מרבדי פרחים לפורים

 

חשבתי איזו רשימה לכתוב לכבוד פורים. דבורניות  (סחלב שהתחפש לדבורה) כבר הצגתי בשנה שעברה. אמנם יש עוד מינים שלא נתתי להם את הבמה, אבל זה קצת בנאלי.
לכן החלטתי לכתוב רשימה רגילה על טיולים שערכתי… לגליל ולהרי יהודה בשבוע האחרון.

 

המקום הראשון בו הייתי הוא נחל עקרב.  

 

 

פשוט צהוב. מרבד צהוב ומרהיב!

 

 

הצהובים הללו הם פרח ששמו ערטנית השדות. הפריחה שלו צהובה, וכשזה בכמויות, אז זה פשוט כיף!
נחל עקרב נמצא ב… הר הנגב! רגע! התבלבלתי! אילו לא תמונות מהגליל. ולא מהרי יהודה – פשוט, הר הנגב התחפש לכבוד פורים!
 

 

אבל נחזור רגע למקומות שהתכוונתי לכתוב עליהם. לדוגמא, המרבדים הבאים:

 

 

הפעם המרבד הוא מרבד של בן-שלח מנוצה. פרח נמוך ממשפחת המצליבים, שאם רק נותנים לו – הוא ייצבע הכל בלבן.

 

 

אגב, בעלי העיניים החדות יוכלו לראות בין בני-השלח הלבנים פרחים ורודים – אילו הם השמשון ההדור, שרשימה עליו תתפרסם בקרוב; וכתמים בוהקים צהבהב-ורוד-לבן – אילו הם הצבעוני הססגוני – הפרח העיקרי שרצינו לראות באיזור.
איזה איזור? בורות לוץ, בדרום הגליל. מאד מאד דרום. בעצם, ליד הגבול עם מצרים. עוד איזור שהתחפש.

 

 

האם תוכלו לנחש איפה צולמה התמונה הבאה?

 

 

המרבד הזה הוא אחד המקסימים והמיוחדים שראיתי בחיי – פריחה גבוהה של פרח עדין ממשפחת המורכבים, ששמו אמברבואה דו-גונית. והנה עוד מועמד לרשימה עתידית…
אני מניחה שכבר ניחשתם שגם התמונה הזו צולמה בנגב.

 

 

אבל איפה בנגב? חולות ניצנה. רואים את החולות? לא? גם הם התחפשו…

 

 

בעבר ראיתי אמברבואות – אחת פה, שתיים שם – מעולם לא ראיתי כזה ריכוז.

 

 

מעבר למרבד הכחלחל – היו עוד מרבדים…

 

 

מדהים, נכון? הצהוב והוורוד האילו מכסים את כל האופק.

 

 

הצהובים הם בני משפחת המורכבים – בעיקר שן-ארי ערבית, ויחד איתה סביון ערבות ומררית שסועה. הורודים הם בני משפחת המצליבים – מנתור המדבר, שלח הערבות ושלח מאונקל.

 

 

ועוד מרבד אחד – הפעם מרבד מיניאטורי: מרבד זעיר של פרחי בבונג זהוב זעירים, באיזור רכס חלוקים. הבבונג הוא אמנם פרח זעיר – אבל הריח פשוט נפלא.

 

 

התמונות צולמו
בהר הנגב (נחל עקרב, בורות לוץ) – 20.2.2010
בחולות ניצנה וברכס חלוקים – 24.2.2010

 

כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 – כדי להנות מחווית מרבדי הפריחה!!

 

 

 

איריס טוביה – Iris regis-uzziae

 לפני כמה ימים, אדי פרסם תמונות של זבובים ממין "עוזיה" (שמם הלטיני – Usia) . בתגובה, מוטי כתב לו שאנחנו ראינו את אירוס עוזיה. אדי אמר שהוא לא מכיר את אירוס עוזיה.
אז לך, אדי – ולכל מי שרוצה להכיר את הפרח העדין והמיוחד הזה, מוקדשת הרשימה הזו.

 

ביום שבת האחרון טיילנו בשמורת בורות לוץ, בהר הנגב – לא רחוק מגבול מצרים. אחד הפרחים שרצינו לפגוש הוא אירוס טוביה, הידוע גם בשם אירוס עוזיהו. בתחילה מצאנו רק נבולים:

 

 

זה מאד הדאיג אותי. ידעתי ששבוע קודם פרחו כמה פרטים בודדים (כי ציפורן חתול היתה שם וצלמה אותם), ודאגתי: האם כולם נבלו?! 
למזלי, פרח אחד בודד החליט לחכות לי. מישהו אפילו דאג להקיף אותו במעגל אבנים. אז  בשמחה רבה, אני מציגה לפניכם את אירוס טוביה הראשון שלי (והיחידי עד כה) :

 

 

אבל… רגע רגע! תחליטי – זה אירוס טוביה? אירוס עוזיהו? איך קוראים לו? 

 

סיפורנו מתחיל בשנת 1943. בחור צעיר – בן 19 בערך – מטייל לו בהר הנגב, ומוצא שם אירוס פורח. האירוס דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי, אבל… שונה.
הוא נראה כך:

 

 

שמו של הבחור היה טוביה קושניר, וכבר סיפרתי עליו – הוא היה בוטנאי מוכשר ואדם מבריק, ו…אחד מהל"ה, שנפל ב1948 על הגנת גוש עציון. הוא אמנם דיווח על האירוס, ואסף פרטים אחדים אל האוניברסיטה – אבל במשך זמן רב לא היה ברור אם זהו אירוס ארץ-ישראלי, או תת מין של אירוס ארץ-ישראלי – או מין נפרד.  במשך השנים, אנשים כינו אותו "אירוס טוביה" – לזכרו של טוביה קושניר.

 

 

 בשנת 1978, פרופ. נעמי פינברון תיארה את האירוס הזה כמין חדש למדע – וקראה אותו אירוס עוזיהו, על שם המלך התנכ"י עוזיהו.  מדוע היא בחרה במלך עוזיהו ולא בטוביה קושניר, ששמו כבר היה קשור באירוס? אינני יודעת. אבל כך היא עשתה, ומאז – שמו המדעי של האירוס הוא אירוס המלך עוזיהו. ואת זה אי אפשר לשנות.

 

 

 

את  השם העברי, לעומת זאת, אפשר לשנות. ולכן השם העברי שונה לאירוס טוביה. והוא מופיע כאירוס טוביה באתר הפלורה.

 

 

כמו שאמרתי, אירוס טוביה דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי. הוא תכול יותר, ולפעמים מחליף גוונים בין לבן לתכלת – וזה פשוט מקסים. רואים את זה יפה בתמונה שצלמה ציפורן חתול:

 

 

האירוס הזה אנדמי לאיזורנו – הוא גדל בהר-הנגב אצלינו, ובהרי אדום ומואב בירדן. זהו פרח עדין ונדיר מאד.

כיון שאני צלמתי רק פרט בודד, ציפורן חתול תרמה לי כמה תמונות – התמונה פה מעל, והשתיים הבאות הן שלה:

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בהר הנגב,

בתאריך 13.2.2010 (ע"י ציפורן חתול)
ובתאריך 20.2.2010 (התמונות שלי)

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 – על מנת להנות מהאירוס הנפלא הזה במלוא יופיו!

 

 

 ועוד הערה:  השבוע הזה הוא שבוע עמוס מאד, ואני נאלצת לתמרן בין עבודה, הכנות לפורים, השתלמות רת"ם (ביום רביעי! מחר!) ועוד… לכן, אני קצת מתעכבת בקריאת רשומות ובתגובות… עמכם הסליחה!
אני מקווה לשוב לפעילות מלאה בהמשך.

הרנוג השיטים – Loranthus acaciae

עוד אנחנו מסתובבים לנו בחולות שיזף, מאושרים ממציאת לשון-האפעה, והנה ראיתי עץ שיטה, שיטה סוככנית – שמשהו בו נראה לי מוזר:

"מי זה פיזר  סרטי פלסטיק אדומים זוהרים על העץ הזה?"  שאלתי. הילדים נגשו לבדוק:

"אין פה בכלל סרטי פלסטיק!" אמרו הילדים. "העץ פורח!"

אני מכירה פריחה של עצי שיטה סוככנית. אילו פרחים קטנים, כדוריים-לבנבנים. בהחלט לא פסים אדומים בוהקים. התקרבתי אל העץ, וגיליתי שהוא אכן פורח:

 

אבל אני רוצה שתסתכלו על התמונה מעל בתשומת לב. שימו לב לעלים בקדמת התמונה – עלים קטנים מאד, עדינים ומנוצים. אילו העלים של עץ השיטה.

 לעומתם, העלים בחלק העליון של התמונה – ליד הפרחים – הם עלים גדולים יותר, עגולים ובעלי שפה חלקה. (עלים תמימים )

זהו הרנוג השיטים.

והרנוג השיטים הוא צמח טפילי.

ההרנוג מופץ על ידי ציפורים: הזרע דביק מאד, ונדבק למקור של הציפור  כשהיא מנסה לאכול את הפרי. היא תשפשף את המקור עד שהזרע יידבק לענף כלשהו. הפרי נדבק לענף, מחדיר אליו  שורשים – ומוציא עלים. זה נראה כך:

הזרע הדביק הוא הצהוב מאחור, שכבר שולח שורשים לענף (במקרה זה, ענף של אטד מדברי – ההרנוג אמנם מעדיף שיטים, אבל הוא מוכן לנצל גם שיחים ועצים אחרים שייקרו בדרכו)

הירוק מקדימה הם הפסיגים – העלים הראשוניים שהצמח מוציא.

ההרנוג גם מואבק על ידי הציפורים – על ידי צופיות בעיקר. בארצנו רוב הפרחים מואבקים על ידי חרקים, חלקם על ידי הרוח – וחלקם באמצעות רביה וגטטיבית – כלומר, הפריה עצמית.

האבקה באמצעות ציפורים היא תופעה טרופית יותר. ואכן, ההרנוג הוא טרופי במוצאו – הוא מגיע אלינו מהאיזורים הטרופיים של סודן.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע השם הנוראי הזה, הַרְנוּג – באנציקלופדיה של החי והצומח, כתוב שבתלמוד הבבלי נזכר צמח ששמו הרנוג – ומשם לקחו את השם. אבל הזיהוי של ההרנוג שלנו עם ההרנוג התלמודי אינו וודאי.

השם המדעי  – Loranthus – משמעותו "פרח בצורת רצועות" – ואני חושבת שהתמונות ממחישות טוב למדי את מקור השם הזה. 

כך, למשל, נראה גוש של הרנוג על עץ שיטה סלילנית: הוא חונק את העץ אט-אט, ומשתלט עליו.

ההרנוג הוא בעצם צמח טפיל-למחצה. יש לו עלים ירוקים, והוא מטמיע (עושה פוטוסינתזה). כלומר, חלק מצרכי מחייתו הוא "גונב" מהפונדקאי שלו, אבל חלק מהם הוא מייצר בעצמו.

להרנוג קוראים "הרנוג השיטים" – על שם השיטים שהוא נטפל אליהן. אבל  כמו שכבר ציינתי, הוא לא מגביל את עצמו לשיטים – נמצאו פרטים של הרנוג על עצי שיזף, עצי אשל וגם על שיחים מעוצים, כמו רותם המדבר, רכפתן מדברי, אוג קוצני ועוד.

ולגבי עץ השיטה – אני תמיד הכרתי את השיטה שנראית כאילו שמו מגש על חלקה העליון, וגזמו מסביב – בתור "שיטת הסוכך". הרעיון היה שהעץ – בעל ענפים רבים ודקים יחסית, ועלווה מיושרת – הזכיר לבוטנאים סוכך של מצנח. הופתעתי לגלות באתר הפלורה ששמה הוא שיטה סוככנית. אבל באנציקלופדיה של החי והצומח  כתוב באמת השם הותיק: שיטת הסוכך!

מה היה הרעיון הגדול בשינוי השם? למה היה חשוב להפוך את "שיטת הסוכך" ל"שיטה סוככנית"? לי אין תשובה לשאלה.

 

התמונות צולמו בנחל שיזף ליד חצבה בערבה, בתאריך 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

לשון-אפעה מצרית – Ophioglossum polyphyllum

אי שם, בתחילת ימי הבלוג שלי,  הצגתי שרך קטנטן ששמו לשון-אפעה קטנה. סיפרתי על המסע לאיתור לשון האפעה, בשמורת בני ציון. הפעם נסענו – אני והעננצ'יקית שלי, עם יובל וילדיו  –  לראות את אחותה – לשון אפעה מצרית.

 

ולאן נסענו? עד לערבה.

 

 

לשון אפעה מצרית ידועה בארץ משני אתרים בדיוק, ושניהם בערבה: חולות שיזף, בצפון הערבה; וחולות סמר – בדרומה.  אנחנו נסענו לצפון הערבה. ½3 שעות נסיעה – בשביל לראות פיצקלה, שגודלו כמה סנטימטרים…

 

 

הפעם היו לנו הוראות מדויקות. ידענו בדיוק לאן לנסוע, כמה מטרים ללכת, ובין אילו שיחים לחפש. שיחי פרקרק פרסי, למי שתהה. כשהגענו למקום, זה נראה כך:

 

 

השיח מאחור הוא הפרקרק, ומימין הצל של הפרקרק השני. אבל מה יש בינהם? במבט ראשון לא ראינו כלום. אז מה עושים? כורעים מטה, ומתחילים לבדוק.  בתחילה לא מצאנו כלום. הרגשנו די מיואשים: ציפינו שהערבה כבר תפרח!  והנה, הכל צהוב; רק מעט נבטים – ואיפה לשון האפעה? האם נסענו כל כך רחוק לשוא?

 

 

התחלנו לבדוק את הנבטים. מסתכלים על כל נבט ונבט – ואז רואים שחלק מהם הם שרכים.  לא סתם שרכים: לשון אפעה! הידד! מצאנו!

 

ובשביל להבין כמה הם קטנים, שמתי את מפתח המכונית שלי לידם:

 

 

יובל סיפר לי, מתי נתגלתה לשון האפעה בארץ. זה היה אי-שם, בשנת 1981 – לפני כמעט 30 שנים. פרופ. שמידע (שאז היה עוד ד"ר) יצא עם אנשי רת"ם להשתלמות בערבה. רוב הנוכחים עמדו ושמעו הסברים על צמח מסוים שנמצא – ורק יואב גרטמן, בן קיבוץ יגור – אחד מרודפי הצמחים הותיקים בארצנו,  הסתובב מסביבם, ופקח עיניים. לאחר זמן מה הוא הביא אל החבורה צמח ש…לא היה מוכר לו.

בתחילה פרופ. שמידע חשב שזהו אחילוף זעיר – צמח אחר, שגדלו קרוב לגודלה של לשון האפעה. אבל לאחר בדיקה, פתיחת מגדירים וחיפושים שונים – הסתבר שזהו צמח שלא היה מוכר מהארץ עד אז: לשון אפעה מצרית.

 

 

נמצאו שתי נקודות קרובות, ובהן הרבה לשונות אפעה. הנקודות סומנו במעגלי אבנים,  שנמצאים שם עד היום. ולשונות האפעה – כך גילינו – נשארו בתחומי המעגלים שלהן, ולמרות שסרקנו את השטח – לא מצאנו אף לשון אפעה מחוץ למעגל.

 

 

אז כרענו – משתדלים לא להכנס לתחומי המעגל, ולא למעוך (חס וחלילה!!!) אף לשון עדינה ונדירה, והתחלנו לצלם אותן מכל הכיוונים.

 

 

כתבתי בתחילת הרשימה, שלשון האפעה הנדירה הזו ידועה משני מקומות בארץ: חולות שיזף וחולות סמר. אני אמנם צלמתי אותה בחולות שיזף, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר על חולות סמר.
חולות סמר, בדרום הערבה, הם גוש החולות האחרון שנותר בערבה – שטח חולות בתולי ומיוחד. רק שליש מגדלו המקורי נותר, רוב השטח נוצל לכריית חול,  לשפכי תעשיה ולחקלאות. עכשיו החליטה המדינה להרוס גם את החלק האחרון שנותר לפליטה – ולאפשר לכרות חול גם שם. עמותת אדם טבע ודין  עתרה לבג"צ – בבקשה להגן על החולות האחרונים שנותרו, לאפשר לבעלי החיים והצמחיה היחודית של האיזור להמשיך לחיות שם.

 

 

אני מצרפת פה כמה קישורים למאבק ההגנה על חולות סמר –

ראשית, אתר המאבק – יש שם גם קישור לעצומה, אבל אני לא יודעת עד כמה עצומות אינטרנטיות משפיעות. עד כמה שאני יודעת – הן סתם סמליות.
כתבה מYnet , ועוד כתבה מnrg (שתיהן דומות מאד)

ישנו גם דף בfacebook שאתם מוזמנים להצטרף אליו ולצרף אליו עוד אנשים.

 

 

הטענה הממשלתית – כרגיל – היא ש"אין שם כלום, רק חול וחול – זה בסך הכל מדבר, שממה". אני מקווה, שהקוראים שלי מבינים שהמדבר איננו שממה, ובחולות ישנם הרבה חיים – גם בעלי חיים, וגם צמחיה. זו מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, ולדעתי זו חובתנו להגן על השטח הזה, כדי שגם הבאים אחרינו יוכלו להנות מיופיו של המדבר.

 

 

שמעתי פעם פתגם אינדיאני (או שמא אמריקאי-מקורי?) יפהפה:

We do not inherit the Earth from our parents, we borrow it from our children

כלומר – לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו, אלא קבלנו אותו בהשאלה מילדינו.  לדעתי זהו פתגם נפלא, מדויק ונכון – וכל האנושות צריכה לחיות לפיו.
…אבל אני, מה אני יודעת?

 

התמונות צולמו בשמורת חולות שיזף בערבה, בתאריך 13.2.2010

 

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

תוספת, 18.2.2010 –

מוטי כתב בבלוג שלו אגדה על לשון-האפעה. אתם מוזמנים לקרוא, לצחוק ולהגיב!!

מרסיה זעירה – Maresia nana

 
לפני שנה בערך, הצגתי בבלוג שלי פרח קטן למדי, עדין ומיוחד – מרסיה יפהפיה. אז ציינתי שהמרסיה היפהפיה היא פרח קטן: קוטר של פרח אחד הוא פחות מסנטימטר.
היום אני מציגה את אחותה הקטנה (אפילו יותר!) של המרסיה היפהפיה: המרסיה הזעירה.
 

 
ידיד שלי טוען שהמרסיה נכללת בקטגורית "בוטניקה למתקדמים". הוא פשוט לא ראה אותה עד שהראיתי לו. motior טוען לעומתו שמדובר בבוטניקה לבעלי זכוכית מגדלת.  וזה לא פלא, כי הצמח – אם הוא גדול, ומפותח – נראה כך:
 
 

 
ואז צריך להתקרב אליה, ולראות שהפרח נראה כך:
 

 
בספר כתוב שאורך הפרח 3-5 מ"מ. בפרטים שאני פגשתי אורך הפרח הוא 1-3 מ"מ לכל היותר. זהו פרח זעיר שכנראה לא קרא את הכתוב אודותיו בספר.
 
 
ישבתי הרבה זמן ליד המרסיה הזעירה, וצלמתי אותה מכל הכיוונים בתקווה שחלק מהתמונות יצליחו לי…
 

 
ה"ענפונים" היוצאים מהפרח – הם תרמילי הפרי שלו. הם החלק הגדול ביותר בצמח!
 
 אחזתי בצמח לייצב אותו – וגם כדי שתבינו כמה הוא קטן, יחסית לאצבעות שלי:
 

 
ובתמונה הבאה, אפשר לראות פרח של מרסיה יפהפיה, ובצמוד אליה – פרח של מרסיה זעירה. אתם יכולים להשוות את הגדלים בעצמכם:
 

 
המרסיה הזעירה היא ממשפחת המצליבים. זו משפחה, שאחד המאפיינים שלה הוא שכל הפרחים שלהם הם בעלי ארבעה עלי כותרת, מסודרים בצלב:
 

 
הנה שוב המרסיה היפהפיה – שגם אצלה עלי הכותרת מסודרים בצלב, כדי שאפשר יהיה לראות את הדמיון בין שתי האחיות:
 

 
המרסיה היפהפיה נפוצה בכל חולות מישור החוף – ויוצרת כתמים יפים וורודים. לעומתה, אחותה הזעירה כלל אינה נפוצה. היא נדירה למדי. גם היא גדלה בחולות מישור החוף – ונמצאה בעמק עכו, בשרון ובמישור החוף הדרומי – איזור פלשת.
 

 
המרסיה הזעירה, לדעתי, היא פרח ממשפחת פרחי הנשמה. פרחי נשמה הם פרחים שהם כל כך קטנים, ולכן תשים לב אליהם רק אם יש לך נשמה של בוטנאי… (או לחילופין – פרחים שנשמתך יוצאת עד שאתה מוצא אותם!)
 
 
 
כל התמונות צולמו בשמורת שפך נחל שורק, בתאריך 10.2.2010
 
 

 
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

פרפר ופרח

היום אני חוזרת אל שניים שכיכבו אצלי בעבר, אם כי לא יחד –
כבר ציינתי בעבר, שהשנה אני פוגשת את נמפית החורשף בכל מקום. זהו אחד הפרפרים הנפוצים בעולם.
אתמול פגשתי אותה בחורשה אומללה בין כפר סבא לצופית.
בעבר, פרחו בחורשה הזו צבעונים, תורמוסים, מצילות, שום תל-אביב ועוד הרבה מינים. היום יש שם בעיקר סימני גלגלים (קוליסים) וחמציצים.
אבל אם מסתכלים היטב, אפשר עוד למצוא בין העשבים –

פרטים בודדים של שום תל-אביב.
ואני לא היחידה שחיפשה אותם:

פרפר נמפית החורשף החליט שהשומים הללו הם ב-ד-י-ו-ק מה שהוא צריך לארוחת הצהרים.
עכשיו די מתבקש לצטט את חיים נחמן ביאליק:

הַפַּרְפַּר לַפֶּרַח

שָׁלוֹם לְךָ, פֶּרַח

וּבְרָכָה בְּלִי דָי,

שָׁלוֹם וּבְרָכָה,

מֵהַר וּמַגָּיְא!

 

אֶשְׁתֶּה מִכּוֹסְךָ

רַק אֵגֶל טַל חָי

וְעַפְתִּי כְּרֶגַע

לָהָר וְלַגָּיְא.

 

עֶרֶב אָשׁוּבָה

וּבְפִי לְךָ שָׁי:

בִּרְכַּת הֶהָרִים

וּבִרְכַּת הַגָּיְא.

מה, לא חשבתם על השיר הזה?
 

הנה התשובה –

הַפֶּרח לַפַּרְפַּר

פַּרְפַּר, פַּרְפַּר,

פֶּרַח חָי,

רֶד-נָא מַהֵר,

שֵׁב עָלַי.  

 

רֶד-נָא מַהֵר,

מְצֵה וּמְצֵה, 

וּמִכּוֹסִי

טַל שְׁתֵה.

 

תְּפֹר מִצְּבָעַי

לְךָ מְעִיל,

כְּתֹנֶת פַּסִּים,

כַּנְפֵי גִיל.

 

 שְׁנֵינוּ פְּרָחִים –

אָח וָאָח,

פִּרְחָךְ לִי

וּפִרְחִי לָךְ.

 

הנמפית הזו הסתובבה סביב שלושה שומים שפרחו יחד, ומיד צלמתי אותה. כשחזרתי, אחרי סיבוב – היא עדיין היתה שם, עם אותם שומים.
אז נאלצתי לצלם עוד…

אני אזכיר שוב ששום תל-אביב הוא אחד המינים המיוחדים למישור החוף, פרח יפהפה ומיוחד – שבתל-אביב אפשר למצוא אותו רק בגנים בוטניים…

השם העממי האנגלי של נמפית החורשף הוא "Painted Lady" – ואני חושבת שזה שם הולם מאין כמוהו.

כל התמונות צולמו ב9.2.2010 בכפר סבא

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

איריס הביצות – Iris grant-duffii

 
היום אני חוזרת אל משפחת האירוסים, אבל הפעם לא אל אירוסי ההיכל. בסוג "אירוס" נכללים בערך 260 מינים שונים של גיאופיטים. בארץ יש 17 מיני אירוסים, שמונָה מתוכם הם אירוסי-היכל.
 
 
אירוס הביצות מאד נדיר בארץ. בעבר הוא צמח בשרון, בעמק עכו, בעמק יזרעאל ובגולן. היום הצטמצמו רוב האוכלוסיות – הוא ידוע רק מ-30 נקודות בערך, ובעבר היו מאות מקומות בהם הוא פרח.
 
 
אירוס הביצות נתגלה למדע באמצע המאה ה-19: אל גני קיו בלונדון הגיעה שמועה מנוסע שטייל בארץ בסביבות 1860, שהוא ראה אירוס צהוב פורח בעמק יזרעאל. בשנת 1888 נסע לארץ הגנראל גראנט-דאף  – הוא נשלח מטעם הקרן הבריטית לחקרת ארץ-ישראל (P.E.F), וגני-קיו בקשו ממנו לאתר גם את האירוס העלום.
הוא מצא אותו בעמק יזרעאל, עקר כמה בצלים, ושלח אותם אל גני קיו. אבל… במשך שנים רבות האירוס לא פרח שם. עברו מעל 20 שנה – ורק אז פרח האירוס. הוא הוגדר כמין חדש למדע, ושמו הלטיני נקרא על שם הגנרל שהביא אותו לאנגליה.
 
 
באיזור השרון ובעמק עכו הוא נעלם בגלל פיתוח ובניה. בעמק יזרעאל הוא הצטמצם מאד בגלל ריסוס. האירוס הזה רגיש מאד לריסוס, ולא יפרח באיזורים מרוססים.
 

 
הבצל של אירוס הביצות עטוף שבכה קוצנית ונוקשה – זו ההגנה שלו מפני נברנים אוכלי פקעות. באחת מהשתלמויות רת"ם חפרנו בצל אחד והחזקתי אותו – השבכה הזו באמת קוצנית ולא נעימה למגע.
 

 
באחו נוב בגולן עדיין יש פריחה נאה מאד של אירוסים – ועכשיו זו העונה שלהם. הם ממלאים את האחו בפרחיהם היפים –
 

 
שמורת נוב הוכרזה על מנת להגן על אירוס הביצות. כפי שאפשר להבין משמו, הוא גדל באדמות ביצתיות, ועל כן אנחנו הלכנו בבוץ על מנת להגיע אליו ולצלם אותו.
 

 
אחו נוב הוא מקום מקסים. הפרחים שם מרשימים מאד. בראשית ינואר פורחים שם אלפי נרקיסים – אפשר לעמוד (לא צריך להתכופף…), לשאוף לקרבכם את האויר המבושם… פשוט נפלא.
עכשיו כבר הסתיימה פריחת הנרקיסים, והאירוסים תופסים את מקומם.
יחד עם האירוסים פורחות הכלניות – והכלניות בנוב הן פשוט כלניות מדהימות. הן גבוהות יותר, גדולות יותר, והצבעים שלהן עזים מאד.
 

 
לפני כמה שנים צלמתי שם את הצמד הזה – כלנית ואירוס שממתיקים סודות יחד:
 

 
הניצנים של אירוס הביצות יפים מאד, וראינו ניצנים בשלבים שונים – השמאלי הוא ניצן צעיר, האמצעי בשלב מתקדם יותר – והימני עוד רגע קט ייפתח.
 

 
אני מאד אוהבת את הדוגמאות היפות של אירוס הביצות. מרחוק הוא צהבהב, צבע שנע בין צהוב-חיוור לצהוב עז. מקרוב, יש דוגמאות מקסימות בחום:
 

 
האירוס הזה ייחודי לאיזור שלנו – מדרום טורקיה, דרך מערב סוריה ודרומה – ועד לצפון ישראל.
 

 
כל התמונות צולמו באחו נוב, בתאריך 6.2.2010
כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

רקפת יוונית – Cyclamen coum – בשלג!

בשבת, כמו כל המדינה, עלינו לגולן.

אבל בעוד כולם עלו צפונה לחרמון – אנחנו נסענו לרכס בשנית. הגענו מספיק מוקדם להנות מהשלג, ובטיולנו פגשנו רקפות.

רקפות? רקפות כבר הצגתי, והן פורחות בכל הארץ. מה מיוחד ברקפות?
תסתכלו היטב. אילו לא הרקפות המצויות שפורחות בכל הארץ:

זוהי רקפת יוונית. ובשלג היא נראית מצוין  

לפעמים רק קצה-הכותרת שלה בולט מתוך השלג –

הרקפת היוונית קטנה יותר מהרקפת המצויה, והוורוד שלה תמיד עז. אין חילופי גוונים כמו ברקפת המצויה.

העלים שלה קטנים ועגלגלים יותר – ומקסימים גם הם.

בארץ היא גדלה רק בצפון – ברמת הגולן (ביער אודם, ברכס בשנית ובעוד מקומות) ובמירון – שם היא נדירה מאד. לפי הכתוב באנציקפולדיה של החי והצומח, הרקפת היוונית נפוצה למדי בחרמון, בגבהים 1300-1900 מטרים. אני מודה שלא בדקתי שם…

עלי הכותרת של הרקפת הזו כמעט עגולים, בניגוד לעלי הכותרת המאורכים של הרקפת המצויה. אם מסתכלים מלמעלה, זה נראה כמו שבשבת או מאוורר:

אבל הדבר הנפלא ביותר ברקפת היוונית, הוא איך היא פורחת מתוך השלג. כלומר, ראיתי וצלמתי רקפות יווניות גם ללא שלג. אבל… אין מה להשוות. השלג נותן להן זוהר נוסף.

הרקפת היוונית גדלה במקומות קרים, ונוטה להצמד לשורשי עצים. בעיקר אלונים. (או שהיא נצמדת לאלונים פשוט כי הם העץ הנפוץ בסביבתה?)

באיזורים בהם פורחת הרקפת ישנם גם טחבים רבים. ואז לפעמים נוצר סידור אומנותי שכזה, של רקפות, שלג וטחב:

גם הטחבים עצמם – בשילוב עם השלג – נראים נפלא

כל התמונות צולמו ברכס בשנית, 6.2.2010

כדאי מאד להגדיל את התמונות על מנת לראות את הרקפות Bigger than Life – פשוט מקליקים על התמונה ומקישים F11.

גולנית ערב – Globularia arabica

 
היום אני מציגה פרח נדיר ומיוחד:  גוּלָנִית ערב
 
הפרח הזה פרח בעבר לאורך מישור החוף, וגם בהר הנגב. אבל… השנים חלפו, האנשים התרבו – וממישור החוף הפרח הזה כמעט נכחד. נשארה רק שמורונת אחת קטנה מאד – גודלה פחות מ-14 דונם – שבה עדיין פורחת הגולנית. שמורת הדסים, מאחורי כפר הנוער הדסים.
 
השמורה נראית כך:
 

 
הבתים ברקע הם של נתניה, וצלמתי את התמונה מהכניסה לשמורה. הברושים מסמלים את קצה השמורה ותחילת השדות החקלאיים.
זו פשוט שמורת עציץ…
אבל היום אני מתעניינת בשיחים שבשמורה – האפרפרים. בואו נסתכל עליהם מקרוב…
 

 
כבר לא כל כך אפור, נכון? זוהי הגוּלנית.
 

 
הגוּלנית היא בן-שיח (כלומר, שיח נמוך) שמגיע לגובה של כ-50 ס"מ. היא ממשפחת הגוּלניתיים, ובארצנו היא הנציגה היחידה במשפחתה.
 

 
שמתם לב, אני מקווה, שניקדתי את הגוּלנית בשורוק לאורך הרשימה. זה נועד להבטיח שלא תטעו, ותחשבו שיש לה קשר לרמת הגוֹלן במקרה. כי ממש אין לה.
הגוּלנית נקראת כך, בגלל שראש הפרח עגול כמו גוּלה. (זה בולט במיוחד בניצנים)
 

 
זהו נסיון לתרגם את השם הלטיני – Globularia.
 

 
הפרחים של הגוּלנית מזכירים את הפרחים של משפחת המורכבים – הם בנויים מפרחים קטנים רבים, מסודרים על קרקפת אחת פורחת.
 
 

 
וביחד עם הצהוב של שיחי הקידה השעירה שפורחים גם הם בשמורה, זה פשוט מקסים.
 

 
הגוּלנית היא גם צמח צוף טוב. כשהסתובבתי בשמורה, אמנם הייתי ההולכת-על-שתיים היחידה, אך ליוו אותי המוני הולכי-על-שש – כמו הדבורה הזו:
(ושימו לב לסחלב הפרפרני שמציץ ליד!)
 

 
או המון פרפרי נמפית החורשף שרפרפו ושתו צוף בקשיות שלהם –
 

 
הגוּלניות גדלות לאורך חופי הים התיכון – וגם בהרים במדבר סהרה. כלומר, התפוצה המקוטעת הזו אופיינית לה באופן כללי, ולא רק בארץ.
 

 
וקצת על שמורת הדסים – באתר המצוין Inature של עמית מנדלסון, למדתי ששמורה זו הוקמה ביוזמתו של אבינועם קפלן, שהיה מורה בכפר הנוער "הדסים". הוא דאג עוד ב- 1947, עם הקמת המוסד, לשמור על חלקה בפאתי אדמות הכפר המייצגת את צמחיית האזור.
לאחר חקיקת חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים, היתה שמורה זו בין הראשונות שהוכרזו בישראל.
כאן ועכשיו, בשנת 2010, אני יכולה רק לשמוח שלאבינועם קפלן היה חזון ארוך טווח מספיק בשביל להקים שמורה, לשמור על פיסת טבע. אני רק מצטערת שהוא לא דאג לשטח מעט יותר גדול…
 

 
התמונות צולמו ב2.2.2010 בשמורת הדסים בשרון.
 

 
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 

וגם אני – כמו כולם – הייתי ברמה אתמול. רשימה מאד מומלצת בנושא תמצאו אצל שי1957. התמונות שלי עוד תגענה…

סחלב ביצות לבן-פרחים – Platantera leucostachys

 
חצי שנה עברה כבר מאז טיול הקיץ שלנו לארצות הברית, הפריחה והחורף כאן בעיצומם – ואני עוד לא גמרתי את סקירת הטיול שלי…
 
החלטתי שלפחות עוד רשימה אחת אני חייבת לעצמי: רשימה על הפרח האהוב עלי מכל אילו שפגשתי בטיול שלנו.
 
 
 
כמובן, זהו סחלב. הסחלב הראשון בבלוג שלי שלא פורח בארץ!
הוא סחלב גבוה למדי (יחסית לסחלבי ארצנו) – כ-50 ס"מ גבהו.
נראה לכם מוכר? דומה למשהו? תסתכלו היטב, תגדילו את התמונה ותנסו לראות לפי מבנה הפרח.
 

 
מי שאמר "מירונית" יכול לרשום לעצמו Douze Points – כי הסחלב הזה הוא בעצם מין של מירונית… אמנם רחוקה אלפי קילומטרים מהר מירון שלנו, אבל זו מירונית.  
 

 
כלומר, הוא Platanthera. המירונית נקראת כך בעברית, כי מצאו אותה לראשונה במירון. אבל השם הלטיני כלל לא קשור להר מירון.  משמעות השם Platanthera בלטינית היא "רחב-מאבקים" – מַאֲבָק הוא החלק העליון של האבקן, בו נמצאת האבקה.
 
 
 
את הסחלב הזה פגשנו באיזור Mariposa Grove ביוסמיטי – כלומר, יחד עם עצי הסקוויה הענק. בהתחלה ראיתי רק אחד,  אחריו עוד שנים. בסוף הטיול, כשחזרנו כבר למטה, פתאום ראיתי שדה שלם של שבטבטים ובינהם – הסחלבים!
 
 

 
הסחלב הזה גדל באיזורים לחים מאד, נוטים לרטיבות – לא ביצות עמוקות. באנגלית יש Bog, Marsh וגם Swamp. בעברית, כולם מתורגמים לבִיצה.
השם העממי שלו הוא White-Flowered Bog-Orchid, כלומר – סחלב-ביצות לבן-פרחים.
הוא גדל ב-Bog, כלומר איזורים שבהם האדמה בוצית ורטובה, אבל לא ממש ביצות עמוקות וטובעניות, ופורח בין יוני לספטמבר.
 

 
את כל התמונות צלמתי בפארק הלאומי יוסמיטי, בMariposa Grove בתאריך 19.8.2009
 

 
כתמיד, מומלץ להגדיל את התמונות על מנת להנות ממלוא יופיו של הסחלב העדין הזה! זה כלל לא מסובך: קליק על התמונה, ולהקיש F11.
 
 
וככה, בשביל הכיף – עוד תמונה אחת, של צמד עצי סקוויה ענק – Giant Sequoia, במיוחד בשביל Anguly, שאוהבת אותם וביקשה עוד –
 

 
 

כישורית מרושתת – Colus hirudinosus

היום לראשונה בבלוג שלי, אני מציגה פטריה. לא פטריה סטנדרטית, אלא יוצאת דופן בצורתה.

לפני שאני אדבר עליה, אני חייבת הקדמה:

פטריות הן בעיה. הן משנות מאד את צורתן, ריחן, ומראן בגילאים שונים, ובתנאי סביבה שונים. כמות המים בקרקע, העץ שצומח ליד, אחוזי המינרלים השונים בקרקע – כולם משפיעים על צורת הפטריה. ולכן פעמים רבות קשה להגדיר אותן.

במיוחד קשה להגדיר על פי תמונה.

 ישנן פטריות רעילות מאד, וישנן טעימות מאד. וצריך להיות מומחה עם ותק על מנת להבדיל בינהן. ולפעמים – יש ספק. לא בטוחים מה יש לנו ביד.

כמה אנשים מאד חכמים אמרו לי:

בפטריות, אם יש ספק – אז אין ספק. לא אוכלים, לא מלקטים. נקודה.

ואני חושבת שזה כלל חשוב מאד, ומקפידה לנהוג לפיו. אם אני לא בטוחה ב-100% שהפטריה שמצאתי היא פטריה אכילה, אני לא אאסוף אותה.

אחרי ההקדמה, אני יכולה לעבור לספר לכם על הפטריה הזו, שאצלה אין ספק: היא לא פטרית מאכל. הפטריה שאני מציגה היום היא כישורית מרושתת.
יפה, נכון? מאד מיוחדת.
היא מתחילה בתור "ביצה" לבנה ועגולה – כמו בתמונה הבאה, למרגלות הפטריה –

מן הביצה הלבנה, בוקעת הפטריה הכתומה-אדומה. גובהה כ-5 ס"מ, לעתים מעט יותר. כאן היא מצולמת עם מטבע, בשביל לקבל קנה מידה לגודלה:

הנבגים של הפטריה הזו (שבאמצעותם היא מתרבה) נמצאים בתור ריר ירקרק שאפשר לראות בראש האדמדם של הפטריה –

והפעם, אתם יכולים לשמוח שאני לא יכולה להעביר ריחות דרך המחשב – כי למרות יופיה, הפטריה הזו מ-ס-ר-י-ח-ה. הריח העז והברור מושך זבובים רבים, כמו בתמונה הזו, שצלמה אמא שלי:

הפטריה הזו, כמובן, אינה טובה למאכל. אני גם לא חושבת שהייתי רוצה לנסות לאכול משהו שמריח כאילו הוא כבר עבר מערכת עיכול אחת או יותר…

ולכן אני מסתפקת בתמונות. הצבעוניות שלה – הביצה הלבנה, הזרועות הכתומות והרשת האדומה – מאד יפות.

חלק מהתמונות צלמתי אני, בגלבוע (1/2010) ; וחלק צלמה אמא שלי ברמת הנדיב (12/2009).
תודה לאמא שלי שהרשתה לי להציג גם את התמונות שלה!

כתמיד, מוזמנים מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!