שלדג גמדי – Alcedo atthis

לפני כמה שנים, טיילנו ליד בריכות הדגים של מעין צבי – למרגלות הכרמל. אנחנו מגיעים לשם לרוב בסתיו – בנובמבר, בשביל לפגוש פרח סתווי יפהפה – הנרקיס האפיל


העננצ'יק שלי היה אז קטן (בן 5 בערך) – והסרט האהוב עליו היה "משפחת סופר-על" – The Incredibles.  הדמות החביבה עליו היתה הבן שלהם – "חץ" – שמסוגל לרוץ במהירות. בעקבותיו, העננצ'יק שלי נהנה מאד לרוץ.

עודנו מטיילים בשביל ליד הבריכות, ופתאום צדה את עינו של העננצ'יק תנועה באוויר. מה זה? תראו כמה מהר הציפור הזו עפה!

הסברתי לו שזהו שלדג גמדי. העננצ'יק נפעם והתפעל: ציפור כזו קטנה, גמדית – ועפה כל כך מהר מצד לצד? מיד צורף השלדג הגמדי לרשימת הגיבורים הנערצים עליו, והוא רץ מצד לצד באושר וקרא – "אני רץ מהר כמו חץ וכמו שלדג גמדי!!!" :P

  

השנה חזרנו לבריכות, וחיפשנו את הנרקיסים (והסתווניות, כדנים, בן-חצב סתווי וכרכומים) שפורחים באיזור. אבל… השנה הכל יבש. המראה מדכא. מצאנו סתוונית אחת זעירה, בן-חצב סתווי בגודל ציפורן האצבע שלי, וכעשרה נרקיסים קטנים, צמאים ואומללים.

מי שכן חיכו לנו הפעם – היו השלדגים הגמדיים. מעל לבריכות הדגים, פרשו רשת של כבלי מתכת. כנראה שרוצים למתוח שם רשת כדי שעופות המים לא יוכלו לדוג את הדגים מהבריכה. מצד אחד, אני מבינה את כעסם של בעלי הבריכות על הציפורים שגוזלות את פרנסתם. מצד שני, בתור חובבת ציפורים וטבע – ברשתות הללו נלכדות ציפורים ונחנקות למוות בעינויים. זה כואב לי מאד לראות את זה. זו בהחלט התעללות בבעלי חיים, ופגיעה בחיות בר.

 

אבל בבריכה הזו עוד אין רשתות – רק שורות של כבלי מתכת מתוחים מעל פני המים. מבחינת האסטתיקה, הם בהחלט מכערים את הנוף (ומפריעים לי גם בתמונות שצלמתי). מבחינת עופות המים – כרגע זה מצוין. זה מאפשר להם מקום מנוחה ממש מעל האוכל. הם נחים על הכבלים – ואם הם רואים דג עובר מתחתם – הם צוללים במהירות ותופסים אותו. כך יכולתי לצלם את השלדג הגמדי. הוא עמד על כבל מעל פני המים, וכל כמה רגעים צלל בחבטה למים – פלופ! ועלה משם. לא ראיתי אותו תופס משהו, אבל הוא בהחלט היה נחוש בדעתו והמשיך ללא עכבות או היסוסים. כל פעם הוא עלה, ישב דקה או שתיים על אחד הכבלים – וצלל שוב.

באיזה שלב, הצטרפה גם בת זוגו – שניהם צללו ועלו, ומפעם לפעם פרצו במחול מעופף אחד סביב השני. הצלחתי אפילו לתפוס אותם בתעופה: תמונה שאני מאד מרוצה ממנה.

מי שקרא בבלוג של אדי (שיש לו תמונות ציפורים מ-ע-ו-ל-ו-ת) זוכר – אולי – איך מבדילים בין שלדג גמדי זכר לנקבה. לזכר – מימין – יש מקור שחור לחלוטין, ואילו לנקבה – משמאל – החלק התחתון של המקור חום-אדום. אפשר לראות זאת מצוין ברשימה של אדי, שקישרתי אליה. 


 

ומה בקשר לשם?
בעבר, השלדג נקרא "שולה הדגים הקטן". אבל ביאליק הציע להחליף את השם ל"שלדג" – הצעה מוצלחת מאד, שהתקבלה בשמחה.
השם הערבי של השלדג הוא صيّاد السّمك  – שזה "צייד הדגים" (אני לא בטוחה בערבית, אז אם אני טועה, אשמח לתיקון). שם אחר בערבית הוא الرفراف – הרפרף – בגלל הרפרוף בכנפיים האופייני לבני המשפחה.

השלדג הגמדי ניזון מדגים קטנים – הוא צד דגים שגדלם לא יותר מ-9 ס"מ, אבל בהחלט נהנה לגוון את מזונו בחרקים שונים – כמו שפיריות, ולעתים גם בסרטנים זעירים.

התמונות צולמו בבריכות ליד מעין צבי, בתאריך 27.11.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

גבסנית ערבית – Gypsophila capillaris

לוח השנה מראה שכבר סוף נובמבר, אבל מזג האויר נע בין יוני לאוגוסט… והפריחה – מתנהגת בהתאם. מעטה ודלילה, מקוצרת ואומללה.

ולכן, בינתיים אני נשארת עם פרחי הקיץ, ומציגה גִּבְּסָנִית עֲרָבִית – בן-שיח דליל שפורח בין אפריל לנובמבר. באפריל ומאי הפריחה בעיצומה, אבל יש "טפטופי פריחה" לאורך כל הקיץ והסתיו.
הגבסנית היא צמח מאד מאד קשה לצילום: שיח דליל עם ענפים דקיקים, ופרחים בקוטר של 1.5 ס"מ בערך…
כך נראה שיח פורח מרחוק:

וכך נראה פרח בודד מקרוב: תמיד עם חמישה עלי כותרת.  זהו  אחד המאפיינים של משפחת הציפורניים, אליה  משתייכת הגבסנית.
יש כמה משפחות פרחים שמאופיינות בפרחים בעלי חמישה עלי כותרת. למשל –  הציפורניים, הרקפתיים, הסגליים (זוכרים את הסגל הצנוע?), החלמיתיים, הגרניים…

  

יש משפחות בהן מספר עלי הכותרת של הפרח קבוע (כמו השושניים – בעלי ששה עלי כותרת; המצליבים – בעלי  ארבעה, ועוד) – אך יש גם כאילו שאצלם המספר משתנה – כמו למשל הנוריתיים. אצל הכלנית, למשל, מספר עלי הכותרת הוא לרוב 5-7 על כל פרח. אבל אפשר בהחלט למצוא בכל אוכלוסית כלניות פרחים עם פחות עלי כותרת, ופרחים עם יותר.

לפי לקסיקון מפה לצמחי ישראל, השם "גבסנית" הוא כיון שכמה ממיני הגבסנית גדלים על קרקעות עשירות בגבס. השם הלטיני – Gypsophila – משמעותו "אוהב גבס".

ובחנויות הפרחים אתם יכולים לקנות מין תרבותי קרוב – שקוראים לו גִּפְּסָנִית – ומשתמשים בו כתוספת קישוט לזרי הפרחים. גפסנית הוא שם נרדף לגבסנית – בעבר השם היה גפסנית, כי זה דומה יותר לשם הלטיני.

 

ועכשיו… התנצלות ושמחות.
בחודש הבא, העננצ'יקית שלי חוגגת בת מצווה. אני כמובן מלאת גאווה ואושר – ועסוקה עד מעל לראש בהכנות למסיבה.

  

לכן אני נאלצת להזניח מעט את הבלוג שלי, והבלוגיה בכלל…
אני משתדלת לקרוא – ולא תמיד יש לי זמן להגיב. אז רציתי שתדעו שהבלוג עדיין פעיל – אני מקווה שבקרוב יחזרו הגשמים ויהיו לי פרחי חורף להציג, ולא רק טפטופי פריחה ששרדו מהקיץ…  

 אני אשתדל להמשיך לפרסם, אבל כרגע – עיקר תשומת הלב שלי כרגע מופנית אל העננצ'יקית שלי.

ואם כבר הזכרתי זאת, אני רוצה לאחל המון מזל טוב לשני העננצ'יקים שלי, שניהם ילידי דצמבר.

 

את הגבסנית צלמתי:
בהר הנגב, ליד כביש 171 ב-23.4.2010
ליד מערות אפקה (כן, כן – הבניינים המרוחקים ברקע הם גלילות) בתאריך 22.9.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

נחליאלי לבן – Motacilla alba

הכל מסביב כבר מצביע על הסתיו – החצבים כבר גמרו לפרוח, ועכשיו פורחים החלמוניות, הכרכומים והסתווניות
הימים כבר ממש קצרים,
ואפילו הנחליאלי כאן!

רק הגשם מבושש לבוא… והטמפרטורות איומות, חם נורא – שמיכות הפוך שלנו עדיין מאוחסנות היטב.

בשבוע שעבר נסענו לטיול קצר בפארק הירקון. סיבוב קצר לנשום אויר בין הרבה מטלות. ובפארק פגשנו נחליאלים – הרבה נחליאלים.

הנחליאלי הלבן הוא אחת הציפורים המוכרות ביותר בארץ. יש איזורים (כמו בריטניה) שבהם הוא יציב כל השנה, ויש איזורים – כמו אצלינו – שהנחליאלים נודדים בהם.
רוב הנחליאלים שמגיעים אלינו – מגיעים מהצפון הרחוק, איזורי סקנדינביה וצפון מערב רוסיה.

אצלינו הם חורפים – או חולפים וממשיכים דרומה – נחליאלי שטוּבַּע בארץ נתפס באריתראה. זוגות בודדים גם מקננים אצלינו, כלומר – מבלים אצלינו גם בקיץ.

הרבה אנשים שיוצאים לצלם בפארק הירקון, מצלמים את הסירות באגם. הפעם גם אני צלמתי אותן… ולא בגלל הצבעוניות – אלא בגלל הנחליאלים, שטיילו עליהן.

בתמונה הבאה, יש זוג – הקרוב יותר אלינו הוא הזכר, והרחוקה יותר היא הנקבה.  לזכר יש כיפה שחורה מודגשת, ולנקבה – כיפת הראש אפרורית יותר.
הם מאד נחמדים יחד, ואני צפיתי בהם במשך כמה דקות.

רק שאז התקרבה סירת מנוע, והנחליאלים שלי פרשו כנפים – ועפו:

השם העברי מגיע מהמלה "נחל", שכן הנחליאלים מעדיפים איזורים לחים, כמו גדות נחלים. את השם הזה נתן לו הסופר מנדלי מוכר ספרים, בספרו "תולדות הטבע" מ-1866.
השם העממי האנגלי של הנחליאלי  הוא Wagtail – וזהו גם פירוש שמו הלטיני  – "מנענע הזנב" או "זנב-נוע". אם תסתכלו על הנחליאלים הולכים, תוכלו לראות שגם בעמידה וגם בהליכה, הם מנדנדים את זנבם הארוך. התנועות הללו מאד חינניות – והן בהחלט חלק מהקסם של הנחליאלים – גם הזכרים (כאן מימין) וגם הנקבות (משמאל) –

  

אני מאד נהניתי לשבת בשקט ולצפות בנחליאלי אחד, שהסתובב והתנקה וירד ועלה – הכל ליד צמח טיון-דביק אחד –

כאשר הנחליאלים נודדים – הם נודדים בלהקות בעיקר בלילה. ביום הם אוכלים ונחים. כאשר הם מגיעים ליעד שלהם – כלומר, למקום שבו יבלו את החורף, הם מתפזרים – כל זוג יוצא לטריטוריה משלו.
עם ערב הם מתרכזים שוב לאתרי לינה משותפים, וישנים יחד בקבוצה גדולה.
הרוב אכן מתחלקים לזוגות ומכריזים על טריטוריות, אבל יש מקרים שבהם חלק מהלהקה נשאר ביחד, במקום שהו יש מספיק מזון לכולם (למשל…. מקום שאפשר למצוא בו זבל… ובאמת, רמת הנקיון בפארק לא מרקיעה שחקים)

דבר שמאד הרשים אותי אצל הנחליאלים הוא נושא הזוגיות. בני זוג יכולים לבוא מאתרים שונים (כמו למשל, זכר נורווגי ונקבה רוסייה), לצאת דרומה, להפגש בת"א ולמצוא להם טריטוריה קטנה ומובחרת. את כל החורף הם מבלים יחד, ואז טסים להם בחזרה לצפון, לכבוד הקיץ.
כאשר הם חוזרים בחורף הבא – הם יעדיפו לתפוס את אותה טריטוריה (אלא אם יש קרב ומבריחים אותם משם). יש רישום של זוגות נחליאלים שנפגשו במשך כמה חורפים שוב ושוב, וחזרו לאותה טריטוריה.

כל התמונות צולמו בפארק הירקון, גני יהושע, תל אביב, 6.11.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

שלושה עורבים על עץ ישבו

 

עובר עלי שבוע עמוס, והחלטתי בכל זאת לפרסם רשימה – הפעם על שיר עם אנגלי, בלדה שנדפסה לראשונה בשנת 1611, אבל ייתכן מאד שהיא עתיקה אף יותר.
הבלדה הזו היא אמנם בלדה על Ravens, והעורבים האפורים שלנו הם Crows – אבל בעברית אין מלה נפרדת לRaven, ובנוסף, ישנן גרסאות שבהן הם שרים גם על Crows.

 

הבלדה מתחילה בשלושה עורבים שיושבים על עץ, ומחפשים מה לאכול. הם רואים אביר שמת בקרב – אבל על גופתו שומרים נץ וכלב ציד נאמנים. מאוחר יותר מגיעה גם איילה – Doe – לפי הפרשנות המקובלת, הכוונה היא בעצם לאהובתו או פילגשו של אותו אביר – היא חובשת את פצעיו, נושאת אותו וקוברת אותו – ומתה עוד באותו היום.

הנה השיר בביצוע פיטר, פול ומרי:

אני משערת שרובכם מכירים ביצוע זה או אחר לשיר הזה.. אני הכרתי אותו באלבום "קשת בענן" של הדודאים עם סוזן ופראן, שם הם שרו שירים אנגליים, אמריקאים, סקוטיים – מתורגמים לעברית.

לכן חיפשתי את הביצוע שלהם, אך לא מצאתי אותו. מצאתי משהו לא פחות מוצלח: ביצוע שבו יהודית רביץ ונורית גלרון מחליפות את סוזן ופראן. אני חושבת שהוא מצוין:

העורבים הם עורבים אפורים (Corvus cornix). העורב האפור הוא אחד המינים הנפוצים ביותר. זהו מין מלווה-אדם – כלומר, בניגוד להרבה בעלי חיים אחרים, הם משגשגים בקרבתנו, ניזונים מהזבל שלנו, ומתרבים בערים.
אמנם לא בדקתי את הנושא באופן מדעי – אבל התחושה שלי אומרת שהם מאד מתרבים. כילדה, בחיפה, ראיתי עורבים רק לעתים נדירות. כיום – באיזור בו גדלתי – ישנה להקת עורבים גדולה וקבועה.
הם התרבו עד כדי כך שהם מוגדרים כמזיקים לחקלאות, ואפילו יש המתה מבוקרת שלהם ע"י רשות הטבע והגנים.

 

 התמונות של העורבים על עץ כוריזיה בקבוקית (עם פרחים ורודים אחרונים) צולמו בפארק הירקון, 6.11.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

התנצלות

לפני שנה וחצי בערך פרסמתי רשימה על רצועית הגליל, ותהיתי מהו השם הלטיני.

כיון שהשם שונה במשך השנים, ומצאתי ארבעה שמות שונים – שכל אחד שימש בתקופה אחרת – קצת התלוצצתי על הנושא.

אבל… חיים ומוות ביד המקלדת. ההתלוצצות הזו פגעה עמוקות דוקא באדם האחד שעזר לי, שענה על שאלותי, שהסביר לי הבדלים ושלח אלי מאמרים. פגעתי באדם חשוב לי – אסף שיפמן.

ולכן, מיד כשהוא כתב לי – ביטלתי את כל המשפטים הלא-רציניים, והורדתי כל התבטאות שעלולה לפגוע.

וחשתי צורך להתנצל בפניך, אסף, מעל דפי הבלוג שלי: סליחה על שפגעתי בך. לא התכוונתי לזלזל, ולא להעליב.
אני אסירת תודה על כל מה שלימדת אותי, על המקומות שהראית לי ולא הייתי מגיעה אליהם אחרת. אני מאד מעריכה את הנחישות שלך ואת הרצון לבדוק ולראות ולדעת.

ואני אדגיש – הרצועית בארץ היא רצועית הגליל, או בלטינית Himantoglossum galilaeum – והיא מופיעה גם ברשימת המינים העולמיים באתר Kew Gardens – יחד עם שם המגלה, כלומר שמו של אסף שיפמן.

סליחה.

 

עוד פריחה בגן הבוטני של גבעת רם

בעת הטיול בגן הבוטני, צדה עיני (ועין מצלמתי) שיח מרשים בעל פרחים גדולים, ורודים ומיוחדים:

רגע אחד… הפרח הזה נראה לי מוכר! האם גם לכם הוא מוכר?

  

מי שנזכר במרבה-החלב שהצגתי באביב שעבר, יכול לטפוח לעצמו על השכם. זהו מרבה חלב הדסי – Polygala myrtifolia

מרבי-החלב שהצגתי כבר – אילו שגדלים בר אצלינו – נראים במבט ראשון שונים מאד מהצמח הזה.

מרבה-חלב נגבי הוא בן-שיח – צמח שמגיע (אם ממש טוב לו) לגובה של 70-80 ס"מ. מרבה-חלב מונפלייני אפילו קטן יותר – זהו צמח חד-שנתי קטן, שבמבט ראשון נראה כגבעול עשב זניח.

  

אך לא פה. מרבה החלב ההדסי הוא שיח בגודל מלא – שמגיע לגובה של 2-3 מטרים. אם תתעלמו מהגודל, ותסתכלו על מבנה הפרח – תראו שהמבנה זהה. שני עלי כותרת גדולים, ו"מברשת" של אבקנים מלפנים.

 

מוצאו של מרבה-חלב הדסי הוא מדרום-אפריקה. הוא גדל שם בבתי גידול מגוונים – מאיזורי החוף ועד לאיזורים פנימיים יותר ויבשים.

הוא ירוק-עד ופורח כמעט כל השנה. כעת, בסתיו – הפריחה דלילה יחסית. אך בעונות אחרות מתכסה השיח כולו פרחים ורודים-סגולים, וזה פשוט נפלא.

גם הניצנים שלו נראים יפים – שטוחים, בצורת חצי-עיגול ובעלי עורקים כהים.

לפי הכתוב באתר בוטניקה אפריקאי שמצאתי, במשפחת מרבה-החלב ישנם 17 סוגים, וכ-950 מינים. הרבה מהמינים – כ-450 – גדלים ביבשת אפריקה.

 

פשור שמו – "הדסי" – כמו ברקפת הקיסוסית,  גם פה השם הוא תרגום מלטינית – משמעות השם הלטיני היא "בעל עלים דומים לעלי הדס".

ברפואה העממית, מרבה-החלב ההדסי ידוע כבעל תכונות אנטי-בקטריאליות, אנטי-מיקרוביות ואנטי-פטריתיות. הוא נחקר באוניברסיטת נטל בדרא"פ, ואכן גילו כי תמציות מימיות של הצמח טובות כנגד פטרת הפה.

למי שמתלהב, ורוצה לגדל אותו – לפי מה שמצאתי באתרים בארץ, הוא קיים במשתלות, ואפשר לגדל אותו – בקרקעות מנוקזות היטב, לא גירניות; בשמש מלאה או חצי-צל (באזורים החמים יותר).

התמונות צולמו בגן הבוטני של גבעת רם, 9.10.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

לואיס קרול, אליס וארץ הפלאות.

הרשימה הזו נכתבת כתגובה לרשימתה של "רודפת מכנסים" על לואיס קרול.
בד"כ אני משתדלת להמנע מלהכנס לויכוחים וירטואליים. הם חסרי משמעות: הסיכוי שאני אצליח לשכנע מישהו בצדקת טענותיי – לא משנה אילו סימוכין אני אביא – הוא קלוש מאד.
ובכל זאת, כאן הרגשתי צורך להציג צד אחר – המנוגד לתמונה העולה מרשימתה של "רודפת המכנסיים".
כדרכי, אני אעטר את הרשימה בתמונות פורנוגרפיות (כלומר, אברי מין של צמחים)


(מישויה פעמונית, נחל חזורי, 15.5.2008)

"Contrariwise, if it was so, it might be; and if it were so, it would be; but as it isn't, it ain't. That's logic." (Alice in Wonderland)


 לואיס קרול נולד בשם צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון בשנת 1832. בגיל 19 הוא התחיל ללמוד בכרייסטצ'רץ' קולג' באוקספורד, ומאוחר יותר קבל שם משרה של מרצה למתמטיקה. הוא היה אדם בעל מח אנליטי. הוא כתב יומן אישי ובו תעד את כל מה שעבר עליו באופן יומי.

בחברת רוב בני האדם, לואיס קרול היה בישן, מגמגם, מופנם. לא כך בחברת ילדות – הוא נהנה מחברתן, היה כותב להן שירים וממציא עבורן משחקים. הוא הציע להן צעצועים, המציא להן חידודי לשון וסיפורים – הוא ממש "חיזר" אחריהן.

באפריל 1856 היתה הפגישה הראשונה המתועדת בין צ'ארלס (שהתחיל להשתמש בשם העט לואיס קרול שנה קודם לכן) לאליס לידל – בתו הרביעית של מי שיהיה דיקן הקולג' – הנרי ג'ורג' לידל.

באותה שנה הוא גם רכש מצלמה, והתחיל לפתח את תחביב הצילום. הוא נחשב למוצלח מאד – אנשים רבים, בינהם גם ידועים ומפורסמים באו להצטלם אצלו. אבל האהבה שלו היתה לצלם ילדות – ובאמת בזה הוא נודע. 


(שושן צחור, כרמל, 16.5.2009)

'When I use a word,' Humpty Dumpty said in rather a scornful tone, 'it means just what I choose it to mean – neither more nor less.' (Through the Looking Glass)

הנה, למשל, מה שכתבה אחת המצולמות – דימפנה אליס (Dymphna Ellis) בבגרותה על לואיס קרול:
"הוא הגיע לבית-הכפר שלנו לצלם ילדים. אני בטוחה שהייתי "חביבתו" – כי הוא גרם לכל ילדה להרגיש כך. הוא פיתח את התמונות במרתף שלנו… אני זוכרת את הבלגן והמסתוריות. בכינו כאשר עזב… היינו ממש חסרי-פחד בחברתו. הרגשנו שהוא היה אחד מאיתנו, שהיה לצידנו כנגד כל המבוגרים."

 "רודפת" כותבת – " קרול גם אהב לצלם את הילדות האלו בעירום וכאשר גילו את סטיתו זו, הוא הואשם קשה – בצדק – ונאלץ לנטוש את תשוקתו לצילום ולהמיר זאת בציור. כן, ציור של ילדים עירומים."
לואיס קרול הפסיק לצלם באופן מפתיע, מסיבות עלומות, חודש בערך לאחר נישואיה של אליס לידל. הוא השמיד בעצמו את כל צילומי העירום, מעולם לא האשימו אותו בשום דבר, והוא לא צייר ילדים ערומים. אינני יודעת מהם מקורותיה של "רודפת". לא מצאתי בשום מקום מידע על ציורי ערום או על האשמות כלפי לואיס קרול.

כן, הוא צלם ילדות בעירום. תמונות אומנותיות של ילדות בערום. במכתב לאמן של שתים מהדוגמניות-ילדות הוא כתב: "כשמדובר בילדים שמכירים אותי היטב, ושמתייחסים ללבוש בשוויון נפש, אני שמח מאד אם האמהות מרשות לצלם אותם בלבוש חלקי זה או אחר, או אפילו בערום מלא"
העובדה שכעבור שבוע הביאה אותה אם את שתי בנותיה להצטלם אצל קרול, מעידה על הזהירות בה יש להתייחס לטענות נגדו.
לואיס קרול הצהיר, כי לעולם לא יצלם בערום ילדה בניגוד לרצונה. הוא הקפיד לצלם את צילומי הערום בנוכחות האם, או אישה מבוגרת אחרת.

"Sometimes I've believed as many as six impossible things before breakfast." (Through the Looking Glass)

הרינונים והשמועות על התנהגותו הלא-הולמת לכאורה התחילו עוד בחייו. הוא כתב לאחותו על הנושא הזה ש"דעתם של "אנשים" ככלל היא חסרת ערך לחלוטין כדרך לבחון מה טוב ומה רע."  – זו אמירה קרולית טיפוסית…
וביתר רצינות, הוא כתב שהוא שואל את עצמו שתי שאלות לפני שהוא מציע לארח ילדה-ידידה: האם זה תמים וצודק לחלוטין לפני האלהים; והאם הורי הידידה יאשרו את מעשיו.

בראיון בשנת 1932, כשהיתה בת 80, אליס תארה את הבילויים המשותפים עם קרול – סיפורים שסיפר להם, ותוך כדי כך אייר אותם; משחקים שהמציא עבורם, ההנאה כשצלם אותם – היא בפרוש אומרת "ציפינו בכליון עיניים לשעות המאושרות בדירתו של המרצה למתמטיקה".

אמה של אליס, הגברת לידל, היתה מאד דומיננטית במשפחה ושלטה בחיי בני המשפחה ביד רמה. לא סביר שקרה משהו לא-הולם תחת השגחתה הצמודה, וקרוב לוודאי שגם ניתוק היחסים נעשה ביוזמתה.


סתוונית התשבץ, רמת הגולן, 14.10.2009

I have often seen a cat without a smile, but I have never seen a smile without a cat! (Alice in Wonderland)

במהלך הימים 27-29.6.1863 אירע האירוע שגרם לניתוק המוחלט של לואיס קרול ממשפחת לידל. מה קרה שם? מה היה האירוע? זה אינו ברור. הדפים ביומנו של לואיס קרול מאותם שלושה ימים נתלשו והושמדו על ידי אחת מהאחייניות שלו.
הסברה המפורסמת ביותר היתה שקרול ביקש את ידה של אליס, אך נדחה כחתן לא-הולם. פער של 20 שנה היה מקובל באנגליה הויקטוריאנית, ובנות נישאו מגיל 12 ואילך. כך שהצעת נישואין עתידית לבת 11 לא היתה דבר חריג. הביוגרף מורטון כהן טוען שבהחלט אפשרי שצ'ארלס הציע את הנישואין כאפשרות עתידית, אם אליס תרצה.

הגברת לידל היתה רגישה מאד להבדלי מעמדות והכנסה – וצ'ארלס דודג'סון היה ממעמד נמוך יותר ובעל הכנסה צנועה מאד. סביר שהיא דחתה אותו מנימוקים אילו.

בשנת 1996 פרסמה קרולין ליץ' – סופרת ומחזאית בריטית, שחקרה את חייו של דודג'סון – מידע חדש ומסעיר. היא מספרת שעברה על מסמכים של משפחת דודג'סון ומצאה שם פיסת נייר מקופלת שנעלמה מעיני כולם. על הנייר – שנכתב על ידי אחייניתו של לואיס קרול – היה כתוב סיכום של דפים שונים שנתלשו מיומניו של לואיס קרול. בקשר ל-27-29.6.1863 נכתב:   

"ל.ק. שומע מגברת לידל שהוא לכאורה מנצל את הילדות כאמצעי לחזר אחר האומנת. הוא גם לכאורה.. [לא קריא] מחזר אחרי אינה"

את השמועות לגבי האומנת, לואיס קרול דחה עוד בימי חייו. אינה היה שם החיבה של אחותה הגדולה של אליס – לורינה לידל.
כמו שציינתי קודם – הגברת לידל לא היתה מוכנה לקבל את לואיס קרול כחתן. בהחלט ייתכן שעל רקע החיזור הזה, או השמועות על החיזור הזה (שכן, אין הוכחות גם לזה) נותקו היחסים.

בערוב ימיו, צ'רלס דודג'סון התקרב יותר לדת (כבן של כומר, וכומר בהכשרתו, הוא מעולם לא היה רחוק ממנה) והשמיד את כל תמונות העירום שצלם. נשארו ארבע תמונות, ואני לא חושבת שהן מביעות מיניות כלשהי. הן תמימות מאד.
התמונות נצבעו ע"י אן לידיה בונד, לפי הוראותיו של קרול, ואפשר לראות אותן בויקיפדיה.

Everything's got a moral, if only you can find it. (Alice in wonderland)


המסקנות שלי מהכתוב כאן הן שאי אפשר להוכיח. אין הוכחות לאשמתו של לואיס קרול. ואני מאמינה בדמוקרטיה, שבה אדם הוא "חף מפשע אלא אם הוכחה אשמתו" – ואשמתו לא הוכחה.


 כרכום חורפי, מעין צבי, 1.12.2007



פרט לקישורים שהבאתי פה לאתרים שונים שבהם קראתי, המקורות עליהם הסתמכתי הם –

 הרפתקאות אליס בארץ הפלאות / לואיס קרול – הספר המוער – הערות של מרטין גרדנר, תרגום והערות נוספות של רינה ליטוין
 מבעד למראה, ומה אליס מצאה שם / לואיס קרול – הספר המוער – הערות של מרטין גרדנר, תרגום והערות נוספות של רינה ליטוין
שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
 לואיס קרול ואליס – מסע בארץ הפלאות / מיכל קירזנר אפלבוים – מתוך סדרת "מפה – דמות" בהוצאת מפה.

 

 השיר הזה ממש מתבקש פה:

רקפת קיסוסית – Cyclamen hederifolium

לכאורה עכשיו סתיו… אבל אין גשם, חם מדי – גם הצמחים מתמהמהים. לכן הלכתי לטייל בגן הבוטני של גבעת רם, בירושלים.

 

הגן הבוטני בירושלים הוא נחמד מאד – אפשר לפגוש שם צמחיה מכל קצווי תבל – אפילו סקוויה קטן פגשנו שם.

ושם פורחת עכשיו רקפת: רקפת קיסוסית.

ראשית, רואים מיד שזו רקפת. חמישה עלי כותרת, הפרח פורח הפוך – מאד דומה לרקפת המצויה שלנו.

אך ישנם הבדלים – שימו לב לעלי הכותרת: יש לכל עלה שתי בליטות:

לרקפת קיסוסית יש תפוצה רחבה מאד -באיזור הים-תיכוני, מצרפת ועד טורקיה, וברוב איי הים התיכון. להשוואה, הרקפת המצויה שלנו גדלה בין יוון לאירן.  

השם – רקפת קיסוסית – מגיע מהשם הלטיני, שהוא בעצם "רקפת בעלת עלים דמויי-קיסוס" – כי העלים שלה (שיוצאים מאוחר יותר) נראים כך:

והם מאד דומים בצורתם לעלים של צמח הקיסוס. אבל – כמו לרקפת המצויה – יש לרקפת הזו מגוון עצום של צבעים ודוגמאות על העלה.

באתר ה-Alpine Garden Society מסבירים, שהרקפת הזו היא עמידה מאד וקל לגדל אותה, שהפרח שלה יפה מאד ופורח באוגוסט-ספטמבר (אצלינו זה מתעכב קצת לספטמבר-אוקטובר), אבל היא פרח חובה לכל גן (No garden should be without her) – ולאו דווקא בגלל הפרחים, אלא בעיקר בגלל העלים הרבגוניים, המיוחדים והיפים שלה.

ובעצם, כשחיפשתי מידע על הרקפת הזו – רוב מה שמצאתי היה המלצות לגינון. מרוב המלצות והצעות (מישהו הגדיר אותה בתור אחד מה-Top Ten – עשרת הצמחים הטובים ביותר לגינון) – פשוט יש לי חשק עכשיו לקום ולנסוע לאיזו משתלה, ולשאול אם יש להם רקפת קיסוסית.
ישנו אתר אמריקאי שמוקדש כולו לרקפת הזו, ולגידולה כצמח גנני. שם מסופר, בין השאר, שישנם כ-20 מיני רקפות בעולם – ורובם פורחים באיזור הים-תיכוני.

מבחינת בתי גידול – היא מאד מגוונת. היא גדלה בחורשות וביערות – בצל; בבתה הפתוחה – בשמש, במדרונות סלעיים. אפשר למצוא אותה מגובה פני הים ועד לרום של 1300 מטר. היא מותאמת לחורפים רטובים, וקייצים יבשים וארוכים.

הרקפת הזו היא היסטרנטית – כלומר, פורחת בסתיו, ללא העלים. העלים מופיעים מאוחר יותר. הרקפת המצויה שלנו פורחת לרוב עם העלים – מינואר ואילך. אבל יש לה גם מופעים היסטרנטיים – ופריחה באוקטובר-נובמבר. אם אתם מעוניינים לראות רקפות פורחות כעת, אפשר לחפש (פרט לבלוג שלי) במצוק הארבעים בכרמל, בגיא בן-הינום בירושלים (לאורך המצוק), ובאיזור נחל כסלון ליד בית שמש. מן הסתם יש עוד מקומות, אילו המקומות שאני מכירה.

אבל אם יורשה לי לחזור לרגע אל הרקפת הקיסוסית – אפילו כפרי, אחרי הפריחה (ותודה לnoa500 על התיקון) – היא מאד חיננית. הספירלה הזו פשוט מתוקה בעיני:

 בעבר, הרקפת הזו נקראה גם "רקפת נפוליטנית". אבל בשנת 1997, בוטנאי בריטי בשם כריסטופר גריי-וילסון (Grey-Wilson) בדק את כל מיני הרקפות הידועים, ו"עשה סדר" בטקסונומיה (חלוקה למינים). הוא גילה שבעצם הרקפת הנפוליטנית והרקפת הקיסוסית הן מין אחד. וכיון שהשם "קיסוסית" הוצע קודם (1789) והשם "נפוליטנית" מאוחר יותר (1813) – לקיסוסית יש קדימות, וכיום הוא השם הרשמי.

 

 הרקפות צולמו בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתאריכים:
3.12.2005
30.10.2008
9.10.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.