פרויקט ההשבה לטבע

 
כמו שספרתי, בסופ"ש של 25-26.12.09 הצטרפתי לסיורים של פקח רשות הטבע והגנים – גל.
 

אחד הנושאים החשובים בתחום שמירת הטבע – אחד הבולטים והמרתקים – הוא בעלי החיים.
לצערי, לא פגשנו את טורפי הנגב – לא ראינו זאבים, שועלים, צבועים, וודאי שלא את הנדירים יותר – קרקל או נמר.
אבל פגשנו את הפרסתנים – ארבעה מינים שונים –
יעל נובי, צבי הנגב, פרא פרסי וראם לבן.
 
היום אני מתמקדת בראם ובפרא. שני בעלי חיים שנכחדו מהטבע – והושבו אליו.
 
הפרא – Equus hemonius – הוא ממשפחת הסוסיים.
הפראים הם חמורי בר – או אולי, סוסי בר – ממוצא אסיאתי, שמעולם לא בויתו. חמור הבית בוית מן הערוד האפריקאי .
 

 
בארץ חי בעבר פרא סורי – Equus hemonius hemippus המין הקטן מכל מיני הפרא  בעולם. אך הוא נכחד לחלוטין מן העולם – לפני כ-100 שנים. הפרא ששוחרר בנגב הוא הפרא הפרסי – Equus hemonius onager – מין קרוב לו, שמוצאו במדבריות איראן.
 

 
בשנת 1968 נקנו מגן חיות בקופנהגן שלושה זוגות פראים. אליהם נתווספו כמה פראים שניצודו באיראן (והועברו לארץ ממש לפני פרוץ המהפכה) – ואילו הם גרעין הרביה של הפראים שהוקם בחי-בר יטבתה.
 

 
בשנות ה-80 התחילו לשחרר פראים לטבע – בקבוצות קטנות. הם התחילו להתבסס, לקיים חיי עדר ולהתרבות.
 

 
אני שמחה לציין שביומיים שאנחנו הסתובבנו בנגב, היו לנו 4 תצפיות על פראים. הקבוצה הגדולה ביותר כללה שבעה פראים יחד. הנה ששה מהם (חובה להגדיל את התמונה אם באמת רוצים לראות אותם)-
 

 
לפי מה שגל מספר, הפראים התבססו היטב והם משגשגים. כיום, לפי ההערכות, ישנם כ-300 פראים חיים (ובועטים!) בנגב. לפי הספרות, הפראים זקוקים לשתיה פעם ביומים. רוב הפראים לא קראו את הספרות, וכך מספר לנו גל, שלפי תצפיות (מצלמות אינטרנט שהונחו באיזורים אליהם הם יורדים לשתות) – נקבות מניקות אכן מקפידות לבוא לשתות אחת ליומיים. האחרים שותים בתדירות נמוכה יותר.
 

 
ואפשר – אם יש מזל – לראות אותם אפילו מהכביש. הפרא הבודד בתמונה הראשונה – צולם מכביש 171, ממש לא רחוק מהכביש. (והעובדה שלמצלמה שלי יש zoom X20 לא הזיקה כלל וכלל…)
 
אילו העקבות של הפרא – צולמו בחושך, לאור פנס…
 
 

 
מסיפורי ההצלחה של הפרא – אני עוברת אל הראמים.
 
הראם הלבן – Oryx leucoryx – הוא ממשפחת הפריים.
הוא נכחד מהארץ כנראה עוד במאה ה-19, והגיע לסף הכחדה מהעולם במאה ה-20. הסיבה היתה ציד – לפי אמונות טפלות, פרט לבשרו הטעים של הראם (לא, לא טעמתי!) מוחו, דמו וקרניו מכילים סגולות קסומות נגד שלל צרות – הכשת נחשים, שיתוק, הגנה בפני חיות טרף, וכמובן, חיזוק כח הגברא…
 
בשנת 1962 נאספו אחרוני הראמים מהטבע, מערב הסעודית – תשעה במספר – והועברו לארה"ב, לפניקס, אריזונה המדברית. שם הצליחו להרבות אותם ל-200 פרטים.
בשנת 1978 נרכשו ארבעה זוגות ראמים והועברו לחי-בר יטבתה, להקמת גרעין רביה.
לטבע שוחררו ראמים בשני אתרים – בערבה; ובאיזור נחל פארן בנגב. לפי מה שידוע לי, אילו בערבה מצליחים ומקיימים חיי עדר טובים. אילו שבנגב – פחות מצליחים. גל מעריך שהם הולכים ומתמעטים וקיומם בסכנה.
 
עקבה של ראם. העט משמש לקנה-מידה.
 
הראמים הם בעלי חיים מאד חששניים. פחדנים.אפילו היסטריים…  כשנוסעים ברכב, ועוצרים מול בעלי החיים – הפראים מסתכלים עלינו, ומנסים להחליט אם אנחנו מזיקים. הצבאים – מתרחקים להם כמה עשרות מטרים, ובודקים מרחוק. ואילו הראמים – בורחים בפאניקה עד שאנחנו נעלמים מעיניהם.
וכך קרה שאמנם ראינו שלושה ראמים! אבל… כשניסיתי לצלם, יצא לי כתם לבן מטושטש על רקע אפור מטושטש. נטשתי את המצלמה, והתמקדתי במשקפת. הם יפהפיים. הגוף הלבן, הקרנים השחורות הארוכות…
 
 
לרשות הטבע והגנים ישנו פרוייקט נסיוני חדש – GPS שבו הפקח מסמן תצפיות ושאר דברים החשובים לרשות. תצפיות על פראים גל סימן בGPS, וכמובן גם את תצפיות הראמים:
 

 
אך כיון שהראמים לא משגשגים כל כך, הוא מסמן גם תצפיות של הגללים שלהם. חשוב לדעת כל מקום שהם עברו בו, ובעזרת הגללים והעקבות – אפשר לאתר נתיבים חביבים עליהם, ולדאוג שנתיבים אילו יהיו פנויים עבורם.
גללי הראמים (וגם אילו של הצבאים והיעלים) הם קטנים מאד ומרוכזים. אילו בעלי חיים מאד יעילים מבחינת שמירת אנרגיה. הגללים כמעט ואינם מכילים לחות או מים – הם נוקשים ויבשים.
 

 
בדרכנו ראינו מקבצי גללים של ראמים – וגל סיפר קצת על המאמצים למען הראמים.
פרופסור דיויד זלץ הוביל הרבה מהמחקרים בנושא – ועדיין מוביל אותם. גל, מצידו, משתדל לעניין את אנשי האקדמיה במחקרים שנוגעים לאיזור. אנשים מעולם האקדמיה קבלו את הצעתו של גל, באו לסיורים יחד איתו – ואף עודדו סטודנטים לחקור נושאים הקשורים לשמירת טבע במדבר.
לאחרונה נערכה עבודה של סטודנטים של פרופ. זלץ שמנסה להבין מדוע הראמים מתמעטים. הסטודנטים אספו גללי ראם בטבע, בדקו אותם במעבדות – והשוו את ההרכב והתכולה לגללי ראם מהחי-בר ביטבתה. התוצאות היו ברורות. מסתבר שגללי הראמים בטבע הכילו אחוז חלבונים נמוך באופן משמעותי מזה של הראמים בשבי.
ממה זה נובע?
אולי יש להם בעית מזון – היתה בצורת בשנים האחרונות, והיא השפיעה על הצומח בנגב. ידוע שעצי שיטה רבים נפגעו מהבצורת.
אולי במים יש משהו שגורם לחלבונים לא להספג טוב בגוף?
אולי הראמים אוכלים רעלים שהם מוצאים בשטחי האש של הצבא?
אולי המים שהם שותים לא טובים להם?
אולי הם סובלים ממחלה לא ידועה?
אולי צמח הרכפתן (שהוא מקור חלבונים חשוב עבורם) נמצא בבעיה, והפירות שלו לא עשירים מספיק?
 
ומה עושים עם זה?
האם, כמו עם הנשרים, לדאוג לתחנות האכלה עבור הראמים?
האם לתפוס אותם, לקחת דגימות דם, למשדר (לשים משדרים) ולעקוב אחרי דרכי ההתנהגות?
 
ראם שותה. צלם ד"ר בני שלמון
 
לצערינו, התשובה לא נמצאת בידם של חובבי הטבע או האקולוגים של הרשות.
התשובה מוכתבת מלמעלה, מהממשלה. אין תקציב. היום אין תקציב למעקב אחר הראמים, לפתיחת תחנות האכלה, לניטור, למשדור… אז הראמים גוועים להם בין זרועותינו.
התקציב השנתי (כן, שנתי. לא חודשי, שנתי!) לטיפול בבעלי חיים מושבים לטבע ועזרה להם הוא ממש עלוב.  
טנדר אחד של פקח אחד עולה יותר.
כך מגיעים הפקחים והאקולוגים של הרשות, וצריכים להחליט – למי נעזור?
לנמרים? לפי ההערכות יש בין 5 ל-8 נמרים שחיים בר בארץ. לפי הספרות הם זקוקים ל30-50 קמ"ר כטריטורית פרטית. אבל כרגע, המרחק מנמר לנמר הוא מאד גדול  – קשה להפגש, לצאת לדייטים ככה…  הנמר הוא Dead Specie Walking. עליו כבר מזמן ויתרו. רק רומנטיקנים כמוני מקווים שהוא ישרוד.
לראמים? יש שני עדרים (אחד בערבה, אחד בהר הנגב) לא גדולים, שזאבים וצבועים צדים אותם. לאילו בנגב יש בעיות תזונה, שצריך לחקור לעומק.
לנשרים? הם נפגעים קשה מהרעלות של חקלאים, והם גם סמל לאומי
רחם? עוזניה? עוזנית הנגב נכחדה כבר; עוזניה שחורה ורחם נהנים מהתמיכה בנשרים.
ואילו רק חלק מבעלי החיים בנגב. ישנם גם בעלי חיים בצפון הארץ…
 
המצב, לצערי, קשה. ולפני שיגיע תורם של הראמים – ישנם עוד הרבה נושאים לא מטופלים בארץ שיש להשקיע בהם מחשבה וכסף.
אז המקום הטוב ביותר לראות בו ראמים הוא חי-בר יטבתה. שם, לפחות, מגינים עליהם ומטפחים אותם.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.