סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן