מרווה רחבת-גביע – Salvia multicaulis

 

הפרח שלי היום הוא עוד אחד מהפרחים הנדירים והמיוחדים מאד של האיזור. אמנם כבר סיים לפרוח השנה, אבל מגיע לו (בעצם, לה) כבוד.
הנה לפניכם מרווה רחבת-גביע:

מרחוק המרווה נראית כמו כתם בצבע בורדו-ורדרד, בקוטר של 2-3 מטרים. ובמדרון. תמיד במדרון, רצוי תלול.

ואז מתקרבים, יורדים בזהירות (או עולים…) ומגיעים אל צמח יפהפה ומיוחד, המון עמודי תפרחת בגובה של כ-30-40 ס"מ – ומגלים שהפרחים בכלל לא בצבע בורדו-ורדרד!

מה שנותן את הגוון המדהים הזה הוא הגביעים הרחבים והגדולים שעוטפים את פרחי המרווה. הפרחים עצמם הם בכלל סגולים:

 

כשהפרח צעיר, והגביע עוד לא מפותח – זה נראה כך:

לעומת זאת, אחרי שהפרחים נובלים – גם הצבע העז דוהה, וכך נראות המרוות הללו לאחר פריחה –

המרווה רחבת הגביע היא צמח נדיר מאד. אני פגשתי אותה עד היום ב-3 נקודות בחרמון, בכל אחת מהן יש גוש או שניים של פריחה, וזהו.
אבל לפי אתר wildflowers – היא פורחת גם בהרי יהודה, ליד נס הרים! מאד הופתעתי לשמוע את זה, ואני מבטיחה לחקור ולשאול, כדי שבשנה הבאה אני אוכל לבקר אותה גם בהרי יהודה. בעקרון היא פורחת במאי-יוני, אבל השנה בגלל מיעוט השלגים בחרמון – הפריחה כבר הסתיימה.

 

בעולם, המרווה פורחת מדרום סיני ועד הרי טורקיה. בשום מקום היא לא נפוצה, והפריחה מקוטעת – גושים צפופים של 2-3 מטרים, מרוחקים זה מזה.
בדרך כלל, גוש כזה צפוף מעיד על רביה וגטטיבית – כלומר, במקום להסתמך על מאביקים שיאביקו את הפרח, יפרו אותו ויווצר פרי – ישנו מנגנון נוסף של רביה אל-מינית. הצמח מפצל את השורשים או שולח שלוחות שלהם – שמהן גדל עוד צמח.
זה אומר שמבחינה גנטית, למשל, כל גוש כזה הוא ישות אחת – צמח ששכפל את עצמו שוב ושוב.

עוד דבר מעניין הוא השונות הרבה של הצבעים בצמח הזה. בדרום סיני, למשל, הגביעים ירוקים והסגול של הפרח קר יותר וקרוב לכחול. כאן יש דוגמא באתר מצרי. אילו של הרי השוף מאד דומות לאילו שאנחנו מכירים מהחרמון.

  

המרוות הן פרחים יפים ומיוחדים. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, שהיו מראשוני הבוטנאים בארצנו, ובנם – נגה הראובני טענו שהשם הנכון למרווה צריך להיות מוֹרִיָה. אני משערת שגם היום, אם תבקרו בנאות קדומים – תראו שהמרוות מסומנות בשם" מוריה".

אפרים וחנה הראובני עלו לארץ בעליה השניה. הם דגלו בשילוב בין מחקרי הטבע והבוטניקה – לחקר הפולקלור והבלשנות העבריים. בנם, נגה, המשיך את חזונם, והקים את הגן הלאומי נאות קדומים. 
בני משפחת הראובני התייחסו אל הצומח כחלק ממארג גיאוגרפי-תרבותי-הסטורי, וקראו לצמחים בשמות השאובים מן המקורות.

עוד בשנת 1918, הציע אפרים הראובני להקים מוזיאון – לצמחי התנ"ך, הספרות התלמודית, והפולקלור היהודי והערבי בארץ. הוא כתב כך:
"בבואנו אפוא להתיישב בארץ עתידנו, לעבדה ולשמרה, עלינו גם לחקרה, ללמדה ולדעתה.
ובראש המדעים העוסקים בחקירת המולדת תופסות בלי ספק תורת האדמה ותורת הצמחים את המקום החשוב ביותר…לחבב את הטבע ואת השדה על החניכים בספקו להם עניין ועונג נעלה המעדן ומטהר הגוף והנפש "
הגן הלאומי נאות קדומים נועד ליישם את הצעתו היפהפיה של אפרים הראובני.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.5.2009,
5.5.2010,
14.5.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.