זהבית דמשקאית – Gagea chlorantha

לפני שאני מתחילה את הרשימה היום, רציתי שתקראו כתבה חשובה ועצובה של פרופסור עדי וולפסון בynet. כתבה שמתארת בדיוק ובכאב את מצב השטחים הפתוחים והשמירה על הטבע בארץ.

אחרי כמה רשימות רציניות, החלטתי לפרסם רשימה קלילה יותר, זהובה יותר.

  

ומה יותר זהוב מזהבית?
הזהבית היא פרח קטן ועדין ממשפחת השושניים, והיא פורחת עכשיו – פרחים קטנים – וצהובים  (לרוב: את יוצא הדופן הצגתי בעבר – זהבית אדמדמת).
לפי המגדיר, ישנם בארץ עשרה מיני זהבית – חמישה מתוכם פורחים בחרמון, אחד נוסף באיזור מדבר יהודה ומדבר השומרון . נשארנו עם ארבעה מינים בשאר חלקי הארץ.  ארבעה מינים של זהביות קטנות וצהובות.

הזהבית שלי היום היא הזהבית הדמשקאית. היא מתחילה לפרוח כעת – שיא הפריחה שלה הוא בפברואר, והיא פורחת בכל ההרים בארץ (מדרימה אפילו עד להר הנגב), ויורדת לשפלה ובאופן נדיר יותר גם לשרון.

  

השם הלטיני שלה – כלורנתה – משמעותו "בצבע הכלור" – כלומר, צבע צהוב. יש לה שם לטיני נרדף – שזה השם שתורגם לעברית, זהבית דמשקאית. ההסבר לשני השמות הוא פשוט מאד: בוטנאים שונים, בזמנים שונים, הגדירו את הזהבית הזו כמין חדש למדע, וכל אחד קרא לה בשם אחר. לאחר שנערכו הצלבות של הגדרות שונות, הגיעו למסקנה שבעצם זהו אותו פרח – ובחרו את השם הראשון שפורסם באופן רשמי.

לזהביות יש פרח צהוב קטן – גדלו בערך 2-3 ס"מ, ופס ירוק על הצד התחתון של עלי העטיף.

מכל הזהביות הצהובות בארץ, היא הקלה ביותר לזיהוי: היא היחידה שעלי העטיף שלה (כלומר, עלי הכותרת) הם קהים בקצותיהם – מעוגלים – ולא מחודדים. לא נגמרים בשפיץ.

ואם חשבתם שהזהבית היא פרח קטן (או לפחות, האמנתם לי כשקראתם את מה שכתבתי) – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות שהכל יחסי… ליד הזהבית ישנו פרח לבן וזעיר ממשפחת המצליבים, שמו אביבית זעירה. ועל הזהבית משתרג חוט אדמדם – זהו אחד ממיני הכשות: צמח טפיל חסר שורשים, ששולח גבעולים דקיקים הנכרכים סביב הפונדקאים שלו.

בתמונה הבאה אפשר לראות את הצד הירקרק של הזהבית, ולידה פרח תכול וקטן (כן, גדול יותר מהאביבית) ממשפחת הזיפניים ששמו גלעינית זעירת-פרחים

התמונות צולמו בחורבת מדרס, 29.1.2011 ובהר תבור, 7.2.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

  

צעדת הנרקיסים, ינואר 2011

היום נערכה צעדת הנרקיסים, ואנחנו הצטרפנו אליה בשמחה.
הגענו די מוקדם, ושמחתי לראות שהרבה מאד אנשים הגיעו.  מגרש החניה התמלא במהירות.

הצעדה נערכה בקצב אישי – כלומר, כל מי שהגיע – פשוט יצא לדרך לפי השילוט, ופה ושם היו עמדות של תלמידי הכפר הירוק – רובן עמדות הסברה, אבל גם עמדות מכירה של מזון-מהיר (נקניקיות וג'חנון) ושתיה. היו גם פעילים של "מגמה ירוקה" – שגם הם הסבירו ועזרו בארגון.

עוד לפני שהגענו לנרקיסים, היתה סטיה מהמסלול – אל חלקת המחקר. בכפר הירוק נערך מחקר בנושא שיקום אקולוגי – מחקר של ליאב שלם בהנחית פרופ. אביטל גזית וד"ר יובל ספיר מאוניברסיטת ת"א – ובהשתתפות פעילה של תלמידי הכפר הירוק.
הם הראו לנו את חלקת המחקר, השטח המגודר ושלולית החורף שנחפרה שם. 
זהו מחקר מיוחד מאד, ואחת המטרות שלו גם קשורה לשטחי הנרקיסים: כיום, הנרקיסים פורחים בשדה חרוש. אם יוחלט להפוך חלק מהשטח לשמורת טבע, צריך יהיה לשקם את השטח, להחזיר אותו למצב טבעי. בדיוק  כאן יעזרו לנו תוצאות המחקר של ליאב שלם.
הנה ליאב, מסביר על המחקר. ברקע אפשר לראות את עמוד הגרוטאות – הפרסומת של "אור ירוק" שנמצאת בקצה איילון.

הם גם הראו לנו צנצנת מים מלאה בדפניות וציקלופסים – סרטנוני מים זעירים, שהגיעו לבריכה החדשה.
לאחר מכן המשכנו בדרך, עברנו במנהרה מתחת לנתיבי איילון – והגענו אל הנרקיסים

אפשר לראות את תלמידי הכפר הירוק לבושים באפודים זוהרים, נכונים להסביר ולענות על שאלות לכל מי שבא. מאד מרגש ומקסים בעיני, שילדים בכיתות ח-ט מסתובבים ככה בקהל, מסבירים, לוקחים אנשים לסיורים במערות אפקה – כל הכבוד לכם, תלמידי הכפר הירוק!

כאן התפזרו כל האנשים, ופשוט… התבשמו ונהנו. כולם שלפו מצלמות והעמידו זה את זה בפוזות, הריחו את הנרקיסים ונהנו עד השמים

בנחל אחיה – שהוא הנחל שעובר בשטח – עוד היו מים מן הגשמים של השבוע שעבר. הפעילים סדרו גשר מאולתר, וכולם חצו את הנחל. כאן רואים את האנשים היורדים לכיוון ה"גשר" –

מאד נהניתי לראות ילדים מתרוצצים ומריחים את הנרקיסים, והמון אנשים הופתעו מאד לגלות כזו כמות של נרקיסים – כל כך קרוב לעיר הגדולה.

אז למי שתהה ושאל – כן! הנרקיסים פה הם נרקיסי בר, ממין "נרקיס מצוי" – והם טבעיים בשטח. אמנם אילו שדות שחורשים ושותלים בהם – אבל החריש אינו עמוק, והנרקיסים מסתדרים יפה וממלאים את השטח באופן מרהיב.

כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, השאלה הגדולה היא עדיין, מהו עתידו של השטח. מבחינת אנשי הטבע, הפתרון האופטימלי יהיה להפוך את כל השטח לשמורת טבע, לשקם את השטח מבחינה אקולוגית, ולהשאיר את הנרקיסים לדורות הבאים. 
לעיריות ולקבלנים, כמובן, לא ממש אכפת מהנרקיסים ומערות הקבורה, והם היו מעדיפים לבנות על כל השטח.

אני מאמינה שהפשרה תמצא על הקו בין הירוק לשחור. מערות הקבורה, למשל, הן אתר ארכיאולוגי – וככזה, סיכוייו לשימור גדולים יותר.
ישנו גם חלק שבו עירית ת"א ריססה נגד עשבים, ושתלה עצים תרבותיים – מבחינת שומרי הטבע, זהו שטח הרוס לגמרי, אין טעם להלחם עליו.

אבל השטח של מערות אפקה הוא שטח של פחות מעשרה דונם. אם יישמרו רק אותו, זה לא יעזור: זהו שטח קטן מדי. הוא אינו בר-קיימא בפני עצמו. הוא לא יוכל להחזיק את עצמו. יש לשמר שטח גדול יותר מסביבו – לפחות כמה עשרות דונמים – בשביל שהשטח יישאר טבעי ויוכל לשרוד.
כבר סיפרתי פה על "שמורות העציץ" במישור החוף – שמורות שגדלן עשרות בודדות של דונמים, והן מנסות לשמר את מה שהיה פה בעבר.

הכלנית המדהימה הזו, למשל, צומחת מחוץ לשטח המערות. תראו כמה עלי כותרת יש לה! בערך 20! שתי שכבות של עלי כותרת!
היא לא גדלה בשטח המערות, אלא מחוץ לו. אם יבנו שם – גורלה נחרץ.


כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, דיברתי עם עמית מנדלסון, פעיל הסביבה ומנהל פורום שמירת טבע, והוא אמר שמה שמסתמן הוא, שיהיו שתי שמורות עציץ: אחת סביב המערות, והשניה – בריכוז הנרקיסים.
השאלה היא רק מה יהיו גודלם של ה"עציצים" הללו.

אני מקווה שתהיה מחשבה לעתיד, ושיישמר שטח גדול שיאפשר גם לנכדים שלנו להנות מהנרקיסים, הכלניות והאיריסים שגדלים בשטח – ואתם יודעים מה, גם מהזמזומיות, התורמוסים, הסביונים והחרציות.

התמונות צולמו היום, 22.1.2011 בצעדת הנרקיסים של גלילות.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ועוד כמה נרקיסים… ככה בשביל הנשמה:

תוספת: כתבה ששודרה במהדורת סוף השבוע של חדשות ערוץ 2, שמזכירה את עמק הנרקיסים ומדברת על שמירת טבע והגנה על החי והצומח: כדאי לראות!

 

 

לוהבת טבורנית – פירונמה אומפלודס – Pyronema omphalodes

ושוב חזרתי לכרמל, לראות איך הטבע מתחדש.
ואכן יש התחדשות, ויש ענין. שוב אני מזכירה: אין צורך ואין טעם לבוא לשתול בכרמל, כי הטבע מתחדש בעצמו – הוא לא צריך שום עזרה.
רציתי להוסיף עוד מילה או שתיים לגבי כל ההתארגנויות ל"שיקום הכרמל", אבל מוטי כבר כתב על זה – אתם מוזמנים להקליק, לקרוא ולהגיב. (אם עוד לא עשיתם את זה…)

לפני שבוע וחצי הייתי פעמיים בכרמל – במסגרת השתלמות רת"ם טיילנו באיזור חניון האגם ונחל אורן, ובטיול משפחתי טיילנו בחי-בר ובנחל חיק מתחת לעוספיה.
בתמונה מעל אפשר לראות את המדרון היורד לנחל חיק, מול עוספיה: העצים מאחור מימין, שאין להם עלים – הם עצים שרופים. העצים שעדין יש להם מחטים ועלים, אבל בגוון חום – הם עצים שנחרכו ונכוו קשה בשריפה, וגם הם בעצם מתים.
פה ושם ישנו אלון שנשאר ירוק.
בתמונה למטה: נחל אורן זורם בקטע השרוף. הענפים ליד הם שרידי סבך ההרדופים המפואר שהיה בנחל

אחד הדברים המעניינים שפגשתי בכרמל השרוף הוא פטריה – פטריה זעירה, בצבע כתום פלורסנטי:


לשמחתי, המפגש הראשון איתה היה במסגרת השתלמות רת"ם; ואחת המשתתפות בהשתלמות זו היא מומחית גדולה לפטריות, לציפורים – ולעוד כל מיני תחומי טבע. ברשת היא מכונה "הפִּטריותית", והיא מנהלת את נושא הפטריות באתר המצוין "מן השדה".
הפִּטריותית סיפרה לנו על הפטריות הללו: השם, פירונמה, מעיד על הקשר של הפטריה לחומר שרוף. ואכן, הפטריות הללו גדלות מהר לאחר השריפה – שבועות בודדים בלבד לאחר שריפת יער, אפשר למצוא אותן.
משום כך היא מציעה לתרגם את השם ל"לוהבת".

הפטריות הללו אוהבות חומר אורגני שרוף, ולכן מצאנו אותן לרוב בתוך החורים שנותרו כתוצאה מעצים שנשרפו כליל.  אני חייבת לציין שהחורים הללו הם מחזה די מזעזע. מסתכלים עליהם, ורק מדמיינים איזה עץ ותיק ועגול היה פה – שהיו לו שורשים כאילה רחבים ועמוקים…


כבר בתחילת ינואר התפרסמה ב"הארץ" כתבה על הפטריות הללו – צפריר רינת סיפר על ד"ר לאה ויטנברג וד"ר נורית שטובר מאוניברסיטת חיפה שמצאו את הפטריות, ופרופסור סולומון ואסר מאוניברסיטת חיפה זיהה אותן.
אפשר לקרוא את הכתבה המלאה ב"הארץ" באנגלית כאן, ואפשר גם לקרוא כתבה מקוצרת בעברית – כאן.
הפירונמה ידועה בספרות בארצנו ממאמר של נמליך ואביזהר משנת 1976 . הם לא קראו לה בשם עברי. הפטריותית מסבירה, שאמנם זו הפעם הראשונה שכתבו על הפטריה הזו, אך זו אינה הפעם הראשונה שבה היא התגלתה.

פטריות הן אורגניזמים מיוחדים מאד. הן לא צמחים, ולא עושות פוטוסינתזה. מצד שני, הן לא בעלי חיים… בעולם הטבע הן מסווגות לממלכה (טקסונומיה) משלהן. הן תלויות בקרקע, בצומח, בטמפרטורה וברמת הלחות – והן תופענה רק כאשר כל התנאים מתאימים להן.
יש פטריות שמשגשגות לאחר שריפה. אחת הידועות היא גמצוץ חרוטי.  בד"כ הגמצוץ היא פטריה נדירה למדי, אבל לאחר שריפה – היא מתפרצת יותר. אני משערת שהשנה ובשנה הבאה אפשר יהיה למצוא גמצוצים בכרמל…
זו גמצוץ חרוטי:  (המטבע הוא לקנה מידה)


הפירונמה זריזה יותר מהגמצוץ. בכל חור שנשאר משורשי עץ שנשרף כליל – ראינו מושבות של פירונמה.


הפירונמה ניזונה מהאפר – החומר האורגני השרוף. השריפה משנה את המבנה הכימי של הקרקע ומשפיעה על כמות הנוטריאנטים בקרקע.
הפירונמה בעצם מחכה לשינויים הללו, ומנצלת אותם. כאשר החלק השרוף ייעלם – ייטמע בקרקע, או יישטף, או יישתנה בחזרה בעקבות צמיחה מחודשת – היא תעלם, ותמתין לשריפה הבאה.


  

הפירונמה היא פטריה נדירה – במובן שאפשר למצוא אותה רק אחרי שריפות. לא בכל מקום ולא בכל זמן. מצד שני, אפשר למצוא אותה אחרי שריפות בכל העולם. מצאתי איזכורים שלה לאחר שריפות באוסטרליה, קנדה ואירופה.

בטיול שלנו, חיפשנו גם התחדשות ושיקום עצמי של הטבע. ואני חייבת לומר שאכן ראינו.  בתמונה פה, למשל, ליד העץ החרוך אפשר לראות עלי רקפת וגם עלים של בן-חצב החורש:

במעין של נחל חיק, ממש מתחת לעוספיה ולא רחוק מהמקום שבו התחילה השריפה – ראינו ראשנים של סלמנדרות.

תודה רבה לפטריותית, שענתה על שאלותי גם לאחר ההשתלמות!
התמונות צולמו בכרמל, בנחל אלון ובנחל חיק, בתאריכים 13-15.1.2011
הגמצוץ צולם ע"י ציפורן חתול1 ברמת הנדיב, 26.2.2009 – ותודה על התמונה!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

שמירת טבע בישראל: עמק הנרקיסים בגלילות

שדות הנרקיסים בגלילות הגיעו לשיא הפריחה השבוע: השדות יותר לבנים מירוקים! 
וביום שבת הקרוב תערך צעדת הנרקיסים השנתית בעמק הנרקיסים בגלילות, בצפון ת"א. הפרטים בפייסבוק.

זו – כמובן – הזדמנות לחזור ולהזכיר מאבק נוסף למען שמירת טבע ושטחים פתוחים: המאבק למען הנרקיסים בגלילות.
כבר כתבתי על נרקיסי גלילות לפני שנה – למי שלא זוכר, הקישור כאן.
היום אני רוצה לדבר על המקום יותר בהקשר של שמירת טבע.

אתר גלילות הוא ריכוז הנרקיסים הגדול ביותר במישור החוף. ככה, ממש בשולי העיר הגדולה בארץ – מתחבא שטח מקסים, ובו אלפי נרקיסים.  ערך טבע ייחודי שאין כמותו!
צמוד אליו נמצא אתר מערות אפקה – מערות קבורה שומרוניות מהמאות הרביעית והחמישית לספירה.

במשך שנים רבות הנרקיסים הללו היו מוגנים: כל עוד חוות הגז בפי-גלילות היתה פעילה, אסור היה לבנות כל כך קרוב אליה. הנרקיסים ושאר הצמחים והחיות (אני פגשתי ארנבת בשדות שם! כל כך התרגשתי, שפשוט עמדתי והסתכלתי בה עד שהיא נעלמה… ואפילו לא צלמתי! ) שגשגו, כי להם הקרבה לחוות הגז פחות מפריעה.

אבל את חוות הגז פינו, ומיד קפצו שתי העיריות שהשטח באחריותן – רמת השרון ותל אביב. המטרה שלהן היא, כמובן, להרוויח ארנונה ושאר מסים מהשטח הזה. מבחינתם, כרגע אין בו כלום. 

רוב השטח שייך מוניציפלית לרמת השרון, אבל זה לא הפריע לעירית ת"א לפרסם תכנית של שכונה יוקרתית, מרכז קניות ופארק על כל השטח. עירית רמת השרון נזעקה.

למזלנו, הן התחילו בויכוח עז על השטח – איזה חלק מהשטח הוא באחריות איזו עיר.  רוב השדות שבהם נמצאים הנרקיסים שייכים לרמת השרון – או, כפי שהיא מכונה בקרב פעילי השטח – "רמת הבטון". היחס של עירית רמת השרון לנושא הנרקיסים – ובכלל לנושאי שמירת טבע בעיר – הוא בכיה לדורות. העיריה רוצה רק לבנות ורק לגבות מסים. איכות החיים של התושבים, מבנים הסטוריים, ערכי טבע מוגנים ויחודיים – הם כקליפת השום. עצוב מאד לחשוב שכאשר יתעוררו שם, כבר לא יהיה להם מה להציל.

כאן אתם יכולים לקרוא קצת על שימור אתרים ברמת השרון.

עירית ת"א מעט יותר פתוחה להקשיב בנושא הזה, ובאמת התכנון שלהם במקום כלל "פארק" (ואני לא יודעת אם הכוונה לשטח טבעי, או לפארק בסגנון פארק הירקון, עם דשא שתול ובזבוז מים אדיר) – ובכל זאת, זה לא ממש עוזר – כי רוב השטח שייך באופן מוניציפלי לרמת הבטון, אה, סליחה, השרון.

המצב הזה – הויכוח וחוסר ההסכמה – אפשר לנו להגיע עוד כמה שנים ולהנות מהנרקיסים הנפלאים,

לפי המסתמן, עומד להחתם הסכם חילופי גבולות בין ת"א ורמה"ש. רמת השרון תוותר על שטחים מדרום למרכז הטניס, ובתמורה ת"א תעביר לרמה"ש את החלק שלה בדרום גלילות.

כלומר – כל השטח יעבור לאחריות רמת השרון.

זה עלול לאפשר לרמת השרון לבנות גם בחלק הדרומי (החלק שעיריית ת"א הצהירה שהיא רוצה שיהיה פארק), אבל בחלק של ת"א אין כיום כמעט ערכי טבע  – במיוחד אחרי שבשנת 2006 נטעו שם חורשת עצים וריססו בשטח.

מצד שני, זה יכול גם להיות מנוף לתכנון יעיל יותר שישאיר שטח פתוח משמעותי יותר איפה שצריך (סביב מערות אפקה וחלק מריכוזי הנרקיסים).

לצערי הרב, אם נסתכל נראה שאין כיום שום שיתוף פעולה בין עיריית רמת השרון לגופים הסביבתיים. מי שמגלה עניין בשימור זה דווקא משרד הפנים – באמצעות הוועדה המחוזית. זו עוד דוגמא מדוע אסור לרפורמה בתכנון וביטול הוועדות המחוזיות לעבור, כי אז רמת השרון תהיה חופשית לעשות בשטח ככל העולה על רוחה – ולא נוכל להציל את הנרקיסים, הכלניות  והאיריסים שבשטח (ליד המערות ישנו גוש של איריס הארגמן – האחרון בת"א!)

התקווה שלנו כרגע היא שהרפורמה תתעכב. אם זה יקרה, רמת השרון תצטרך לאשר את התוכניות בוועדה המחוזית, ואז יש סיכוי טוב לאוזן קשבת מצד משרד הפנים.

בעוד שאין סיכוי ממשי לשמור על העמק כמכלול, אולי אפשר יהיה להגדיר שתי שמורות עציץ – האחת סביב מערות אפקה  והשניה וסביב ריכוזי הנרקיסים הצפופים.

בינתיים, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעקוב אחרי המאבק –

שימור עמק גלילות בפייסבוק

באתר INature של עמית מנדלסון

וגם מצגת שעמית הכין עוד בשנת 2003

ובאתר החברה להגנת הטבע

וכמובן, לבוא לצעדה בשבת!

תודה רבה מאד לעמית מנדלסון שעזר והסביר לי, שערך סקרי טבע באיזור (ובעוד הרבה מקומות), שמסביר ומפרט ופונה ועושה המון למען הסביבה – ובעצם, למענינו. עמית הוא גם מנהל פורום שמירת טבע פה בתפוז.

בתמונות כאן מצולמים: נרקיס מצוי, איריס ארץ-ישראלי, כלנית מצויה, דרור הבית, חרצית עטורה וחצב מצוי.

התמונות צולמו כולן בעמק גלילות ובמערות אפקה, בשנים 2009-2011. כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

שמירת טבע בישראל: פארק השרון

אחרי שהצגתי כאן כשלון בהגנה על הטבע, ומאבק שעדיין בעיצומו – החלטתי להביא גם סיפור הצלחה אחד. שלא תחשבו שיש רק כשלונות, כי יש גם הצלחות, אפילו בתחום הזה.
לפני שאני מתחילה, אני רוצה להפנות אתכם למאמר יפהפה באתר "הסביבה", בנושא חולות סמר – "אל תשלח ידך אל השופל" מאת שחר אלתרמן.

היום אני אספר על פארק השרון ונחל אלכסנדר.


אגמית בנחל אלכסנדר

 

פארק השרון ונחל אלכסנדר אינם שמורות טבע – הם גנים לאומיים. ומה באמת ההבדל?

 שמורת טבע היא שטח הנשמר במצבו הטבעי, לצורך הגנה על ערכי חי, צומח או דומם (למשל, תצורות גיאולוגיות נדירות); ולפעמים גם על יחסי גומלין ביניהם למשל: חברת צומח מסויימת. הפיתוח בשטח זה הוא לרוב מוגבל ומצומצם לחלק קטן מתחומי השמורה. הרוב נשאר טבעי.
 גן לאומי הוא אזור טבע ונוף בעל חשיבות למורשת הלאומית. כמו שמורת טבע, נשמר הגן הלאומי כשטח ירוק, אך בניגוד אליה מתבצעות בו לרוב עבודות פיתוח הן לחשיפת מורשת היסטורית, והן לשיפור אפשרויות הבילוי והנופש בתחומי האתר.  אתרים ארכיאולוגיים ואתרי מורשת יהיו גנים לאומיים.

מבחינתנו, המטיילים – גם כאן וגם כאן אפשר לטייל ולהנות מהטבע.


צב רך – צב מים מוגן שחי בנחל אלכסנדר

פארק השרון ונחל אלכסנדר הם גנים לאומיים שנמצאים במרחב שבין נתניה לחדרה ובין כביש 4 לים – כמובן, לא כולל האיזורים שמשמשים למגורים, חקלאות, תעשיה וכבישים.
צמוד לחדרה נמצאת גם שמורה קטנה ומקסימה – שמורת בריכת יער, שיש בה מגוון צמחים נדירים ומיוחדים לאיזור, והיא גם מהווה מקלט לעופות מים, כמו קורמורנים ואנפות.


בוציץ סוככני – משפחת הבוציציים – מרבד נפלא בבריכת יער חדרה

וכאן אני מגיעה לבעיה… וזו בעיה קשה וחמורה. מתי בפעם האחרונה נסעתם בבוקר מכיוון נתניה/חדרה לת"א? הפקקים בבוקר כבדים מאד, וגורמים לבזבוז עצום – שעות עבודה של אנשים שהולכות לאיבוד, דלק שמתבזבז ויוצר זיהום אויר…
כנסיון לפתור את בעית הכבישים הוחלט לסלול שני כבישים נוספים:


איריס ארץ-ישראלי – משפחת האיריסיים (לפרט פה יש גוון תכול מקסים!)

  האחד – הארכת נתיבי איילון ככביש אורך רביעי – בנוסף לכביש החוף (2), הכביש הישן (4) וכביש חוצה ישראל (6) – עד חדרה. כלומר, ברצועה של חמישה-עשר ק"מ מהים – יהיו ארבעה כבישים מקבילים.
  השני  – כביש רוחב נוסף, דרומית לחדרה, שיחבר את שלושת הכבישים הקיימים (2,4 ו-6)  וייקרא כביש 9 – כביש רחב, בעל שלושה נתיבים לכל כיוון.

 גם כאן, תושבי האיזור יחד עם "אדם, טבע ודין" וחברה להגנת הטבע, יצאו להלחם למען הסביבה ולמען האופי הכפרי של האיזור.
בשנת 2004, העיתונאי גילי סופר פרסם ב-ynet כתבה שקוראת לכולם לצאת לטייל בפארק השרון – כי ימיו מוגבלים.


זעמן זיתני – נחש, מציץ מהמאורה שלו ליד נחל אלכסנדר

לשמחתינו, אחרי מאבק ארוך בבתי המשפט ומחוצה להם, אחרי אירועים לקהל הרחב שנערכו לחופי נחל אלכסנדר ובפארק השרון, בסוף שנת 2010 התקבלו שתי החלטות לשמור על השטחים הללו כשטחים ירוקים –

  
אזוביון דגול, משפחת השפתניים                                לבנין הרכפה על נזרית חופית*, פארק השרון

בתאריך 13.9.2010, הוועדה לתשתיות לאומית (הוות"ל) החליטה לקדם את התוכנית לשדרוג כביש מספר 2 הקיים, בקטע שבין חבצלת השרון לחדרה. ייסלל נתיב נוסף לכל כיוון. וזאת במקום החלופה של סלילת כביש חדש שיהיה המשך של נתיבי איילון, ממזרח לכביש מספר 2. כביש זה היה חוצה את פארק השרון ונחל אלכסנדר וגורם לפגיעה סביבתית ונופית אנושה ומיותרת באזור.


נוטריה – אמנם מין פולש, אך בכל זאת, חיית בר בארץ. נחל אלכסנדר.

ובתאריך 24.10.2010 בג"צ קיבל את עתירת "אדם טבע ודין" נגד סלילת החלק המערבי של כביש 9. החלק המזרחי – שמקשר את כביש 6 לכביש 4 – ייסלל. בעצם, כבר קיים שם כביש (כביש 61) – כביש צר. הוא יורחב. אבל החלק שאמור היה לפגוע באיזורים הטבעיים – בוטל.
בפסק הדין נכתב: "כאשר מדובר בתכניות בעלות השפעות סביבתיות ניכרות וארוכות טווח על מוסד התכנון ליתן משקל רב ביותר לשיקול הסביבתי"
בג"צ  מתח ביקורת על התנהלות המדינה ומע"צ, והתווה כללים ברורים שינחו מעתה והלאה את שיקול הדעת של מוסדות התכנון. השופטים קבעו כי ההחלטה שלא לבחון במסגרת התסקיר חלופות אפשריות לתוואי המוצע של כביש 9, כגון שדרוג כבישי רוחב קיימים – הייתה בלתי סבירה בעליל, נוכח מידת הרגישות הסביבתית של האזור בו אמור להיסלל הכביש.
תגובת 'אדם טבע ודין' היתה: "מדובר בפסק דין בעל השלכות רחבות היקף אשר קובע כי לא ניתן לפסול חלופות סביבתיות על הסף, כפי שנהגו מוסדות התכנון לעשות עד כה."

עתירת אט"ד הוגשה בשנת 2005, ורק כיום, חמש שנים מאוחר יותר היא התקבלה.



חרדון מצוי בפארק השרון

גם כאן, אתם מוזמנים לקרוא כתבות נוספות בנושא כביש 9 –

 תקדים: בג"צ קבע לא לסלול את חלקו המערבי של כביש 9 – באתר אט"ד
 בג"צ לות"ל: מדוע אושרה סלילת כביש 9? – באתר אט"ד 
 בג"צ ביטל סלילת כביש בפארק השרון – באתר NRG 

 


סחלב קדוש, משפחת הסחלביים – צמח מוגן שגדל בפארק השרון

וכתבות בנושא כביש 20 –

 השג: לא ייסלל כביש חדש על פארק השרון! – באתר החלה"ט
 יעל וגיא מציגים: השרדות נחל אלכסנדר – באתר NRG – כן, גם זו דרך: לגייס את ה"סלבס" המקומיים
 סלילת כביש 20 תחסל את פארק השרון – באתר החלה"ט

  
תורמוס ארץ-ישראלי, משפחת הפרפרניים  – אנדמי למישור החוף

ביטול התכניות האילה, ומציאת האלטרנטיבות ע"י ועדות התכנון – מראה שלמרות שזה קשה וממושך (שני המאבקים הללו נמשכים כבר חמש שנים!) – אפשר להכריח את המדינה להפעיל חשיבה מפעם לפעם.
במיוחד חשובה הקביעה של בית המשפט שצטטתי קודם, ואני אחזור עליה –  "כאשר מדובר בתכניות בעלות השפעות סביבתיות ניכרות וארוכות טווח על מוסד התכנון ליתן משקל רב ביותר לשיקול הסביבתי"
לצערי, בפסיקה על חולות סמר, לא חזרו לצורת המחשבה הזו. אני מקווה שהמדינה תאמץ את הגישה הזו לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני שמחה מאד שהתכניות הללו בוטלו. גם אנחנו וגם בעלי החיים נוכל להמשיך להנות מהמקומות הנעימים הללו.


צבעוני השרון, משפחת השושניים – אנדמי למישור החוף

התמונות צולמו בשרון, בשנים 2005-2010. כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.  

 

 
נר הלילה החופי – מפרחי החוף הבולטים, עולה ותיק לארץ

 

 * תודה לאיתי נ שתיקן לי את הטעויות בהגדרה!

 

 

 

 

 

שמירת טבע בישראל: עמק ססגון

לפני הכל, עדכון עצוב: בית המשפט העליון החליט לדחות את העתירה של אדם טבע ודין בנוגע לחולות סמר, ולאפשר לקבלנים להפוך את הדיונה למכרה חול.  "אדם טבע ודין"הבטיחו להמשיך להלחם על הדיונה, בועדה המחוזית – אבל הסיכויים עגומים מאד.



ובכל זאת, אני ממשיכה עם סקירת המאבקים למען השמירה על הטבע.
מעט דרומה לדיונה של סמר נמצאת  בקעת תמנע.
אני משערת שרובנו בקרנו בגן הלאומי תמנע – הנמצא במרכז בקעת תמנע.
האיזור הדרומי של הבקעה הוא שטח הרוס על ידי איזורי תעשיה כימית, אתרי פסולת והטמנת אשפה וכיוצא באילה.

נשאר האיזור הצפוני של הבקעה – שקרוי בשם "עמק ססגון" – בגלל אבני החול הססגוניות שבו.

כיום, האיזור הזה הוא שטח פתוח – לא שמורת טבע. שביל ישראל עובר בו, ומביא מאות מטיילים להנות מהנופים המדבריים המיוחדים הללו.

אבל… אי אפשר להשאיר שטח פתוח אצלינו בארץ. שטח ללא מטרה פרט להיותו "מקום יפה"…. ולכן התקבלההחלטה: השטח ניתן ליזם (קבוצת איגרא), על מנת שיבנה מלון פאר בעמק.


ארנבית הצבעים – משפחת הזיפניים – מהשורשים אפשר לעשות חינה (אבל לא חייבים… זה פרח ממש חמוד)

ההחלטה מאפשרת לקבלן לקחת חלק מהשטח בעמק, ולבנות עליו מלון אחד. הוא גם זכאי (כמובן) לקבל עזרה כספית מהמדינה – כלומר, המסים שלנו יעזרו לממן את מלון הפאר הזה.
הקבלן ואנשיו ישבו ועבדו וחזרו עם…
לא. זה לא תכנית למלון. גם אם תנסו לשכנע אותי, אני לא חושבת שאני אוכל להגדיר את התכנית הזו כ"מלון". זה מתחם ענק שיכלול ארבעה מלונות, מרכז כנסים, אמפיתיאטרון להופעות, חנויות, נחל מלאכותי שזורם מסביב ואיים מלאכותיים, פארק מים ופארק אתגרי…
וכל זה על שטח גדול פי כמה וכמה מהשטח שהוקצב.
(ובכלל, פארק מים במדבר?? איזו ראוותנות, איזה בזבוז מיותר!)

וזהו, הם כמעט התחילו לעבוד. אף אחד לא אמר כלום על החריגות מהרעיון המקורי.

מזה שלוש שנים מתנהל מאבק אזרחי עיקש להצלת העמק. "אדם טבע ודין" ותושבים מהערבה הדרומית עתרו לביהמ"ש, בטענה שמתחם המלונות חרג בעשרות עד מאות אחוזים מהמותר. השופט קבע שהתוכנית אכן מהווה "פגיעה חמורה בשלטון החוק" וציווה לדון בה מחדש, לאחר שייערך תסקיר סביבתי הכולל בחינת חלופות.
החברה להגנת הטבע ערכו חוברת, ובה הם הציעו שמונֶה חלופות. לא אחת, לא שתים – אלא שמונה חלופות שיפגעו פחות בטבע.

הראשונה מהן היתה הפשוטה ביותר בעיני.
במרחק של עשרים דקות נסיעה (בערך) מתמנע שוכנת העיר… אילת.
רגע, בעיר אילת יש מלונות! יש מתחם מלונות אדיר, כולל תשתיות עירוניות (חשמל, מים, ביוב) , כולל חנויות, ואפילו ים קרוב! למה צריך בכלל עוד מתחם?
כיום, התיירות העירונית (מלונות) נמצאת באילת, ומצפון לה ישנה תיירות כפרית – צימרים ובתי הארחה ביישובים הקטנים.
למה בכלל צריך להוסיף עוד מתחם מלונות גדול שכזה? התפוסה במלונות אילת אינה מלאה. לא קורה כיום מצב שבו תייר שמחפש חדר מלון באילת (ובמיוחד אם מדובר בחדר מלון יוקרתי)  – נשאר ללא חדר.


זוגן פשוט – משפחת הזוגניים

אבל גם אם יוחלט שצריך (וגם בית המשפט, כאמור, לא בטוח בכל מאת האחוזים שזה אכן דרוש) – הועלו שבע הצעות נוספות לאתרים שיפגעו פחות בנוף ובטבע, הם נמצאים קרוב יותר ליישובים הקיימים – כלומר, עלות הקמת התשתיות תהיה נמוכה יותר,
והם לא יהרסו שטח ארץ בתולי שכזה.

היזם, מן הסתם, מסרב. הוא קיבל אישור לשטח הזה, תכנן תכניות ורצה כבר להתחיל.
ומבחינתו הוא צודק – האישור התקבל בכל הועדות.


לוטונית מדוקרנת – משפחת הפרפרניים

אבל אנחנו בני אדם. אנחנו טועים מפעם לפעם. וכאשר אנחנו מחליטים החלטה שיסודה בטעות, יש שתי אפשרויות:
האחת, לומר – נו, אז טעינו. לא חשוב. ממשיכים עם הטעות הלאה. נהרוס מה שנהרוס.
השניה – לעצור לרגע, לומר – רגע. היתה החלטה חפוזה, ולא חשבנו עליה עד הסוף. מצד שני, שום דבר עדיין לא נהרס. אפשר לעצור ולהציל, אפשר לשנות את ההחלטה.


מחטנית המדבר – משפחת המורכבים. נקראת "מחטנית" כי היא נראית כמו עץ מחט זעיר. כל גודלה – כ-3 ס"מ

וכאן אני רוצה להזכיר מאבק אחר, שאני מתכוונת לכתוב גם עליו. מאבק שהצליח. המאבק למען חוף פלמחים.
גם שם התקבלה החלטה – ההחלטה היתה להקים כפר נופש יוקרתי וטיילת ארוכה לאורך החוף. אבל בזכות מאבק של תושבי האיזור, ובראשם נערה אחת נהדרת – התכנית בוטלה.
החוף הזה יישאר יפה ופתוח לציבור הרחב.


אני אפילו לא יודעת של מה העלה הבודד הזה, אבל איזה מעגל יפה הוא שרטט בחול!

ההחלטה להקים את מתחם המלונות התקבלה לפני שנים. המודעות לשמירה על הטבע עוד לא היתה חזקה.
פרופסור אמוץ זהבי, שהוא זואולוג, ממקימי החברה להגנת הטבע, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ת"א ומנהל ביס"ש חצבה אמר: "שגיאות צריך לתקן, כי עמק כמו עמק ססגון אי אפשר לקנות בכסף, ושום אדם לא יכול לייצר אותו כמו שהוא היום".



לוטוס אילתי – משפחת הפרפרניים

עזריה אלון, שגם הוא ממקימי החברה להגנת הטבע, ואדם שפעל רבות למען הסביבה ולמען החינוך בארץ אמר בכתבה בידיעות אחרונות מאוקטובר האחרון –
"בשנים האחרונות עולה המודעות לערכו הנופי של הנגב ולסיכוי הגלום בו כמוקם לתיירות מדברית. אולם יש לזכור, יש סיכוי לתיירות כזו רק בתנאי שהמיקום למיזם תיירותי כזה או אחר ייבחרו בהתאם למינימום הפגיעה במדבר, וכל פיתוח שייעשה בו יותאם לאופיו המיוחד של המדבר.
הכנסת מיזמים בעלי אלמנטים זרים הנוגדים את אופיו של המדבר – איננה תירות מדברית.
(את הכתבה המלאה אפשר לקרוא באתר המאבק)

בעקבות החריגה החמורה של הקבלן מהתכנון המקורי (חריגה של 75%), השופט הורה לוועדה המחוזית לערוך סקר חדש באיזור. הסקר פורסם בדצמבר, והוא מאמץ את רוב הטענות נגד המיזם.
אני מקווה שכעת הועדה המחוזית תאמץ את מסקנות הסקר (שהיא שילמה עליו), ובאמת תעצור את המיזם המנופח והמיותר הזה.


בהק צחור – משפחת הגרניים. קרוב משפחה נדיר, עדין ומיוחד של מקור החסידה.

התמונות של עמק ססגון ותמונת תכנית אתר המלונות נלקחו מאתר המאבק למען עמק ססגון, כמו גם רוב המידע פה (תודה, ערן!)
התמונות שלי צולמו בבקעת תמנע במרץ האחרון, והן בעיקר פרחים מדבריים יחודיים לאיזור.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 


שושנת יריחו האמיתית – משפחת המצליבים

גם כאן, אני מקווה שהעמק הזה ישמור על יופיו ויישאר טבעי ומקסים כמו שהוא היום.
לקריאה נוספת –

אתר המאבק הרשמי – www.sasgon.org  
דף המאבק בפייסבוק
המאבק באתר אדם טבע ודין

 


 

 

* פרופסור אמריטוס – פרופסור שיצא לגמלאות, אך עדיין שומר על קשר פעיל עם האוניברסיטה.

שמירת טבע בישראל: חולות סמר

החלטתי לסקור כאן כמה מאבקים למען ההגנה על הטבע, והשמירה על השטחים הפתוחים. מאבקים שמתחוללים ממש לידנו ולמעננו,
ואני לא בטוחה כמה אנשים בכלל מודעים אליהם.


לובד המדבר – משפחת הירבוזיים

המאבק הראשון שאני אספר עליו הוא המאבק למען חולות סמר.
הסיבה שאני פותחת דווקא בחולות סמר, היא שביום רביעי הקרוב – 12.1.2011 – ייערך דיון בנושא חולות סמר בבית המשפט העליון, בירושלים.
הדיון יערך בשעה 9:00 בבית משפט העליון בקריית בן גוריון.
פעילי המאבק מבקשים מאנשים שיכולים לבוא להראות תמיכה.

שימו לב: אין מדובר בהפגנה, אין צורך להכין שלטים וכיו"ב. פשוט להופיע באופן מכובד לדיון, על מנת להראות שלא רק תושבי הערבה דואגים לאיזור הזה.


לשון-אפעה רבת עלים – משפחת לשון-אפעה
חולות סמר הם אחת משתי נקודות בארץ בהן גדל צמח זה

ואחרי שקראתי לכם להצטרף למאבק, אולי אני אחזור קצת אחורה, ואסביר מה בעצם קורה פה.

בדרום הערבה, דרומית ליטבתה וצפונית לתמנע, ליד קיבוץ סמר, נמצאת דיונה גדולה. בעצם זו הדיונה הגדולה. הדיונה של סמר.
בשנות החמישים, שטח הדיונה הזו כלל בערך שבעה קמ"ר. 
כיום נותר חלק שגודלו פחות משליש מהגודל המקורי – על המפה זה נראה כך:
החלק המסומן בצהוב בהיר בצד הגבול שלנו זה שטח הדיונה שנשאר. לשם השוואה, ניתן לראות את המשך הדיונה בצד הירדני – שטח טבעי שגדלו כ-80 קמ"ר.

מה בעצם קרה לשאר החלקים?  במהלך השנים,  השטח הטבעי הצטמצם –
על המפה זה נראה כך – התמונה לקוחה מתוך המצגת של אתר הקמפיין
הסימון השחור הוא התחום המקורי של הדיונה.
החלק הירוק – הוכרז כשמורת טבע.
החלק המסומן בעצי תמר – הוא חלק שהוסב לחקלאות.
החלק שמסומן במשולשי אזהרה הוא איזור שזוהם על ידי שפכים של מכרות תמנע
החלקים המסומנים בטרקטורים הם שטחי כריה, שמהם נכרה חול.
נשארנו עם החלקים המסומנים בכתום ובאדום. כרגע הם שטחים פתוחים, שלכאורה לא שייכים לאיש. אבל מה הלאה?


לפי תמ"א 35 – תכנית המתאר הממשלתית שאמורה לקבוע את מדיניות הבינוי ופריסת היישובים בישראל עד לשנת 2020 – האיזור הזה הוגדר כאחד מארבעה איזורים בנגב ובערבה שהם "איזור נופי – איזור שהוא בעל רגישות נופית סביבתית גבוהה". אילו מלים גבוהות ויפות שבעצם באות לאמר שאין עוד מקום כזה. זה מקום ייחודי מבחינת נוף.
זה מקום שמהווה מקלט לבעלי חיים,  יש בו צמחיה ייחודית, וזהו שטח יחסית גדול – מהאחרונים שנותרו לנו שהם ללא הפרעה, ובעלי החיים יכולים לגור בהם בשקט.
אתם מוזמנים, למשל, לקרוא את רשימתו של עמיר על בעלי החיים בחולות סמר (כרגיל, עם דגש על חרקים)


כתריים אדמדמים – משפחת השושניים

הועדה המקומית התעלמה מהתכנונים, מהסביבה או מכל דבר אחר – ואישרה לחברות הבניה לחפור גם בחלקים הנותרים של הדיונה.
למעלה מעשור נאבקים התושבים המקומיים כדי לעצור את הכריה באיזורים היפים הללו. הם מנסים לשכנע את המדינה לאתר מקורות חלופיים – למשל, לפני כשנתיים הוקמה ועדה – שקבעה שיש לבדוק את האפשרות לכרות לעומק באיזור שכבר נכרה. אבל… כולנו יודעים מה עושים עם קביעות של ועדות בארצנו, נכון?
ובכן, משרד התשתיות השיב: "לצערנו, לא נמצא מימון לבדיקת מרבץ החול המדובר".
ממש קרוב לדיונה, בסמוך למכרות תמנע, ישנן סוללות עפר ובהן מיליוני טונות של חול שנכרה מעומק האדמה בדרך אל שכבות הסלע שבהן נמצא עפרת הנחושת. זה חול שכבר נכרה! האם נעשתה בדיקה אם אפשר, למשל, להשתמש בו?
מובן שלא.
בהרי אילת ישנם מכרות חצץ. חול הוא תוצר לוואי של המכרות הללו. אולי החול הזה יתאים?
אתם מנחשים את התשובה… הנושא אפילו לא נבדק.
הועלתה גם הצעה לייבא חול מירדן – שם יש עתודות רבות וכח עבודה זול. גם הצעה זו מעולם לא נבדקה. 
  


באשן תלתני – משפחת הצלפיים

תושבי חבל אילות והמועצות האיזוריות בחבל, ביחד עם החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, עמותת אדם טבע ודין – ואם שכחתי מישהו, איתו הסליחה – פועלים על מנת להכריז על כל השטח כשמורת טבע. זהו רעיון ראוי ביותר, שיאפשר לנו להגן על הצמחים ובעלי החיים המיוחדים שחיים באיזור.
הממשלה וועדות התכנון סומכות על זה שהאיזור הזה מרוחק מאד מתל אביב וממרכזי האוכלוסיה – הם מאמינים בשיטת NIMBY – כלומר, Not In My Back Yard – רוב בני האדם לא שמים לב למה  שמתרחש מחוץ לחצר האחורית שלהם, וגם לא אכפת להם מזה.
ומה אכפת לתושבי תל אביב, ירושלים או אפילו באר-שבע מאיזו דיונה לא רחוק מאילת?  לצערי, רובם אפילו לא יודעים שקיים מקום כמו "סמר"…


שבטוט מצויץ – משפחת הארכוביתיים – מראה כללי

הועדה המקומית אישרה לחברות הבניה להתחיל לכרות בשטחים הטבעיים – גם לאחר שהוגשה עתירה לבית המשפט, ולפני שהנושא הגיע לדיון! למרות צו בית משפט שהורה להמתין לדיון, הם כבר החלו את העבודות! עמותת אדם טבע ודין פנתה לבית המשפט העליון על מנת לעצור את הדחפורים.


שבטוט מצויץ – משפחת הארכוביתיים – פרח ופרי מקרוב

מכתבים נשלחו לחברי ממשלה, ונפתחה עצומה  באתר "עצומה" שחתמו עליה מעל 29,000 איש.
את רשימת החתימות העבירו בעבר לנשיא פרס, כדי שייראה שיש ציבור רחב שמעוניין בשמירה על הדיונה. אני מזמינה אתכם להוסיף את חתימתכם לעצומה הזו.
ישנה גם קבוצה בפייסבוק שאפשר להתעדכן שם לגבי מה שקורה.


סדנית מצוייצת- podaxis pistillaris  – פטריה הגדלה בחולות

אני רוצה לומר, שגם אם חולות סמר רחוקים מאיתנו – הם עדיין חשובים לנו. לכם, ולי. אנחנו חייבים להגן עליהם, למען הדורות הבאים. ואני אחזור על הפתגם האינדיאני המוצלח – לא ירשנו את הארץ הזו מאבותינו. קיבלנו אותה בהשאלה מילדינו.
ושוב אני מבקשת, ממי שיכול (לצערי, אני במחסור חמור של ימי חופש ולא אוכל להגיע בעצמי) – להגיע ביום רביעי בבוקר לבית המשפט העליון, להיות נוכח בדיון. זו לא הפגנה, רק הוכחה לערכאות השונות שגם אם אנחנו לא רואים את חולות סמר מחלון הסלון שלנו, עדיין אכפת לנו מהמקום המיוחד הזה.

 

בתקווה שהמקום ימשיך להראות כך: 

רוב המידע וכן חלק מהתמונות נלקחו מאתר המאבק למען חולות סמר.
את תמונות הפרחים צלמתי בדרום הנגב במהלך שנת 2010 – כולם צמחים שניתן למצוא בחולות הללו.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

 

 

דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

 שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. 
 מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. 
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.  
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.  
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן:  מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.  
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.  
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.  
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.  
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. 
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ. 
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה.  "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה. 

 מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים.  אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

 

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

 

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים  באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

 

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

 לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.  

 אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך:

 
כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

 

 אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים  וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין.  משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו, 
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!  

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

טיול לרמות מנשה, 1.1.2011

סוף סוף ירדו גשמים – אמנם מכת גשם נוראית בפרק זמן קצר מדי,  אבל הצמחים הרגישו את זה, והתחילו לצוץ.
אז נסענו לאיזור רמות מנשה – ממש מאחורי הקיבוץ, וירדנו לטיול ברגל.

עוד בתחילת הדרך פגשנו בז:

בעצם זו בזה, נקבה של בז מצוי. היא עמדה לה על חוט חשמל, וצפתה בנו עוברים בשביל לא רחוק מהקיבוץ.
השביל הוא דרך 4X4, שפעם היתה טובה לכל רכב. אבל היום החלק ההתחלתי שלה – הירידה מהכביש – כולל מדרגה וכמה חריצים, וממש לא התחשק לנו לבדוק את עמידות המכונית שלנו במדרגה הזו. כנראה זו תוצאה של הגשמים שירדו.
לכן אנחנו ירדנו ברגל, וזכינו לטיול נעים ונחמד.


כרכום חורפי

רכבי שטח דווקא ירדו – ועלו – ודהרו מסביבנו כל עוד היינו על דרך העפר. הלכנו בדרך העפר, לצד נחל קטן, ששמו נחל שלף. מקום נעים ונחמד (וגם שקט, ברגעים בין טרקטורון לרכב שטח)
המטרה שלנו היתה גבעה מסוימת, שאמור לפרוח עליה איריס הסרגל – אך כיון שזו הפעם הראשונה שלי באיזור, לא הייתי בטוחה לאיזו גבעה הכוונה.




אלון תבור

לכן טיפסנו על גבעה אחת, שנראתה לנו מזמינה. וזו בהחלט היתה גבעה נהדרת. אני לא יודעת עד עכשיו אם הגענו לגבעה ה"נכונה", אבל מיד פגשנו אלוני תבור (כמו זה בתמונה פה מעל) – לאלון התבור יש בלוטים גדולים ויפים במיוחד – וגם הספלולים שלהם נפלאים:

אחרי כך שמנו לב לכרכומים. כרכום חורפי – ובכמויות נדיבות מאד. רובם היו סגורים – בגלל מזג האויר הסגרירי, אבל ברגע ששמנו לב אליהם, ראינו שהם מנקדים את כל השטח. ובין לבין – ראינו גם עלי רקפת.
הפרח הבא שמצאנו היה נרקיס מצוי :

ומהרגע שראינו נרקיסים, הם ליוו אותנו לאורך כל הגבעה. יפהפיים וריחניים – בודדים, בקבוצות קטנות, וגם במרבדים נפלאים וכל-כך ריחניים, שאפשר פשוט לעמוד לידם ולהריח: לא צריך להתכופף!
אחרי הנרקיסים הצטרפו הרקפות: רקפת מצויה עדיין בתחילת הפריחה, בישנייות. חלקן נחבאות בין השיחים.

פרח פשוט ומצוי שכבר התחיל לפרוח הוא כתמה עבת שורש, ממשפחת המורכבים

בינתיים התחיל לטפטף קלות… אבל אנחנו מצאנו עוד פרח ממשפחת המורכבים – חיננית הבתה! כמה טיפות גשם לא יעצרו אותי פה!


חיפשנו גם דודאים. אני יודעת שזו העונה, וזהו פרח חמוד מאד. מצאנו (כלומר, מוטי מצא) פרט בודד בראשית הפריחה  –

הדודאים שרועים על הקרקע: זר פרחים נמוכים סגולים בלב שושנת עלים גדולה.

הגשם התחזק, אבל עדיין היה קל. העננצ'יקים התחילו להראות סימני חוסר סבלנות, ואני כבר כמעט ויתרתי על האיריסים – ולפתע ראיתי כתם תכול! איריס הסרגל!

גם כאן הם קטנים מאד וצמודים לקרקע. אני מאד שמחתי לפגוש אותם – ספרנו בערך עשרה פרטים, חלקם כבר נבולים.
בשלב הזה הגשם כבר איים לחדור לבגדים: אפילו דבורה אחת מצאה לה מחסה, בצל האיריס –

ולכן התחלנו לחזור. בדרכנו חזרה לאוטו פגשנו דוחל שחור-גרון אחד, ניצב על שיח מאד קרוב אלינו ולא בורח. הסתכלנו עליו בשקט כמה דקות, ואז המשכנו בחזרה לאוטו.
היה לנו טיול רגוע ונעים.

התמונות צולמו ברמות מנשה, 1.1.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.