא משלים את הרביעיה האדומה הגדולה.

וכמו אחיו לצבע, לצבעוני אין צוף.
הצבעוני עשיר מאד באבקה – כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה :

הצבעוני מואבק על ידי חיפושיות שאוכלות אבקה, ורואות צבע אדום – בניגוד לדבורים, זבובים וחרקים נוספים שלא רואים את הצבע האדום ולכן לא מגיעים אל הצבעוני.

 

 עכשיו שיא הפריחה של צבעוני השרון בשמורת דור-הבונים. אני ממליצה מאד למי שרוצה שהעיניים שלו יזרחו באדום, לנסוע לשמורה (כניסה מכיוון קיבוץ נחשולים מובילה קרוב לגבעות הפורחות) – האיזור פשוט מרהיב עכשיו, ומלא באפשרויות פוטוגניות.

בשמורת בני ציון התחילה פריחת הצבעונים, ושמעתי שגם בחורשת הסרג'נטים בנתניה הם כבר פורחים. מן הסתם, בעוד שבוע שבועיים אפשר יהיה גם להנות מצבעוני ההרים גם בהרים!

 התמונות צולמו בחוף הבונים, בתאריך 3.3.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  

  בעקבות הרשימה של בני, אני מקדישה לך – בני – את זר הצבעונים האדומים הללו, ומאחלת לך רק ימים אדומים, והרבה!

זהבית שרונית – Gagea dayana

ברשימה על זהבית השלוחות, סיפרתי שאם פוגשים זהבית בעלת עלי כותרת מחודדים באיזורי ההר – זו בד"כ זהבית השלוחות.

אבל מה לגבי מישור החוף וצפון הנגב?

זה – כבר סיפור אחר לגמרי.

בשדות הבור אפשר למצוא את זהבית השלוחות – אם כי היא די נדירה פה.
גם את הזהבית הדמשקאית אפשר למצוא באיזורים הללו – אך גם היא נדירה פה. וכבר קבענו שההבדל בינה לבין שתי האחרות הוא בקצוות עלי הכותרת: אצלה הם מעוגלים, אצל שתי אחיותיה – מחודדים.
הזהבית הנפוצה באיזורים הללו היא זהבית שרונית.

במבט ראשון הן מאד דומות: הפרח הצהוב הקטן, בעל עלי הכותרת המחודדים; האבקנים החומים שיש עליהם אבקה צהובה, העלים הדקים…

אז מה בכל זאת ההבדל בינהן?

בשביל להבדיל בינהן בוודאות, צריך לעשות משהו שאני לא נוהגת לעשות: לחפור את הבצל החוצה.

אצל זהבית השלוחות נמצא בצל ששולח שלוחות ובהן גדלים בצלצולים – זו הרביה הוגטטיבית שסיפרתי עליה ברשימת הזהבית.
אצל הזהבית השרונית נמצא משהו אחר לגמרי: התאמה לחיי המדבר. השורשים היוצאים מן הבצל לא מתפשטים לצדדים, אלא עוטפים את הבצל מכל הכיוונים.
דוגמא לכך אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת.

העטיפה הזו אופיינית לצמחי מדבר, ומשרתת שתי מטרות:
האחת, אם הצמח גדל בקרקע חולית, סבך השורשים כולא בתוכו חול, ואם רוח מנסה להעיף את החולות – עדיין הצמח ישאר מעוגן בקרקע
השניה – הגנה בפני התייבשות, שמירת לחות נוספת עבור הפקעת.

אני, כאמור, מעדיפה להשאיר את הזהביות באדמה ולא לחפור אותן רק כדי לווודא מי זו מי. אני מעדיפה את השיטה הסטטיסטית – אם פגשתי זהבית בעלת עלים מחודדים באיזורים סלעיים, הרריים – אני אטען שהיא זהבית השלוחות. אם היא באיזור מישור החוף או הנגב, בחול או חמרה או אדמות יובשניות דומות – אני אשים יהבי על זהבית שרונית. מבחינה סטטיסטית, אני מאמינה שלא יהיו לי הרבה טעויות.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורה עמוסת אבקה בודקת פרח של זהבית –

התמונות צולמו במקומות הבאים:
שמורת בני ציון – 7.2.2006, 19.2.2009, 30.1.2010, 21.2.2011
שלולית דורה בנתניה – 5.2.2008
וטירת שלום ליד נס ציונה – 17.2.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

איריס הארגמן – Iris atropurpurea – בלונדיני!

אני עוזבת לרגע את הזהביות, אבל נשארת עם הצבע הצהוב – איריס הארגמן.

רגע רגע, איריס הארגמן – אבל לא בצבע ארגמן?

ובכן, לאיריסי ההיכל יש מגוון יפה של צבעים. איריס הארגמן הוא בדרך כלל בצבע יין אדום איכותי, אבל לפעמים נוטה לסגלגל או לחום כהה.

אבל לפעמים יש שינוי – מחסור בפיגמנטים – בעצם… מוטציה. הפיגמנט שאחראי על הצבע העשיר הייני – חסר כאן. אז נשאר לנו צבע צהוב.
בפורום שמירת טבע, יובל ספיר כתב הסבר לפני כמה שנים (ב2006). אתם מוזמנים לקרוא את השרשור (ולהנות מכמה וכמה איריסים צהובים בדרך)
האיריסים האילה לא בדיוק לבקנים… כי אמנם יש מחסור בפיגמנט – אבל יש פיגמנט, יש צבע. Ihtiyar, שהוא אדם חריף מאד הציע פעם לכנות את האיריסים הללו Flavino:
Albino נגזר מ- Albus – לבן. ולכן Flavino נגזר מ-Flavus – צהוב :P

תופעת הצבע הצהוב מוכרת מכל האיריסים הכהים – בשמורת איריס ירוחם הקיפו מקבץ צהוב במשולש של סרטי סימון. לא ראיתי אותם פורחים מעולם, ראיתי רק ניצנים.
בגבעות גורל ישנו איריס שחום-צהוב, ובגלבוע ישנו איריס גלבוע צהוב – אבל גם אותם טרם פגשתי.

בשמורת האיריסים בנתניה ראיתי לפני 5 שנים איריסים צהובים –  התמונה הבאה היא משם:

ביער אילנות בשרון ישנם כמה קבוצות של איריס ארגמן צהוב – ואת רוב התמונות ברשומה צלמתי שם. הלכנו ב"שביל האיריסים" המסומן, ופגשנו אותם.

גם האיריס הבהיר דואג למאורה הכהה יותר, שבה יוכלו לישון ולהתחמם זכרי דבורים – וכך גם להאביק אותו.

תודה רבה ל-Rebeccan שלקחה אותי אל האיריס המקסים הזה!
התמונות צולמו ביער אילנות, בשביל האירוסים בתאריך 28.2.2011
ובשמורת האיריסים של נתניה, 4.3.2006

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את האיריס הזה במלוא הדרו.