חורשף מצויץ ואורח

היום אני מציגה עוד אחד מפרחי העונה, מהפחות ידועים שבהם: חורשף מצויץ (או בשמו הלטיני: Atractylis comosa)

כבר מהשם אתם מבינים שזהו קוץ, ואולי אתם זוכרים את  החורשף הנאה מהמדבר – החורשף המצויץ קרוב אליו. אך בעוד לחורשף הנאה יש פרחים לשוניים וגם צינוריים – לחורשף המצויץ  יש רק פרחים צינוריים.

החורשף הוא אחד מפרחי הקיץ והסתיו – הוא פורח בחודשים החמים ביותר, בין יולי לנובמבר.
כבר סיפרתי על כל מיני שיטות של צמחים למשוך אליהם מאביקים – למשל, ע"י גוש פריחה גדול ובולט (כמו חלמוניות וסתווניות), פרחים גדולים ובהירים שמושכים מאביקי לילה (כמו חבצלת החוף או שושן צחור), שינוי צבע לאחר האבקה כדי שהמאביקים ידעו לאן לגשת (בהרבה מהזיפניים, ובנר הלילה), רמיה (סחלבים שונים) ועוד…
החורשף המצויץ בורח מהתחרות, ופשוט פורח בתקופה שבה יש פחות תחרות על לב המאביקים.

 

אני פגשתי את החורשף בגבעת ההגנה בראש השנה – אבל לא הייתי היחידה שהתעניינה בו.

המתעניין הנוסף היה פרפר קטן בגווני חום – הֶסְפֵּרִית החלמית (שמו הלטיני: Carcharodus alceae ).
משפחת ההספריתיים היא משפחה של פרפרים קטנים – ההספרית שלי, למשל, גודלה כ-3 ס"מ כאשר כנפיה פרושות. הצבע העיקרי אצל פרפרי המשפחה הזו הוא חום-אפרפר.

ויחד עם זאת, אם תגדילו את התמונות, ותסתכלו על הפרפר הזה מקרוב – תוכלו לראות איזה יופי של משחק-גוונים יש לו. הוא עדין וחמוד.

 

הספרית החלמית נקראת כך, כי הנקבה מטילה את הביצים בעיקר על פרחי החלמית – ואם אין לה חלמיות, אז על פרחים קרובים מהמשפחת החלמיתיים – כמו חטמית.  הבוגרים שותים צוף מפרחים שונים, ולא מחויבים לפרח מסוים.  ממש פרפרים

 

החורשף המצויץ נקרא כך, כי הפירות שלו נראים כמו ציצית של שערות לבנות. אפשר לראות את זה בתמונה הבאה: התחלת הפרי בין הפרחים הקטנים –

מערכת הקוצים מסביב לקרקפת הפריחה – כמו מעטפת לא-צפופה – מאד יפה בעיני, ומוסיפה לחינו של הפרח.

התמונות צולמו:
בעמק המצלבה בירושלים, 11.10.2008
בגבעת ההגנה ובחורשת הארבעים בכרמל, 9.9.2010

כתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת להנות מהן בגודל מלא!

נאה דורש – נאה מקיים

לפני ראש השנה, סיפרתי כאן על ביקור עצוב בחוף דור – בגלל כל כמויות הזבל שזרוקות בחוף – והנה, נזדמן לי לעשות משהו בנושא – ואפילו ממש באותה סביבה.
שלחו אלי במייל (תודה, אפרת!)  הזמנה של המשרד להגנת הסביבה, לניקוי חופים שיערך ב-24.9.2010, כלומר – יום שישי של חול המועד.

ואיפה? בחוף דור.

אז נסענו – האיזור שניקינו לא היה בדיוק האיזור שצלמתי לפני רה"ש, אבל בהחלט איזור קרוב ומלוכלך לא פחות.

כשהגענו (קצת באיחור), הסתבר לנו שבדיוק פספסנו את הנאום של נציג המועצה המקומית, ושהשר להגנת הסביבה היה אמור לבוא – אבל… בסוף לא בא.  לפחות זה חסך לנו כמה נאומים
גליה פסטרנק, נציגת  "משמר החוף"  של המשרד להגנת הסביבה הסבירה לנו את צורת העבודה, והודתה לכל המשתתפים בארגון –  שכללו את מועדון הצלילה "רוח צפונית", ארגון אוהבי החוף, מתנדבי "משמר החוף", נציגי המועצה המקומית חוף הכרמל ונציגי רשות הטבע והגנים – ו…סליחה אם שכחתי מישהו.

ובעיקר, גליה הודתה לארגון Clean up Israel – ארגון שנוסד ע"י פיליפ פוקסמן – יהודי אוסטרלי, לאחר אסון המכביה ב-1997. ארגון זה הוא חלק מארגון עולמי שנקרא Clean Up the world. זהו ארגון לא פוליטי, לא למטרות רווח (לפחות, לא רווח כספי) – המטרה שלו היא ניקוי, ושמירה על הסביבה – ואני חושבת שהצלחה שלהם היא רווח לכולם.
בעקבות אסון המכביה, ומות ארבעת הספורטאים האוסטרליים שם, יהודי אוסטרליה החליטו שצריך לדאוג לנקות את ישראל – ופיליפ פוקסמן הקים כאן סניף של Clean Up The World, שמקושר לסניף האוסטרלי – Clean Up Australia. 

סגנית-שגריר אוסטרליה אמרה גם היא מספר דברים, וסיפרה על ארגון Clean Up Israel וקשריו עם ארגון Clean Up Australia.

המנקים התחלקו לשלוש קבוצות –
צוללנים,
משנרקלים,
והולכים…
אנחנו כמובן הצטרפנו אל ההולכים. הצוללנים לבשו בלוני חמצן, וירדו עם שקי רשת עמידים במים, אליהם הם אספו זבל מהקטעים העמוקים יותר – זבל שנסחף לשם – בין אם דברים שנסחפו מהחוף, ובין אם דברים שהגיעו מלב ים, מספינות שונות.
המשנרקלים היו ברצועה הקרובה לחוף, בין הסלעים. גליה עצמה ירדה לשם – וכמו שהיא אמרה "תוך כמה דקות כבר מילאתי שק בעטיפות של חטיפים, שקיות ניילון ובקבוקים".
אנחנו לקחנו שתי שקיות ניילון גדולות, והתחלנו ללכת על החוף.
זהו "אוהל הפיקוד" – אפשר לראות אנשים לוקחים שקיות ויוצאים לאיסוף אשפה

החוף, כזכור, מלוכלך. המון נייר טואלט ושקיות ניילון זרוקים בין הצמחיה –

המוני פקקים, כוסות וכלים חד פעמיים, בקבוקים שבורים, חבלים קרועים – וגם כל מיני פרטים "אקלקטיים" יותר, כמו נעל צבאית גדולה וקרועה, סוללות, תבניות למשחק בחול, חוטי דיג ורשתות דייגים וגולת הכותרת – תחבושת היגיינית. משומשת.
כאן בתמונה אפשר לראות את העננצ'יקית מדגמנת עם השקית שלנו, ומוטי והעננצ'יק מסמנים על דף שקבלנו איזה מין אשפה אספנו. הפנים טושטשו במכוון.

כמה עובדות שלמדנו במהלך היום: אורך החוף שלנו – חוף הים התיכון – הוא כ-190 ק"מ. אחרי שתורידו את האיזורים שחסומים ע"י הצבא, האיזורים הבנויים, האיזורים הסגורים בגלל תעשיה וכו' וכו' – נשארים כ-50 ק"מ חוף. בערך רבע מהחוף הוא באמת שלנו – של האנשים הפרטיים, של הציבור. בחישוב גס זה משאיר לכל אחד מאיתנו 2.5 סנטימטרים של חוף להנות מהם. אם כל אזרחי מדינת ישראל ירדו לחוף יחד – כל אחד יקבל 2.5 ס"מ. מרווח למדי, לא? ואם כולם ימשיכו ללכלך – פשוט לא נוכל לרדת לים בגלל הזוהמה.

וקצת על מיני זבל: לקופסת פלסטיק לוקח כ-450 שנים להתכלות. למוצרי מזון – תלוי, בין כמה חודשים לשנה. לזכוכית – כמליון שנה!  לבדים – כשנה. קלקר, למשל – כמו זה שמפוזר ומפורר בתמונה פה מעל – לא מתכלה לעולם.
לא הגיוני יותר למחזר? זכוכית היא אחד המוצרים הקלים יחסית למחזור. הרבה מסוגי הפלסטיק גם הם ניתנים למחזור. במקום לזרוק אותם על החוף – עדיף בהחלט למחזר אותם!

אחרי שניקינו מסביבו – הקריתמון נראה לי צבעוני יותר, יפה יותר:

לאחר פחות משעתיים עבודה – זמן קצר למדי – נאספה ערימה גדולה של שקי זבל –

ואנחנו הלכנו להציץ בחבצלות, שעכשיו יכולות לפרוח בשקט –

הצוללנים גם הם הביאו את "שללם"

איזור החוף שבו היינו איננו שמורה מוכרזת, ולכן הוא נמצא באחריות של המועצה המקומית. בעצם, שמירה על נקיון החוף היא באחריותם. אבל… להטיל אחריות הלאה זה קל, וזה מה שכולם עושים. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהבטיח שאנחנו נשמור על הנקיון.
אנחנו אספנו שקית וחצי של זבל במשך שעה וחצי (בערך) באיזור מצומצם למדי.  
אני חושבת שכלל האנשים שהגיעו ניקו קטע חוף מאד קטן – כמה מאות מטרים וזהו. אבל אותו קטע נוקה היטב.

אחרי שכל השקיות מולאו, נאספנו באוהל לשמוע רב שיח בנושא נקיון החופים. אנחנו שמענו רק את ההתחלה שלו, כי הילדים לא ממש נהנו לשבת ולהקשיב. בעיני, הדיון היה מעניין, ונכחו בו האקולוג של רט"ג  – דותן רותם (בתמונה, משמאל) ועוד אנשים, נציגי המשרד לאיכות הסביבה ונציגי ארגונים ירוקים שונים.

בדרך הביתה, למרות החום והזיעה – הרגשנו טוב. אנחנו תרמנו לאיכות הסביבה, ולאיכות החיים של כולם. על הגבעה ממול חייכו אלינו אלפי חצבים – ואנחנו חייכנו בחזרה.

התמונות צולמו בחוף דור, במבצע נקיון  חופים, בתאריך 24.9.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חבצלת קטנת פרחים – Pancratium parviflorum

חג סוכות שמח לכולם!
לכבוד החג אני מציגה את אחד מפרחי החג – אילו שפורחים עכשיו.

בארצנו פורחים שלושה מיני חבצלת. על חבצלת החוף כבר סיפרתי, את חבצלת הנגב (שפורחת מעט מאוחר יותר) אני מקווה לפגוש בטבע השנה (פגשתי אותה פורחת עד כה רק בגנים בוטניים) – המין השלישי, והקטן מכולם הוא חבצלת קטנת-פרחים.

אם חבצלת קטנת-פרחים היתה קוראת את מה שכותבים עליה, היא היתה סופגת תסביך נחיתות חמור. כל הזמן משווים אותה לחבצלת החוף – דברים כמו "הפרח קטן בהרבה ופחות מהודר מפרחי חבצלת החוף." או "הפרח אינו מרשים כמו פרחי חבצלת החוף" וגם "הפרחים נאים, אך קטנים לעומת מיני החבצלת האחרים שמופיעים בארץ כצמחי בר"

מצד אחד, אין אלא להודות שהפרחים הללו – שקוטרם כ-3 ס"מ, ואין להם כמעט ריח – בהחלט פחות מרשימים מאילו של חבצלת החוף. זו האמת. מצד שני, כמה מכם סבלו בגלל שהשוו אתכם לאח/אחות גדולים יותר? זה לא פייר! אני מעדיפה להסתכל על החבצלת הזו בפני עצמה.  

 

ובפני עצמה, היא פרח נחמד ומקסים – שמעטר את האיזורים ההרריים בארץ עכשיו בלבן.

  

אנחנו אוהבים לצאת לראות את החבצלות ליד לטרון. חונים בחניה של המנזר – ממש לפני הכניסה למנזר, יוצא שביל מסומן בסימון שבילים כחול. כיון שהעונה הזו חמה מדי לטיול רציני, אנחנו רק "עושים סיבוב" קל של חצי שעה בערך, נהנים מהחבצלות, מחפשים חרובים – וחוזרים למזגן. אפשר גם להסתכל בגינת הכנסיה, ואפילו (אם הגעתם בשעות בה היא פתוחה) – לראות את הכנסיה של המנזר.

 בארץ, אפשר למצוא את החבצלות בעיקר בהרים – הן אוהבות איזורים סלעיים, ופורחות בכרמל, בגליל וביהודה. אבל גם במישור החוף ניתן למצוא אותן – ברכסי הכורכר – לא אילו הצמודים לחוף. למשל, בשמורת ביתן אהרון.

מיובל ספיר למדתי שלחבצלת קטנת-הפרחים יש יחסי גומלין יפים עם נמלים. הזרעים של החבצלת בנויים משני חלקים – הזרע עצמו, עטוף קליפה קשה – ועליה גופיף שומני שקרוי אליוזום – או בעברית, עטִי – מלשון מעטה.
העטי השומני הוא מזון טוב לנמלים: הן אוספות את הזרע עם האליוזום, ומביאות אותו לקן. שם הן אוכלות את העטי, ואת הזרע מוציאות מחוץ לקן. איזור הקן עשיר בחנקות , וכן מרוחק מצמח האם (כלומר, פחות תחרות) – ויש לזרע סיכוי טוב יותר לנבוט.

 התמונות צולמו ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

 

פרגה צהובה – Glaucium flavum

אני ממשיכה עם צמחי חוף הים, ועדיין במחלקת הרושם: צמח גדול, פרח גדול – 8-10 ס"מ, צבע צהוב עז: זוהי הפרגה הצהובה.

כבר הראיתי כאן את הפרגה חלקת-הפרי מהחרמון. הפרגה הצהובה קרובה לפרגה מהחרמון, אם כי היא פחות מרשימה  – אין לה כזה מגוון של צבעי אש נפלאים. ובכל זאת, זהו צמח יפה, גדול ובולט.

הפרגה הצהובה גדלה בחוף הים, ובעקרון היא פורחת בקיץ – בין אפריל לאוגוסט. אני מאד שמחתי לפגוש את סוף הפריחה שלה, בראשית ספטמבר  בחוף דור. 

אם כי רוב הפרגות בעונה הזו נראות כך – (רק בלי שקיות ניילון. עוד קצת מהזבל של חוף דור)  – שושנת העלים מתחדשת, והצמח מלא פירות. ה"חניתות" הארוכות והצרות הללו הן הפירות של הפרגה.

הפרגה היא צמח של חגורת הרסס, כלומר – היא גדלה ממש על קו החוף. היא לא בררנית, ומסתדרת בחול, בכורכר – וגם בין שרידי מבנים. וכך פגשתי אותה על חומות עכו – וגם בשרידי מקדש יווני עתיק – מקדש אפולו – בחוף העיר סִידֶה אשר בטורקיה, באיזור אנטליה.

השם הלטיני של הפרגה – Glaucium – מגיע מיוונית, ומשמעותו מעושן – וזה בגלל צבעו של הצמח, הירקרק-אפרפר – שנראה מעט מעושן.

בעונה הזו, אם תחפשו את הפרגה – תראו בעיקר את שושנות העלים שלה, שהן יפות מאד בזכות עצמן:

הפרגה צומחת לאורך כל חופי הים התיכון, וגם לאורך חופי אירופה המערביים – ליד האוקיאנוס האטלנטי, ולחופי בריטניה.

בתמונה הבאה תפשתי חגב על הפרגה: אבל חגבים אינם מאביקים פרחים, אלא פשוט אוכלים אותם – את  כל הפרח – אז לא מאד הצטערתי כשהוא נבהל מהמצלמה שלי וברח משם.

הפרגה היא קרובתו של הפרג האדום שלנו, וגם של האשולציה – הפרג הקליפורני הכתום.

התמונות צולמו –
בטורקיה, מקדש אפולו בעיר סידה, 26.4.2009
בעכו העתיקה, 12.7.2008
ובחוף דור, 29.5.2010 ו-4.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ז` ח` שתיהן ביחד זהו זר חבצלות!

את הרשימה של היום אני מקדישה לבלוגרית אדיבה, חביבה, ומוכשרת – n o g a m o o n.
לפני כמה ימים, קבלתי מסר מפתיע מנוגָה, היא n o g a m o o n : היא ספרה לי שהיא ראתה ברשימה ישנה שלי שחיפשתי את השיר "ענן ועננת" – כדי לצרף אותו לבלוג שלי, אך לא מצאתי.
נוגָה לא התעצלה, חיפשה ומצאה את השיר – ואז, אחרי התכתבות קצרה בינינו – הכינה מהשיר סרטון, שמציג תמונות שלי!

אני עדיין מתרגשת ממך, נוגה: את כל כך נחמדה ונדיבה, ואיך בקלות הכנת הכל: לי נותר רק להוסיף את הקישור!
לכן בסוף הרשימה אני אוסיף את השיר "ענן ועננת", בביצוע הלנה הנדל, באדיבותה ובכישרונה של נוגה – ואוסיף לך זר חבצלות, והמון המון תודה.

היום אני מגיעה אל הפרח המרשים של העונה: חבצלת החוף – Pancratium maritimum

הכל יש לה, לחבצלת. פרח גדול ומרשים, בעל צורה יפה ומיוחדת, ריח עדנים נהדר, צבע לבן חגיגי… החבצלות הן נפלאות.

חבצלות החוף פורחות לאורך החופים – בחולות, ובאדמת חמרה.

כל צמח מוציא עמוד תפרחת ועליו מספר פרחים. בכל לילה פורח פרח אחד – והוא נובל במשך היום. כן, החבצלת היא בעצם פרח לילי, שמואבק על ידי חרקי לילה – רפרפים שבאים עם רדת ערב הם המאביקים העיקריים שלה – גם אם לא היחידים.

כמו השושן הצחור וכמו נר הלילה החופי, היא מתהדרת בפרח גדול ובצבע בהיר, שנועד לקרוא לחרקי הלילה להאביק אותה.

באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופ. שמידע סיפר לנו על מנגנון הפצת הזרעים של החבצלת. הלוא החבצלת גדלה בחוף הים. כאשר הפרי מבשיל, ומפיץ את זרעיו – עלול לקרות מצב שבו, בגלל גאות או רוח, הזרע יגיע למים, לים!

הבעיה היא שמי המלח עלולים להזיק לזרע ולהרוג אותו. לכן החבצלת מפיצה את זרעיה עטופים במעטפת שחורה של חומר קל ועמיד במים, חומר דומה לשעם. היא מצפה אותם במין "קלקר" שחור, וגם יש לו מגע של חומר פלסטי.
הזרעים עטופים במעטפת, צפים על פני המים, נסחפים ברוח – עד שהם מגיעים לחול. כשהחול מכסה אותם, המעטפת נרקבת לה, והזרע יכול לנבוט. לצערי, לא מצאתי תמונות של הזרעים בין אלפי התמונות שלי, לכן כאן אפשר לראות תמונה שצלם ליאור אלמגור, שפעיל מאד באתר הפלורה הישראלי.

 

 

התמונות צולמו בחוף דור (וכן, גם החבצלות מעוטרות שם בשקיות נילון) בתאריך 4.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

ועכשיו, כמובטח, הסרטון של נוגה:

עדעדים בחוף הים

בחוף דור פגשתי עדעדים – עדעדים משני מינים דומים. ולכן החלטתי לתת בהם סימנים.
העדעד הוא פרח מעניין מאד ממשפחת העופריתיים: לפרח יש גביע שבדרך כלל הוא צבעוני ובולט יותר מהפרח. כשהפרח נובל, הגביע עדיין נשאר – נראה כאילו הפרח פורח לעד, ומכאן נובע השם, עדעד.
אצל העדעדים שאציג היום הגביע לא כל כך גדול ובולט – אבל הוא אכן נשאר אחרי הפרח.

העדעד הראשון שפגשתי הוא עדעד הביצות –  Limonium narbonense

והעדעד השני הוא עדעד רותמי – Limonium virgatum

במבט כללי הם נראים מאד דומים, נכון? פרחים ורדרדים-סגלגלים-לילכיים כאילה, לא גדולים במיוחד… שניהם פורחים באותו זמן (בערך) ובאותה סביבה – קרוב לחוף הים…
מה בעצם ההבדלים בינהם?

נתחיל עם עדעד הביצות. זהו צמח גדול ומרשים – עלים גדולים ורחבים, גובה הצמח עולה על חצי מטר, והפריחה רחבה. הצמח מעלה הרבה גבעולי פריחה, כמו שאפשר לראות בתמונה מעל – יש ממש נוף לצמח! כל הגבעולים מלאים בפרחים קטנטנים בצבע ורוד-לילכי.

עדעד הביצות גדל בביצות מליחות – כלומר, ביצות שהמים שלהן מלוחים. כיון שכמעט לא נותרו ביצות כאילה, הוא מגיע גם לחוף הים. השורשים שלו מותאמים לביצה – יש להם רקמת אוורור מפותחת.
עדעד הביצות פורח לאורך הקיץ.

לעומתו – העדעד הרותמי:

העדעד הרותמי הוא רותמי – כלומר, בעל עלים וענפים דומים לרותם. זוהי אחת השיטות של הצומח לחסוך במים – העלים קטנים עד לא קיימים, הגבעולים נוקשים – שטח הפנים קטן יותר ולכן פחות מים הולכים לאיבוד.

העדעד הרותמי קטן יותר מעדעד הביצות, ומעדיף את רכסי הכורכר. יש לו בעלים מנגנון להפרשת עודפי המלח ממי הרסס והים – לכן הוא לא מפחד לצמוח גם ממש מול החוף. עדעד הביצות והעדעד הכחול שצומחים גם הם בחוף – יעדיפו מקומות מוגנים יותר.
העדעד הרותמי פורח בקיץ ובסתיו.

בשתי התמונות הבאות אפשר לראות את ההבדל הבולט בין שני העדעדים: מימין, העדעד הרותמי, צמח נמוך ולא גדול, לא צפוף – גדל ברכס הכורכר. משמאל – עדעד הביצות, צמח צפוף בעל הרבה יותר גבעולי פריחה.

   

ישנם כ-250 מינים שונים של עדעדים ברחבים העולם. בארץ שלנו גדלים ששה מינים – רובם  צמחי ערבות, מלחות או מדבר.

בתמונה הבאה מצא חן בעיני שילוב הצבעים של ניצן הקריתמון הימי, יחד עם העדעד הרותמי –

העדעד המוכר ביותר בארץ הוא העדעד הכחול – הוא גדול ומרשים יותר בצורתו ובצבעיו משני העדעדים הללו, ומשתמשים בו גם כצמח תרבותי, בסידורי פרחים.

 

התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ארנריה אדמונית – Arenaria interpres


כמו שכבר ספרתי, היינו לפני החג בחוף דור-נחשולים – וראינו גם דברים יפים. היום אני מתמקדת בציפור אחת:

הציפור החביבה הזו טיילה לה על החוף מצד לצד. תהינו מי היא. היא הזכירה לנו מעט את הסיקסק, ואכן היא מאותה משפחה – משפחת החופמאים.

שאלתי בפורום צפרות, ושם זיהו לי את הציפור הזו בתור ארנריה אדמונית… ועל זה אמרתי: נו באמת!!!

ארנריה? ארנריה זה פרח! פרח קטן ממשפחת הציפורניים! פגשתי עד היום שני מיני ארנריה: את שניהם פגשתי במרומי החרמון.
ארנריָת הסלעים, זהו מין רב-שנתי – פגשתי אותה על הר חבושית, 20.6.2008

וארנריה חרמונית – זהו מין חד-שנתי קטן ועדין, ופגשתי אותו פעם אחת, אחרי הפריחה, בהשתלמות רת"ם בחרמון, במאי 2007.  

ושוב אני תוהה, מה חושבים לעצמם אילו שקובעים את השמות. למה צריך לקבוע את אותו שם לבעל חיים ולצמח? ופה מדובר על שמות לטיניים, לא שמות עבריים… מוזר מאד.

בקיצור, הלכתי לבדוק מה משמעות השם "ארנריה" בלטינית. למדתי ש"ארנה" זה חול. מעלה מחשבות לגבי "קניון ארנה" בהרצליה… אולי צריך לעברת את שמו ל"קניון חולון בהרצליה".
מכאן, הייתי מתרגמת ארנריה ל"חולית" או "חולוניה" או משהו קרוב.
בכל מקרה, זה מאד מתאים לציפור ארנריה: זו ציפור שנמצאת בעיקר בחוף הים.
לפרח זה פחות מתאים – כיון שהארנריות בארץ אינן גדלות בחול, אני משערת ששם הסוג פה מגיע ממין אחר של ארנריה, שאינו נמצא בארץ. ערכתי חיפוש קצר, ומצאתי שהשם האנגלי העממי של הארנריה זה Sandwart – כלומר, יבלת-חולות. אבל רובן גדלות באדמות ובסלעים, ולא מצאתי כאילו שגדלות בחולות.

ובקשר לאדמונית… הציפור הזו אפורה-לבנה. ובכן, זו ציפור נודדת. בראשית קיץ היא מקננת באיזורים צפוניים – צפון אירופה, אמריקה ואסיה. בתקופת החיזור, הזכר לובש כסות נוצות אדמונית מרשימה מאד. כשהוא לא מחזר – עכשיו, למשל – הוא לא מתהדר בלבוש. למה להשקיע, אם ממילא אין מי שתראה את זה?

 הארנריה הסתובבה זמן מה על החוף, ופגשה שם גם דרורת-בית נחמדה. הן טיילו יחד למספר רגעים,

 והארנריה פרשה כנפים ועפה. כן, התמונה מעט מטושטשת – ובכל זאת, אני מרוצה ממנה.

הארנריה בארץ היא חולפת באביב ובסתיו. היא חורפת דרומה ומערבה לנו, לאורך הנילוס ולאורך חופי דרום הים התיכון, ובקיץ היא חוזרת לצפון הרחוק, לקנן שם. זה המפגש הראשון שלי איתה, ואני מקווה שיהיו עוד.

כל התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות  ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

 

 

 

שנה טובה – תשע"א

לכבוד השנה החדשה – שנת תשע"א, רציתי לאחל לכל קוראי

שתהיה לכולכם שנה טובה ופורחת,
שקטה ומאושרת.

 

שתהיה שנת גשמי ברכה – ובעקבותיהם גלי פריחה!

רגע לפני ראש השנה

רגע לפני ראש השנה, אני רוצה לבקש בקשה.

הבקשה שלי היא צאו לטייל! טיילו, תראו איזו ארץ יפה יש לנו! אילו נופים מגוונים – מהמדבר, שיש בו הרי אבן-חול, הרי גיר ודיונות מדהימות – דרך שדרת ההר עם העצים המקסימים והנופים הנפלאים, ומישור החוף שעכשיו מנוקד בחבצלות וחצבים – ועד לחרמון ולנחלים למרגלותיו. נתברכנו בארץ יפהפיה.

ורק עוד דבר אחד: בבקשה השאירו אותה כזו. אִספו אחריכם את הלכלוך, תשתדלו להשאיר את השטח נקי. לפחות כמו שהיה, ואם אפשר – אפילו יותר.

ביום שבת האחרון היינו  בשמורת חוף דור. בכניסה לשמורה מוצב שלט ברור ומאיר עיניים:

 

אז נכון, לא ראיתי מישהו שנכנס עם רכב – אולי הבולדרים הגדולים בכניסה עזרו לכך – אבל ראיתי שלל דברים מרתקים. למשל:

הים מקסים, נכון? רק למה אני צריכה לראות את הפלסטיק השחור הזה והבקבוק  ושאר הטינופת לפניו?  יפה יותר להסתכל על פינת החוף הזו:

הבעיה היא , שעל מנת לצלם פינות חוף חלומיות ורגועות כמו כאן, נאלצתי לעבור לא מעט פינות כמו זו מעל. המרחק בין 2 התמונות הללו הוא מטרים אחדים….

הזוהמה והעזובה שוררות בכל. לכלוכים זרוקים לכל עבר. מראות ממש מדכאים.
רציתי לצלם קריתמון – היו רבים על החוף –

ומיד מאחוריו, מעט נמוך יותר – בתמונה הקודמת הם פשוט מוסתרים – אבל הם שם:

בשלט היה כתוב בפירוש  "הדיג אסור!" – אבל מי בכלל מתיחס לאיסורים כאילה. אצלינו כולם יודעים טוב יותר.

אני חושבת שהגשר הטבעי הזה הוא באמת נקודה מקסימה בחוף.

אבל מיד מאחוריו –  עוד קבוצת דייגים.

היו דייגים רבים לאורך החוף.

וכן, זה ממשיך – אפשר להתרכז בקריתמון שצומך מקירות הכורכר

אבל לפעמים קשה להתעלם משקיות הניילון הרבות שמעטרות אותם. ואם אתם תוהים – אני משערת שכן, השקית הזו עפה למישהו. אבל הקריתמון שהיא היתה לידו , היה במקום מאד נגיש וקרוב לשביל. זה לא מאד מסובך לרדת לאסוף את השקית בחזרה.

מפרצונים מטונפים

מול ים מקסים וטבלאות גידוד נהדרות

אבל לי באמת קשה להתרכז ביופי, מול טינופת שכזו:

וכל הזמן נזכרתי בפתגם האינדיאני שכבר ציטטתי פעם:  (תגדילו, תקראו כמו שצריך):  

אז צאו וטיילו בארץ הזו, ותזכרו שאתם שואלים אותה מילדיכם, ונכדיכם  – ועליכם לשמור עליה יפה ונקיה, כדי שגם הם יוכלו להנות ממנה, ולהעביר אותה – יפה ונקיה – לדורות הבאים.
תודה, ושתהיה שנה טובה ונקיה – לטבע ולכולנו!

התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010
כתמויד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

חוחית – Carduelis carduelis

באדניות שלי, בין השאר, אני מגדלת בזיליקום. פרט לשימושים הקולינריים – זה צמח עם ריח חביב עלי, ופריחה חמודה.
מסתבר שיש לבזיליקום עוד יתרון חשוב: יש לו זרעים. וחוחיות – כך מסתבר – אוהבות לאכול זרעי בזיליקום.

וכך, מפעם לפעם, אם יש לנו מזל והחתולים לא ליד החלון –  אנחנו רואים חוחית או שתיים מנקרות להן זרעונים. כמובן, אין להן הרבה זמן – כי גם אם החלון סגור, חתול במשקל ששה קילו שמתקרב אל חוחית  שמשקלה 11-17 גרם… זה די מפחיד.  לחילופין, תנועה של אדם בוגר שמתגנב עם מצלמה, גם מפחידה מאד – ומעולם לא הצלחתי לצלם אותן.

כל זה השתנה בשבוע שעבר. שלוש חוחיות הגיעו  אל עציצי הבזיליקום, ואני הספקתי להביא את המצלמה, ולתפוס זוית שהיתה מרוחקת מספיק בשביל שאני לא אאיים עליהן. הרשת נגד חרקים היתה סגורה, ולכן כל התמונות מרושתות – אבל הצלחתי! צלמתי חוחיות על עציצי הבזיליקום שלי!

החוחית היא אחת הציפורים החינניות והצבעוניות בארצנו. שחור,לבן, אדום, צהוב וכמה גוונים של חום – ממש כאילו היא התנגשה באיזו פָּלֶטָה של ציירים.

החוחית היא ציפור יציבה בארצנו – כלומר, היא גרה פה כל השנה, ואיננה נודדת.  החוחית היא ציפור מוגנת, ואסור לצוד אותה או לפגוע בה. מה שלא מונע ממגדלי ציפורים מסויימים ללכוד חוחיות ולהכליא אותן עם קנריות . דבר זה אסור לפי החוק.

המזון האהוב על החוחית הוא זרעים של צמחים קוצניים ממשפחת המורכבים – גדילן, ברקן וחוח – ואכן היא נקראת על שם החוח. אבל אני משערת שבעיר, כאן לא גדלים הרבה חוחים (יש כמה גדילנים בשולי העיר…) – בזיליקום גם הוא טעים לה.

 

החוחית מקננת באמצע מרץ. הנקבה בונה את הקן, והזכר עוזר לה. הם מרפדים את הקן היטב. בטבע הם משתמשים בשערות, בצמר, ובצמרים צמריים. בעיר הם מוצאים חוטים וצמר גפן… 
החוחית מטילה ביצה אחת ליום, במשך שלושה עד ששה ימים. אחרי היום השלישי היא מתחילה לדגור. היא דוגרת כשבועיים, ובמשך הזמן הזה הזכר דואג להאכיל אותה.

כל התמונות צולמו באדניות שבחלון הסלון שלי, ב-30.8.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ארץ בראשית

ביום שישי האחרון הלכנו לראות את הסרט "ארץ בראשית".

אני מניחה שרבים מכם כבר שמעו על הסרט (וחלק ודאי ראו אותו), אבל למי שלא שמע על הסרט: זהו סרט טבע ישראלי, שצלם משה אלפרט. הסרט נעשה בשיתוף רשות הטבע והגנים, והוא מספר על בעלי חיים בארץ, עם התמקדות בחתולי ביצות, זאבים ויעלים.

בשורה התחתונה, נהניתי. ממש נהניתי. אני לא חושבת שנהניתי ככה אפילו מסרטים של סר דיויד אטנבורו, למרות שאין מה להשוות – הסרטים של דיויד אטנבורו מקצועיים, מרתקים ומדהימים – וגם יש להם תקציב רציני.

אני מניחה שסוד ההנאה טמון בכך שזהו סרט טבע ישראלי. לראות חתול ביצות – שלנו! בכינרת, ובחולה! ואת נדידת העופות במעגן מיכאל ובערבה!  או זאבים על נוף רמת הגולן, או יעלים בעין גדי, ולא לשכוח את הנמר המקסים… זו הרגשה נפלאה, וכן – זה משמח. משמח לראות שעוד יש טבע, שעוד יש תקווה, שעוד יש על מה להגן – שלא סתם אני עושה רעש.

הסרט נפתח באחת הסצנות המדהימות ביותר שראיתי בסרטי טבע: קרב של נמיה ונחש צפע בוגר, מצולם ממרחק אפסי! זה היה קרב מדהים, מפחיד, מרתק! הקטע הזה היה פשוט נפלא, הצילום כל כך מדהים,  עד שממש הרגשתי שאני משתתפת בקרב (מובן שהייתי בעד הנמיה).

הוא ממשיך במעקב אחר חייהם של מספר בעלי חיים במשך שנה: זוג חתולי ביצות, שנפגשים ומזדווגים; זוג זאבים שמקימים להקה חדשה, ועדר יעלים נקבות עם יעל זכר שליט.

הסרט ממחיש בצורה יפה את ההבדלים בין חיות יחידאיות – כמו החתולים, בעלי חיים החיים בלהקה משפחתית, כמו הזאבים – ובעלי חיים החיים בעדרים של זכרים ועדרים של נקבות, נפרדים זה מזה – היעלים. הסרט מראה את אורח החיים,  אפילו ההמלטות של הזאבה והחתולה מתועדות! פשוט מרתק.

בין לבין, יש הצצה אל ציפורים נודדות, נשרים בתחנת האכלה, שועל מחפש ציד ועוד – רגעים מעניינים ויפים.

 
מצד שני, היו כמה דברים שנראו לי מטופשים. למשל, ההתעקשות לכנות חלק מבעלי החיים בשמות. האם באמת היה חשוב לקרוא לחתולי הביצות "גל ועומר", לזאבים "אלון ונופר" וליעל הזכר "רותם"? אני די בטוחה שבעלי החיים הללו לא היו מגיבים לשמות שהוצמדו להם.

עוד דבר שחסר לי זה ציון המקומות בהם צולמו התמונות השונות. אני מבדילה בין הבריכות שהפלמינגו שוהים בהן ליד אילת, לבין בריכות הדגים של מעגן מיכאל, וזיהיתי את רוב האתרים בהם צולם הסרט. אבל אני בהחלט לא מצפה מכל צופי הסרט לזהות את המקומות האלה.

הסרט מתמקד בעיקר בשלוש הנקודות – החתולים שעוברים בין הכינרת לחולה, הזאבים ברמת הגולן והיעלים בעין גדי (וגם נמר!!! יצור יפהפה!) – ואין כמעט אזכור של בע"ח מאיזורים אחרים.

 
הייתי שמחה לראות גם בעלי חיים אחרים הנפוצים למדי בטבע הישראלי כמו צבאים  וחוגלות וגם נדירים כמו לוטרות ; ואולי גם את בעלי החיים שהושבו לטבע בהצלחה כמו  היחמורים בנחל שורק, או הפראים בנגב… ומצד שני, אולי כדאי להשאיר חומר לסרט המשך, ורצוי לא לקפוץ יותר מדי מנקודה לנקודה – טוב שהסרט לא יותר מדי תזזיתי (למרות שגם ככה לא אהבתי חלק מהקפיצות בין מקום למקום ובעל חיים לבעל חיים. זה הזכיר קצת את המקובל בסרטי טבע אמריקאיים, בהם נראה שהיוצרים חוששים כי הצופה יאבד עניין ויעביר ערוץ).

העננצ'יק מבקש להזכיר את מחול הזרזירים – להקות ענק של זרזירים שמתרכזות לקראת לינה בחורשות. המחול לקראת השינה בהחלט מרהיב.

אני – בתור אוהבת חתולים מושבעת –  אהבתי במיוחד את חתולי הביצות (והנמר) –  לראות איך ההורים החתולים מחנכים את הגורים ומכינים אותם לחיים, מלמדים אותם לצוד ולדוג. היה מאוד מרשים לראות חתול ביצות תופש שפמנון שנראה גדול ממנו!

ולסיכום: אם עוד לא ראיתם, קחו את כל המשפחה, ולכו לראות. ירון לונדון מקריין, אחינעם ניני שרה – ובעלי החיים  הם הכוכבים הראשיים, יחד עם נופי ארצנו.
 

 

 

עוד קטע מהסרט, רק שהחיתוכים שם היו יפים יותר –