סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק I)

 

 

עלינו לטנדר, ומיד טרטור בקשר – "גל, איפה אתה? אני על כביש 40, ליד החולות הצבעוניים, ועבר כאן טנדר עמוס חאטב"

 

כך נפתח סוף השבוע האחרון – שלי ושל חברתי- שבו התלווינו לסיוריו ופעילותו של פקח רשות הטבע והגנים בהר הנגב, כדי לראות מקרוב איך נראית עבודת השטח.

חאטב זה כינוי כללי של הבדואים, לעצים המיועדים להסקה. הבעיה היא שפעמים רבות הם אוספים את החאטב דווקא בתחום שמורות טבע. בלי קשר לעובדה אם העץ חי או מת.

וכך, עוד לפני שיצאנו ממצפה רמון – כבר נחשפנו לנושא הראשון (מני רבים) בו מטפל פקח רט"ג: עבודה מול האוכלוסיה הבדואית שגרה באיזור.

 

 

נסענו לכיוון הקריאה מהקשר, ושם פגשנו את הטנדר שהיה עמוס מתכות חלודות. כלומר, הפעם לא היה נסיון להרוס שמורות – אלא כניסה בלתי חוקית לשטחי אש, וגניבת פסולת מתכת  משם.

בנושא זה אין לפקחי הרשות שום סמכות, ולכן הם מעכבים את האדם, לוקחים את פרטיו ומצלמים את האירוע – ומעבירים זאת לצה"ל ולסיירת הירוקה – שהנושא באחריותם.

מבחינת רט"ג, אין בעיה שהבדואים ינקו את הפסולת – אבל בדרך ל"ניקוי", הם משאירים קוליסים – כלומר, עוברים בשמורות, בשטחים שאינם דרכים מסומנות, רומסים אותם ומשאירים שם סימני צמיגים; הם ישנים בשטח, אוספים עצים למדורה, לפעמים צדים, לרוב משאירים זבל.

 

כשמלמלנו משהו לגבי משטרה, ענה לנו גל – "מִשְׁטָ-מָה? …"

אמרו ילדים, היכן עוברת הדרך?
 

ירדנו מהכביש, ונכנסנו לשטח. יש דרכי ג`יפים מסומנות ברוב הנגב. חלקן צבאיות, חלקן של אנשי הרשות. כמעט לכל מקום אפשר להגיע בדרך מסומנת. בכל יום שישי גל מסייר באתרי הלינה בתחומו, כדי לדעת אם אנשים לנים שם. הבעיה היא שיש אנשים שבוחרים ללון במקומות שאינם מוגדרים כאתרי לינה.

"מה זה משנה? הלא ממילא אין באתרים המוגדרים שירותים או מים. זה סתם שטח עם שלט."

"וחוץ מזה, כבר יש שם מישהו – אני לא מוכן לישון ליד אנשים אחרים!"

"ואני מעדיף את הנוף הזה"

"ממילא אין פה כלום, מה זה משנה? למה אתם קטנוניים כל כך?"

"אתה סתם שונא מטיילים"

 

גל אומר – "יש מקומות, שבהם אם תועלה בקשה או הצעה לשביל חדש או אתר לינה – נֵעֲנֶה לבקשה, ובשמחה. לעומת זאת, יש מקומות שאותם לא נפתח, מטעמי שמירת טבע. הגנה על החי, הצומח, והמערך האקולוגי השברירי."

ובמקומות "הסגורים" בסמכותו של הפקח לקנוס את המטיילים מפירי החוק.

 

יש סיבות טובות מאד לכך.

ראשית, נושא בעלי החיים. הפיזור שלנו בשטח משפיע על בעלי החיים. בודאי לא ראיתם כיצד מגיב ראם לנוכחות בני אדם. הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. הוא בורח בהיסטריה מוחלטת.

הפראים, הצבאים והיעלים פחות נלחצים – אבל גם הם מעדיפים לשמור על מרחק בטוח.

 

מקום מרבץ של פראים (כולל שירותים צמודים)

 

ישנם גם טורפים בנגב – צבועים, שועלים וזאבים, שיוצאים לשתות מים ולצוד ציד בלילות.

בלילה הם יורדים לגבים ולמעיינות, לשתות מים. אם אנחנו נקים אוהל ליד הגב החביב עליהם – הם פשוט יישארו צמאים.

 

עקיבות צבוע בבוץ

 

תארו לעצמכם ראם, שיוצא לסיור לילי רגוע – מתכנן לאכול קצת רכפתנים, לשתות מים באיזה מעין, אולי לאמר שלום לראמה נחמדה – ואז, בכניסה לנחל יש אוהל. הוא נבהל, מתחיל לרוץ משם ופוגש שלושה תרמילאים שפרשו שקי שינה. הראם שלנו בפאניקה. הוא ממשיך לברוח, עולה על איזו גבעה – אבל היא כולה מלאה ריח אנושי. הוא פשוט ממשיך לברוח ולא יודע לאן… בשלב כלשהו הוא פשוט יקרוס באפיסת כוחות – ואז יבואו הזאבים ויצודו אותו.

 

לענת יהודה – צמח נדיר וייחודי להר הנגב

 

שנית – נושא הצומח. בהר הנגב יש צמחיה ייחודית שאין כמותה בעולם. כבר הראיתי את התחלת הצמיחה של ריבס המדבר. אירוס טוביה, צבעוני ססגוני, שמשון הדור, לענת יהודה, סהרון משתלשל… ישנם צמחים רבים ומגוונים בנגב – והקמת אוהל במקום הלא נכון בהחלט עלולה לפגוע בצומח.

 

בנוסף קיימים שיקולי בטיחות. בעיקר בשל סכנת השיטפונות – אבל גם בשל הקרבה לגבול.

 

לשמחתנו, ביום שסיירנו שם לא מצאנו מטיילים. זה, כמובן, לא אומר שהם לא היו שם. השטח שבאחריותו של גל הוא שטח של 1,500 קמ"ר. באחריותו של אדם אחד. זה בלתי אפשרי לכסות בערב אחד את כל השטח, ולא נותר לנו אלא לקוות שבאמת לא היו אנשים במקומות בלתי חוקיים בשטח.

 

 

אנחנו ממשיכים בדרך, ועוצרים ליד שני מוטות מתכת חלודים. גל מוציא שלט "הכניסה אסורה" ותולה. "אני שונא את השלטים הללו. הם מכערים את הנוף, ולדעתי מיותרים. אבל יש נקודות שבהן אנשים בכל זאת יורדים מהשביל המסומן – פוגעים בנוף ובסביבה, רומסים את כל מה שבדרכם. בנקודות המועדות אני תולה שלט, שיבהיר את החוק."

 

כשגל פוגש מישהו שירד מהשביל, פעמים רבות התירוץ הראשון הוא "אבל לא היה שלט…"

נכון, עונה גל. אבל לא בכל מקום אפשר לשים שלט. אז למה שאני אשים שלט פה, ולא בעוד שני מטר? מה ההבדל?

 

כאן אין שלט

 

ואם נעשה השוואה לעיר: לא על כל מדרכה יש שלט האוסר לנסוע על המדרכה. ובכל זאת די ברור לרובנו שהנסיעה על המדרכה אסורה.

 

גל מציין לטובה את "קהילת הג`יפאים". כקבוצה, הם בהחלט בעד שמירת טבע. הם לא יורדים מהשבילים. אבל לא  חסרים אנשים שבעיר הם שומרי חוק אבל ברגע שהם נכנסים לרכב שלהם, ועוברים את באר שבע – הם הופכים להיות פורעי חוק חסרי כל חוש אחריות או כבוד –לעצמם ולסביבתם. לצערי, זה לא קורה רק בנגב – היינו עדים לזה במקומות רבים בארץ.

הם דוהרים ברכבי שטח, פותחים קוליסים של מכוניות ואופנים – לא מתחשבים באף אחד, משאירים פסולת בכל מקום. הם לא מוכנים להבין שהם פוגעים בסביבה ובטבע – ובעצם, בעתיד שלהם עצמם.

"אנחנו לא מצפים מכל אדם להיות מודע להשפעות האקולוגיות של נסיעה עם ג`יפ או אופניים מחוץ לדרך. אבל אנחנו כן מצפים מהם להיות שומרי חוק, ולציית לשלטים – שיש להם מטרה."

 

ליד השלט הזה:

 

ראינו קוליס של אופנים. למה? לא ברור שהשביל הזה אינו שביל אופנים?

והתירוצים פשוט לא יאומנו. גל סיפר, שפגש קבוצת רוכבי אופניים בקצה שביל הולכי רגל. הוא לא ראה אותם רוכבים, ולכן התחיל לתחקר אותם. הם טענו "לקחנו את האופניים על הכתף כל הדרך – רצינו לראות אם אנחנו מסוגלים לעלות עד למעלה עם האופניים עַלינו."

"האם אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים שאני אכתוב בדו"ח?" – "כן!" היתה התשובה, "וחוץ מזה, בשלט מצויר אופנוע, ולא אופניים!".

אנשים מתחכמים, עונים תשובות מעליבות ומטומטמות. הם מתייחסים לפקח שתפס אותם כאילו הוא לא בסדר. "מה כבר עשיתי?!"

המממ… גללי הפרא האילה לא נראים לי טריים. מה שירלי תגיד?
 

ממש לקראת סוף הסיור, אחרי שירד הלילה, ראינו קבוצה של חמישה פראים. עצרנו לצפות בהם, הם התרחקו – ונעמדו. גל יצא מהאוטו כדי לבדוק אם הם השאירו גללים טריים (ד"ר שירלי בן דוד עורכת מחקר על תזונת הפראים. גללים טריים חשובים למחקר זה) – אנחנו יצאנו להסתכל. לילה במדבר, ירח חצי-מלא – הכל נראה חלומי. שקט נפלא, רק פרסות הפראים המתרחקים מאיתנו, השמים בהירים וזורחים בהם ירח והמוני כוכבים. אין זיהום אור פה, ואפשר להנות מהחושך. הסלעים, העצים, ההרים… הכל נראה אחרת. רגוע, שלו. לא דברנו, לא התרחקנו מהאוטו – רק עמדנו וספגנו לתוכנו את השלווה והשקט, אור הנגוהות של הלילה המדברי… ממש חלום.

 

גמרנו את סיור הלילה שלנו, והלכנו לישון. גל עובד בשעות משתנות – לעיתים יוצא לסיורים יומיים, לעתים לסיורים ליליים, לעתים לסיורים משותפים עם הצבא – לפי השעות שלהם.

 

את ההמשך אפשר לקרוא כאן.

 

 

כל התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.