החצבים שלי פורחים!

תפוז תקנו את התקלות באלבומים, בצלאל דאג לעדכן אותי באופן אישי! עכשיו אני שוב יכולה לגשת אל התמונות שלי!  לכן אני מעלה רשומת המשך לרשומת ניצני החצב מהשבוע שעבר.
סליחה על הפרסום הכפול – טעות קטנה שלי…

ניצני החצב גדלו במהירות – תוך חמישה ימים, ב-18.8.2010  הגדול בינהם הגיע לגובה של מטר:

  

אפשר לראות שהמרחק בין הניצנים גדל – (מימין: הקטן ביותר, ומשמאל – הגדול ביותר)  

 

בספרה "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון-דותן:
בחודשים אב-אלול, בעצם להטו של הקיץ, כשעומדים השדות חרוכי שרב, והגשמים עדיין רחוקים, תופענה מתוך האדמה תפרחות החצב התמירות. כְּנֶרות לבנים הן צצות מתוך הקרקע, קבוצות קבוצות, וקומתן כמחצית המטר ומעלה. מתחילה ייפתחו הפרחים התחתונים; עם רדת הלילה ייסגרו ומעליהם, למחרת, ינצו פרחים חדשים. איזור איזור של פרחים, כעשרה במספר, ינצו מדי יום, ופריחת התפרחת כולה תמשך כשבוע ימים.

החצב שלי עדיין לא פרח באותו שלב: למחרת היום מהתמונות הקודמות, צלמתי אותו שוב:

הרגשתי שממש, עוד רגע… אבל ב-22.8.2010 עדיין לא פרח כלום, למרות שאפשר לראות שהגדול בינהם – שמופיע לבדו בתמונה השמאלית – מפותח יותר מאחיו.

  

ואז, בבוקר ה-23.8.2010, חיכתה לי הפתעה: או יותר נכון, 16 הפתעות:

 

החצב הראשון פרח!

נעמי פיינברון כתבה שנפתחים כעשרה פרחים כל פעם – אצלי נפתחו ששה-עשר פרחים ביום הראשון! אני מאד אוהבת לצלם חצבים מלמטה, מקרוב לפרח – הם נראים כמו מגדל פירמידלי, ועם השמים הכחולים זה מאד פוטוגני:

בילבו, כמובן, שמח לבוא ולבדוק את המצב. הוא חתול מאד סקרן, ולא ייתכן שהוא יוותר על בדיקת החצבים.  הוא צריך להיות מעורה בכל מה שקורה בבית.

בעקבות שרשור שראיתי בפורום שמירת טבע, אני רוצה לציין שהחצב בטבע הוא צמח מוגן! אסור לעקור, אסור לקטוף! אפשר להשיג את הבצלים במשתלות במחיר סביר ביותר – במחיר של כרטיס קולנוע אפשר לקנות 4-5 בצלים!

ביום שלישי, 24.8.2010 עליתי שוב, כדי לפגוש את החצב הפורח שלי, ולשמחתי הרבה – פרחו שניים!

אצל הראשון (השמאלי בתמונה מעל) רואים שפרחי היום הראשון נבלו, ופרחי היום השני פורחים. אצל השני (הימני) פורחים שמונָה הפרחים התחתונים. אני מאד שמחה שהחצבים שלי פורחים!

ועדכון טרי מהבוקר: החצב השלישי פרח! פרח בודד פרח בחצב השלישי.

התמונות צולמו כולן על הגג שלי, בתאריכים 18-24.8.2010 .
ושוב אני יכולה לכתוב שאתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ולפני סיום, נושא נוסף: לפני מעט יותר משנה, המלצתי פה על סדרת מדריכי טבע – סדרת "טבע ישראלי". אילו מדריכים שנוח לטייל איתם, והם אמנם לא כוללים את כל המגוון הביולוגי בארצנו – אבל הם בהחלט כוללים את הנפוצים, גם בחי וגם בצומח.
במהלך השנה האחרונה, נועם – המו"ל של הסדרה – הוציא לאור שני מדריכים נוספים: מדריך לצמחי תבלין ומאכל (שהזכרתי אותו ברשימת הקריתמון הימי)  – והמדריך החדש ביותר, מדריך החרקים.

גם כאן, המדריך כולל חרקים נפוצים – כאילה שתפגשו גם בעיר, וגם בטבע. הוא נוח לשימוש, האיורים ברורים ובהירים, המידע קצר וקולע.
את כל המדריכים אפשר להשיג בחנויות הספרים,חנויות למטיילים ובשמורות הטבע.
עורך ומפיק: נועם קירשנבאום.
הוצאה לאור: "טבע ישראלי"
לפרטים נוספים:
talituly@zahav.net.il

 
 
תוספת: עמיר ויינשטיין פרסם בבלוג שלו כתבה מרתקת על ההיסטוריה של הטקסונומיה. תקראו, זה פשוט מרתק.

לילית מצויה – Strix aluco

עדיין אין לי גישה לאלבומי התמונות שלי , אז פעלתי לפי עצתה של סיווי – פתחתי לי משתמש בflikr.

אני עוד לא מסתדרת טוב עם הניווט שם, ועל מנת להכניס אותן לרשומה אני צריכה לקפוץ בעריכה בין מצב HTML למצב הרגיל – וזה מאד לא נוח. אבל מאד רציתי להשוויץ בתמונות הבאות – למרות שלא צלמתי אף אחת מהן.

היום אני מארחת את אמא שלי, ואת התמונות שלה.

בעצם, רציתי שתהיה כאן גם תמונה אחת – לפחות אחת – שלי, אבל הליליות של אמא שלי נאמנות לה ולמצלמתה, ולא מגיעות כשבאים צלמים זרים…

לפני יותר משנה, אמא שלי התחילה לשמוע קולות ינשופיים בלילה, בחצר. אחרי כמה חקירות ודרישות – היא חזרה עם תמונה – ובפורום שמירת טבע  זיהו אותה: זוהי לילית מצויה.

אחרי הרבה תמונות חשוכות ומטושטשות למדי, יום אחד יצאה לה הלילית אחר הצהרים – ואמא שלי מיהרה לנצל את ההזדמנות:

Eruasian Tawny Owl

הלילית היא דורס  לילה בגודל בינוני,  כלומר – אורך הגוף שלה הוא בסביבות 40 ס"מ,  וכאשר היא פורשת כנפים – מוטת הכנפיים יכולה להגיע לאורך מטר!

מהר מאד, אמא שלי גילתה שלא מדובר כאן בלילית בודדת – אלא בזוג. וקצת מאוחר יותר הסתבר שהם גם קיננו – הטילו שתי ביצים, שבקעו מהן שני גוזלים.

זו היתה תצוגת הבכורה של אחד מהם :  פרחון צעיר של לילית מצויה. למרות התאורה הקשה, אפשר לראות שגופו עדיין עטוי פלומה.

baby Eruasian Tawny Owl

מאז, אמא שלי עוקבת אחרי הליליות: הבוגרים מגיעים מפעם לפעם, אבל הצעירים מגיעים כמעט כל ערב.

ובקשר למושגים: גוזל, פרחון…

גוזל – או חובש-קן – הוא צאצא אשר אינו יכול לעזוב את הקן עם בקיעתו מהביצה. הוא בוקע בד"כ עיוור וערום, או עוטה פלומה דלילה, ותלוי לחלוטין בהוריו על מנת שיאכילו אותו. לדורסי הלילה יש גוזלים.

השם "גוזל" זה כי לכאורה הוא גוזל את המזון ממקורם של הוריו.

Eruasian Tawny Owl

לעומת זאת, אפרוח – או עוזב-קן – הוא צאצא  אשר בוקע עטוי פלומה סמיכה, רואה, ומסוגל לעזוב את הקן זמן קצר לאחר בקיעתו. רבים מהאפרוחים מסוגלים ללקט לעצמם את מזונם, ואינם מסתמכים על הוריהם שיאכילו אותם. לדוגמא – לברווזים ותרנגולות יש אפרוחים.

השם אפרוח – כי הוא פורח מן הקן במהירות.

 Eruasian Tawny Owl

אבל מה זה פרחון?

כאשר הגוזל גדל מעט, הוא עדיין צעיר,  הנוצות רק מתחילות לגדול, והוא כבר מסוגל לעוף – לפרוח מהקן – אבל אינו בוגר עדיין. כמו הליליות בחצר של אמא שלי.

Eruasian Tawny Owl

ולכן, רוב התמונות שאתם רואים כאן – הן תמונות הפרחונים. הפרחונים עדיין קטנים למדי – גודלם בהתחלה כעשרה ס"מ בלבד, והם הגיעו כבר ל-20 בערך.

הלילית אמנם נקראת "מצויה" – אבל היא לא עד כדי כך מצויה. בארץ זהו עוף נדיר למדי, שאפשר למצוא בחורשים בגליל העליון, בגולן ובחרמון – וגם מן הכרמל.

עד לשנות ה-40 היו עדויות לליליות גם בהרי יהודה – אך הן נכחדו משם.

Eruasian Tawny Owl

פעם אחת, אמא שלי הצליחה לתפוס את אחד הבוגרים בתעופה! איכות התמונה לא מדהימה, אבל בהתחשב בתנאים – חושך, עוף דורס חרישי – זו תפיסה מצוינת, ואני גאה בה (וגם קצת מקנאת)

Eruasian Tawny Owl

את הלילית  המצויה אפשר למצוא בכל אירופה, ברוסיה, באיזור הקווקז – ואפילו עד המזרח הרחוק, בסין. לכן שמה האנגלי הוא Eruasian Tawny Owl – כלומר, ינשוף חום-צהבהב אירו-אסיאני.

Eruasian Tawny Owl

רגע, רגע! חום צהבהב? מה זה עוורון הצבעים הזה??? הלילית שלנו אפורה!

ובכן, ישנם שני טיפוסי צבע – אצלינו נפוץ הצבע האפור. בצפון ובמזרח היא מקבלת גוון חום צהבהב, ואפילו חום אדמדם לפעמים.

Eruasian Tawny Owl

הפרחונים ממשיכים לגדול – קולותיהם כבר התחלפו מקולות הצעירים לקולות בוגרים. באתר OwlPages אפשר לראות תמונות של הליליות החומות, וגם לשמוע את קולותיהם – להשוות בין הצקצוק הקצר של הגוזל, לקריאה העשירה של הבוגר.  

באנציקלופדיה של החי והצומח כתוב – קולה הטריטוריאלי (כלומר, זכר המכריז על הטריטוריה שלו) מוסיקלי וערב לאוזן יותר מקולותיהם של כל דורסי הלילה האחרים.

אמא שלי למדה לזהות את הקולות שלהם – וכשהיא שומעת אותם, היא תופסת את המצלמה, ורצה לצלם.

Eruasian Tawny Owl

הליליות ניזונות בעיקר מיונקים קטנים (אפילו חולדות!)  וציפורים, אבל יאכלו גם לטאות, צפרדעים ודגים (מן הסתם, לא באמצע חיפה…) – ואפילו יאכלו חרקים ותולעים.  

Eruasian Tawny Owl

את כל התמונות צלמה אמא שלי, בחצר ביתה בחיפה בשנה האחרונה.  אפשר להקליק על התמונות – זה יוביל אתכם אל Flikr, אבל אני לא בטוחה אם זה יאפשר לראות את התמונות בגודל גדול יותר… נסו, אתם מוזמנים לספר לי.

Eruasian Tawny Owl

קריתמון ימי – Crithmum maritimum

כש-Dominolog יורדת לים – היא מצלמת את המים, האנשים והחוף מזויות לא-שגרתיות, היא מראה לנו איך הים נושק לחוף, ומעלה מחשבות מעניינות…

כשאופל כחול יורדת לים, היא מחפשת דולפינים – ומוצאת אוניות

אני? אני מוצאת צמחים…

בשבת האחרונה ירדנו לים. הילדים רצו להשתולל, ואני רציתי לצלם חבצלות. לצערי, החבצלות בחוף סידני-עלי בהרצליה עדיין לא פורחות. אז נאלצתי להסתפק בקריתמון.

  

הקריתמון הימי הוא צמח ממשפחת הסוככיים (ממש כמו הגזר, למשל). הסוככיים נקראים כך, כי התפרחת שלהם – שמורכבת מפרחים קטנים וצפופים – בנויה כמו סכך עגול.

הפרחים עצמם קטנים למדי, וצבעם צהבהב-ירקרק. כפרח בודד זה מאד לא מרשים, אבל כמקבץ פרחים – יש בו רעננות נעימה.

הקריתמון גדל במצוקי הכורכר לאורך החוף. גבהו  של עמוד הפריחה – בין 30 ל-60 ס"מ.
ואם אני מזכירה את מצוקי הכורכר, הסתכלתם עליהם פעם? אני מאד אוהבת את מרקם השכבות השבורות שלהם.

העלים של הקריתמון מכוסים במעין שכבה שעוותית – הקרויה קוטיקולה, והיא  מונעת מהמלחים והחול להספג בתוך הצמח, ומאפשרת לו לגדול ממש קרוב לים – באיזור הרסס של חוף הים.

יחד עם זאת, העלים הצעירים של הצמח – אכילים. אני מודה שלא טעמתי,  ואני בהחלט רוצה לנסות את זה בהזדמנות.
לפי חוברת הכיס "צמחי בר למאכל ולתבלין" בהוצאת "טבע ישראלי" (סדרה שכבר המלצתי עליה פה), אפשר להשתמש בהם לכבישה, להוסיף לחביתה או לסלט. יש להם טעם דומה לפטרוזיליה, אך חמצמץ יותר.  וכיון שנועם (המו"ל) ניסה, טעם ובישל כל צמח שהוא ממליץ עליו,  אני חושבת שאפשר לסמוך על ההמלצה

הקריתמון פורח בחודשי הקיץ – בין מאי לאוקטובר.  הוא נפוץ מאד לאורך החוף – אבל הוא מהפרחים האילה שאף אחד לא שם לב אליהם, אולי בגלל הצבע, או אולי פשוט כי הים מושך אותנו כל כך!

  

 הצוף של הקריתמון פשוט מרוח על הפרח – ולכן גם חרקים לא מאד מתוחכמים – כמו נמלים וצרעות  – יכולים להנות מהצוף, ולהאביק את הפרח. זאת בניגוד לצמחים שמחפשים מאביקים מתוחכמים יותר – ומחביאים את הצוף והאבקה, כך שרק מאביק שבנוי בצורה מיוחדת (למשל, פרפר עם חדק, דבורה חכמה, או דבורת בומבוס גדולה וחזקה) יוכל להגיע אליהם.

 

אה, ושלא תגידו שאני מצלמת רק את הפרחים – הנה לפניכם הים…

התמונות צולמו בחוף סידני-עלי בהרצליה, 14.8.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!  

 

 תוספת:
נועם מבקש להוסיף מספר הערות –

1. הקריתמון הגדל בכורכרים בחוף הים תיכון, מסתדר טוב מאוד באזורים מופרעים: גדל סביב חומות ועל חומות (למשל בעתיקות קיסריה), סביב נישות של עצי נוי ועוד.
2. הקריתמון כמו גם סוככים רבים אחרים משמש כצמח פונדקאי לפרפר זנב סנונית נאה.
3. לגבי הקריתמון כצמח מאכל:
הצמח אכן צמח מאכל, בארצות שונות בארופה, ובמיוחד סביב הים האדריאטי הוא מוגש במסעדות (בקרואטיה הוא נקרא "מוטר" או "מטר").
אני החמצתי את הקריתמון: אוספים עלים צעירים ורעננים, מבשלים כמה דקות במלח ואחר כך שמים בצנצנת עם חומץ למשך כשעשרה ימים-שבועיים.
חברים שלי מוסיפים קריתמון לחביתה ומתכון אחד או שניים לקריתמון אפשר למצוא במאמר של דר רחלי עינב בטבע הדברים ("יש מה לאכול בארץ הזו") . מתכון אחד או יותר ניתן למצוא בספר של אורי מאיר ציזיק בהוצאת מפה "צמחי בר למאכל".

תודה רבה, נועם!

 

 

הסתיו מתקרב – ויש לי הוכחות.

כבר סיפרתי כאן על חיבתי לגינון בצמחי ארץ ישראל.
הבעיה היא… שאין לי גינה. אני גרה בעיר.  לשמחתי, יש לי מרפסת גג, ובה אני מגדלת כמה וכמה צמחים.
בשנים האחרונות, משתלות רבות מסכימות עם הדעות שלי, וכבר אפשר להשיג צמחי ארץ-ישראל רבים במשתלות השונות.

השבוע גיליתי ניצנים באחד העציצים. ניצנים שמאד שמחו אותי.
זה נראה כך:

זה הקטן מבין השלושה. גבהו בערך שלושה ס"מ.
השני מעט יותר גדול –

אני חושבת שגבהו בערך 8 ס"מ.
השלישי – כבר מתחיל לצבור גובה! הוא בערך בגובה של 20 ס"מ:  

       

 נו….. אתם מזהים?!?!?!?

זה הקטן – גדול יהיה: אילו ניצני חצב מצוי!

 

          

לפי מה שכותב פרופ. אבינעם דנין באנציקלופדיה של החי והצומח, החצב הזה הוא בעצם הפרח של השנה שעברה. החצב מכין את ניצני הפרחים עוד בחורף, עם אגירת מי הגשמים – אבל מעכב את פריחתם עד לשיא הקיץ.
העלים – שיצאו לקראת נובמבר – שייכים למחזור צמיחה חדש של החצב.

    

תשאלו למה?
בעונת החורף-אביב, בסביבות מרץ, פורחים פרחים רבים. זה אומר שהתחרות על מאביקים – פרפרים, צרעות, דבורים – תהיה רבה.
בשיא הקיץ ובראשית הסתיו, לעומת זאת, כמעט ואין תחרות. ענין של היצע וביקוש: הביקוש לצוף ואבקה קיים, אבל ההיצע דל יותר. החצב מנצל זאת, משהה את הפריחה עד לסוף הקיץ – ומשום כך הוא צמח-צוף חשוב מאד לעונה, וחרקים רבים מגיעים אליו.

   

 כאשר החצב פורח, הוא פורח לפי סדר עולה:  כל לילה נפתחים כעשרה פרחים, פורחים במשך 24 שעות – ונובלים. בלילה הבא – ייפתחו העשרה הבאים מעליהם. לכך קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי – וכבר הזכרתי זאת כשספרתי על קרוב משפחה של החצב: עריר הלבנון שגדל בחרמון.

   

 כשהחצבים שלי מעט יגדלו, הם ייראו כך –

זה חצב שצלמתי בכרמל, לפני 5 שנים, והוא היה כבר בגובה של 30 ס"מ.
כמו שציינתי ברשומות האחרונות, השנה כבר פגשתי חצבים פורחים – בשולי מג'דל שמס, בחרמון.  וכבר קבלתי דיווחים גם על חצבים בכרמל, באיזור נחל תנינים ועוד.

התמונות צולמו:
על הגג שלי, 13.8.2010
בשולי מג'דל שמס, 2.8.2010
בגבעה הירוקה בכרמל, 25.9.2005

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 נ.ב.
למעוניינים – אפשר להשיג פקעות חצב במשתלות יגור, משתלות גבעת ברנר, משתלות ההר ליד מחלף חמד,  זרעים מציון – בודאי ישנם עוד מקומות רבים.
החצב אינו מפונק: עציץ עם אדמה, והשקיה מועטה בחורף. בקיץ הוא לא צריך השקיה. הוא אוהב שמש מלאה.

 

 

פרגה קרחת – Glaucium oxylobum

כבר אמרתי שחם? לוהט. קשה לנשום. אפילו בחרמון למעלה חם, אבל שם לפחות אין כזו לחות איומה כמו במישור החוף.

 

אז אני חוזרת לחרמון – אל פרח שעדיין פורח שם גם עכשיו: כן! גם באוגוסט – בצבעים לוהטים מאד.

מי שהסתכל על הפרח וחשב שזה דומה לפרג – יכול לטפוח לעצמו על השכם בגאווה בשמי, שכן היום אני מציגה את קרובת משפחתו של הפרג: הפרגה הקרחת.

פרגה קרחת מופיעה בשלל גוונים, אבל תמיד לוהטים. צהובים-כתומים, לפעמים אפילו אדום.

בדרך כלל יש לה ארבעה כתמים שחורים בבסיס עלי הכותרת, כמו לפרג – אבל לעתים הם לא שחורים, אלא חסרי צבע. כמו שאפשר לראות בתמונות פה –

הפרגה פורחת בצידי דרכים, במקומות שבהם היתה הפרעה של התנאים הטבעיים. היא חזקה ומצליחה להתבסס ולצמוח מהר בקרקע בעלת תנאי שטח משתנים באופן תדיר, ומצד שני – היא נהנית מעודפי מים שמגיעים לאיזורים הללו, כי הם ניגרים מהמשטחים הסלולים.
המינוח המקצועי לזה הוא צמח רודרלי: צמח שתפוצתו קשורה להשפעת הפרעת האדם.
היא מאד בולטת בחרמון – אפשר למצוא אותה ממש ליד מגרש החניה –

אבל לפעמים היא מוצאת גם נקודות עם נוף, ואז – מאיזור הרכבל העליון, במבט על החרמון הסורי – זה נראה מאד יפה:

ומה בקשר לשם? פרגה קרחת… למה קרחת? אם מסתכלים היטב, רואים שהעלים שעירים-דוקרניים, וגם הניצנים (האליפסות המכוסות שערות בולטות הן ניצני הפרחים!) – לא ממש קרחים.

 

 ובכן, מה שקרח הוא הפרי. הפרי נראה כמו מקלות דקים מאורכים עם צ'ופצ'יק דמוי חץ – כאן בתמונה רואים פרח, ניצן על סף פריחה, וכמה פירות מסביב.

הפירות הללו מזכירים גם את הפירות של נציג אחר למשפחת הפרגיים שהצגתי בעבר – האשולציה הקליפורנית.

ובקשר לשם… אהרון אהרונסון קרא לה פרגה חלקת-פרי, על שם הפרי החלק.
משמעות השם הלטיני הוא פרגה חדת-אונות, וגם בשם זה קראו לה מדי פעם.
אבל פרופסור זהרי קרא לה פרגה קרחת, וזהו השם הרשמי כיום.

בעולם, הפרגה פורחת בהרים גבוהים בטורקיה ובאיראן.
לפי המגדירים שיש לי, הפרגה הקרחת פורחת בארץ רק בחרמון. אבל… מסתבר שהמגדירים אינם מעודכנים. לפני כמה שנים, בטיול בהר אביטל ברמת הגולן פגשתי שיח נאה של פרגה קרחת, צופה לו על הר בנטל:

 התמונות צולמו בחרמון, בחודשים מאי ויוני בשנים 2007-2010


ובהר אביטל, בתאריך 2.6.2007 !

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

דרדר כחול – Centaurea cyanoides

חם… חם… אין כוח לחשוב… אני רוצה גשם… אני מתגעגעת לחורף… קצת גשם, טמפרטורות הגיוניות יותר… סיבה טובה ללבוש סוודר…

וכיון שאין שום סיכוי לחורף בימים הקרובים – למרות שכבר התחילה פריחה מבשרי הסתיו: חצבים וחבצלות החוף פורחים כבר – אני נאלצת להסתפק בתזכורת יפהפיה לחורף: הדרדר הכחול.

  

כבר הצגתי כמה מדרדרי המדבר, אבל הדרדר הזה גדל באיזור הים-תיכוני, הוא אינו קוצני – והוא כחול… כחול נפלא. הצבע שלו פשוט מהפנט.

לפי הספרות, הדרדר הכחול פורח בחודשים מרץ עד מאי. כרגיל, הפרחים לא קראו את הספרות – ולכן אני פגשתי דרדרים כחולים גם בפברואר בכרמל – ואפילו בינואר, ביער כוכב יאיר.

הדרדר הכחול הוא מין בעל תפוצה מוגבלת: הוא גדל בישראל, בסוריה, בלבנון ובקפריסין.

השם הלטיני של הדרדר – Centaurea – הוא קנטאור! תשאלו מה הקשר לקנטאור מהמיתולוגיה היוונית? ובכן, כירון הקנטאור היה מפורסם בבקיאותו בחכמת הרפואה של הצמחים – ובצומח באופן כללי – ולכן קראו לפרח הזה על שמו.

 שם המין – cyanoides – פירושו פשוט "כחול". הלא אי אפשר להתכחש לכחול הזה. מגווני הכחול הנפלאים ביותר.

 הדרדר הכחול נקרא בעבר בטעות "דגניה" או "דגנית" – בגלל הדמיון שלו לדרדר אחר, שגדל באירופה, גם הוא כחול פרחים, והוא גדל בעיקר בשדות הדגן. אבל הדרדר שלנו אינו גדל בשדות מעובדים – זהו מין אחר.

 

 הדרדר הכחול הוא חד-שנתי, כלומר – נובט מזרע, פורח, נובל, מוציא פרי, מפיץ זרעים – ומת. כך כל שנה מחדש.

ישנו מין דומה מאד לדרדר הכחול, שהוא רב שנתי וגדל בחרמון. שמו דרדר ססגוני, ויום אחד אני אגיע גם אליו.

 התמונות צולמו בהמון מקומות… בואו נראה…

 7.3.2006 – ברמות מנשה,
31.3.2007 – באיזור רקית בכרמל,
15.3.2008 – בנחל קטלב בהרי יהודה
12.4.2008 – ברמת הנדיב ליד זכרון יעקב


14.3.2009 – בנחל קטלב בהרי יהודה
9.4.2009 – באיזור רקית בכרמל
27.2.2010 – ביערות כרמיה בכרמל
9.3.2010 – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א
20.3.2010 – בנחל קטלב

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אלון תבור – Quercus ithaburensis

אחרי שבוע שבו לא הייתי הרבה ליד המחשב, אני חוזרת עם עץ. ולא סתם עץ – עץ גדול ויפהפה – אלון התבור.

אלון התבור – ממשפת האלוניים – הוא עץ גדול, רחב ידיים. הוא עשוי להגיע לגובה של חמישה-עשר מטרים, וגזעו – לקוטר מעל מטר. נכון, זה לא סקוויה – אבל במושגים שלנו, זה גדול. בתמונה פה מעל אפשר לראות את העננצ'יקית שלי נחה בצל העץ, על מדרגות אתר הפולחן שבתל דן.

בניגוד לאלון המצוי, שהוא עץ ירוק-עד – אלון התבור עומד בשלכת, ובסתיו הוא מקבל גוון אפרפר משהו.

 

הבלוטים שלו גדולים יותר מאילו של אלון מצוי, והספלולים של הבלוטים בעלי קשקשים ארוכים ומסולסלים. בעבר השתמשו בבלוטים להכנת משקה דמוי-קפה.
העלים שלו גדולים יותר ומשוננים פחות מאילו של האלון המצוי, וצידם התחתון מכוסה שערות סמיכות – כמו לבד.

   

יש לו פרחים חד-מיניים, אבל העץ הוא חד-ביתי… מה זאת אומרת?
פרחים חד-מיניים זאת אומרת, שהם פרחים נקביים (עם עמוד עלי ושחלה) – או פרחים זכריים (עם אבקנים ואבקה) – ולא כמו בהרבה מהפרחים שהראיתי פה, שהם דו-מיניים, כלומר באותו פרח ישנם גם עמוד העלי וגם האבקנים.
העץ הוא חד ביתי – כלומר, על אותו העץ ניתן למצוא גם פרחים נקביים וגם פרחים זכריים; וזאת בניגוד לצמח דו-ביתי, כמו החרוב המצוי או האלה הארץ-ישראלית: שם ישנם עצים שעליהם תמצאו רק פרחים זכריים, ועצים אחרים שעליהם תמצאו רק פרחים נקביים.

בכל מקרה, כמו שרואים פה מעל – הפרחים לא מאד מרשימים. אילו פרחי הזכר. (ויחד איתם – עפץ – כלומר, תטולה של איזו צרעה בתוך קליפת העץ)  אין לי תמונה של פרחי נקבה, הם אפילו פחות בולטים. האלון ממש לא משקיע בפרחים שלו. הוא פורח בפברואר-מרץ.

  

רגע, אבל אמרנו שהצמחים רוצים שיאביקו אותם! אם אף אחד לא שם לב לפרח הזה – אין צוף, הוא קטן וחסר ריח – מי יאביק אותו? ועוד יטרח לבקר גם את הזכר וגם את הנקבה?!
התשובה היא – הרוח! האלון תולה את הפרחים הזכריים באשכולות (בגלל הצורה בה הם תלויים – הם מכונים עגילים), הרוח מעיפה את האבקה. חלק ממנה מגיע אל הפרחים הנקביים – ומפרה אותם.
חלק אחר… גורם אלרגיות.

 

אלון התבור גדל בארץ בעבר בגולן, בגליל, ובמישור החוף – אפילו עד תל אביב. אבל כריתה מסיבית העלימה את רוב העצים, ובעצם, פרט למספר מקומות (כמו יער יהודיה ויער בשנית בגולן, יער אלונים-שפרעם בגליל התחתון ועוד כמה נקודות) – לא נשארו הרבה אלונים. ישנם בודדים, פה-ושם גם בשרון.
אחד המקומות היפים שנשארו עדיין הוא שמורת אלוני קדימה – בקצה המושבה קדימה.

הבעיה של השמורה הזו, היא שזו שמורת עציץ. בקושי 9 דונם – ובהם מעל 20 עצי אלון תבור. השמורה מוקפת פרדסים וגידולים שונים, ונמצאת במרחק של כ-50 מטר מבתי הישוב. ולכן השמורה הזו סובלת מאד.
כאן, למשל, אפשר לראות את אחד מהאלונים הגדולים ביותר, בשיא פריחה: הוא עמוס פרחים זכריים – זו תמונה מחורף 2006.

שנה וחצי אחרי שצלמתי את התמונה מעל, בקיץ 2007 היתה בשמורה שריפה גדולה. מישהו הדליק אש באחד הפרדסים הסמוכים, האש התפשטה ושרפה את כל השמורה. הנה אותו העץ, אחרי השריפה –

 

אני ביקרתי שם ממש יום אחרי השריפה, עדיין היו מוקדי עשן וכמה שיחים שבערו. זו היתה חוויה מאד קשה עבורי, לראות את כל השמורה שרופה, מצאתי גם בעלי חיים שנשרפו למוות.

   

למזלנו, עצי האלון הם עצים עמידים למדי בשריפות – הם אמנם נפגעו, נדמה לי ש-2-3 עצים צעירים יותר נשרפו כליל; אבל רוב העצים בשמורה רק נחרכו, ומספר חודשים מאוחר יותר הם התחילו להתאושש – ואפשר היה אפילו לראות לבלוב של עלים חדשים:
עוד מזל היה, שהשריפה פרצה בקיץ. בזכות זה, האיריסים, השומים ושאר צמחי הפקעת שהיו בתרדמת קיץ – לא נפגעו.

רוב השריפות בארץ הן תוצאה של מעשי האדם – חוסר אחריות או כוונות זדון. את שמורת תל דן שרפו מבקרים שהשליכו בדל סיגריה. השריפה האחרונה בחורשת הארבעים בכרמל היתה בגלל גנבי מתכת שניסו לרתך את מה שגנבו. שמורת בני ציון הקטנה נשרפה לפני כשנה בגלל פעילות של רתכי מתכת בישוב. באיזור ירושלים ובשטחים יש הצתות רבות – פלסטינים שמציתים שטחים כדי לפגוע בנו, וגם מתנחלים ששורפים מטעי זיתים של הפלסטינים. אני מאד לא רוצה להכנס כאן לפוליטיקה, אבל במקרה הזה שני הצדדים פוגעים גם בעצמם עם השריפות הללו.

אני לא יכולה למנוע זדון ורשעות, אני לא מבינה אותם. אבל אני יכולה לקרוא לאנשים לשים לב. לא לזרוק בדלי סגריות (בכלל, כדאי להפסיק לעשן! זה יועיל לבריאות שלכם וגם למצב הכספי!), לא להדליק אש בימים חמים, להקפיד לכבות מדורות. אם הפעלתם מנגל – לא לשפוך סתם את הפחמים בחוץ. שימו לב לסביבתכם, הקפידו להשאיר אותה כמו שהיתה כשהגעתם. ואז לא נצטרך לראות מראות כאילה:

בעולם ישנם כ-450 מיני אלונים. בארץ שלנו גדלים שלושה מינים – אלון מצוי, שהוא הנפוץ מכולם וגדל בכל האיזור הים-תיכוני; אלון תבור – שבד"כ גדל באיזורים שגובהם לא עולה על 500 מטר (אם כי יש כמה וכמה יוצאים מן הכלל) ואלון התולע, שגדל בעיקר באיזורים שגובהם מעל 500 מטר – פסגות בהרי יהודה, בגליל, בגולן ובחרמון.
בחרמון עצמו ישנם עוד שני מינים (או שלושה: תלוי את מי אתם שואלים…).

לפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, לאלון התבור יש פוטנציאל גנני טוב – הוא מתפתח מהר באופן יחסי לעצי אלון, הוא מפתח גזע גדול אחד – בניגוד לאלון מצוי, שכל פגיעה גורמת לו לפתח סבך של גזעים דקים – והוא עץ שנותן צל טוב. אני אשמח מאד אם ישתמשו באלון התבור בגנים הציבוריים באיזור המרכז. זהו עץ יפהפה – ומתאים לתנאי מזג האויר, הוא ידרוש השקיה רק בשנים הראשונות, ואחר כך יוכל להסתפק בגשמים.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
8.2.2006, 27.10.2007, 4.2.2008 – בשמורת קדימה
9.10.2009 ברכס בשנית
1.8.2010 בשמורת תל-דן

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!