דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן: מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה. "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה.

מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים. אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.

אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך: ואפשר לקרוא עוד באתר צמח השדה, בכתבה של פרופ. דפני.

כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין. משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו,
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009