אזוביון דגול – Lavandula stoechas

(הגן הבוטני של אבו כביר, 2/2007)

היום אני מציגה פרח יפהפה, מיוחד, שאפשר למצוא אותו במישור החוף – ובחרמון. זהו האזוביון הדגול.

האזוביון, ממשפחת השפתניים, הוא קרוב של ה"אזוביון הרפואי" – שידוע בשם לבנדר – שממנו עושים בשמים, סבונים ריחניים, שמנים; משתמשים בו גם לתיבול, וגם ברפואה – להרגעה וחיטוי.

האזוביון הדגול נקרא כך בגלל הדגל הסגול שיש בראש כל ענף. הדגל הזה איננו פרח, ומטרתו היא לסמן לחרקים – לקרוא להם שיבואו.
הפרחים הם בצבע סגול כהה מאד – כמעט שחור – ממש מתחת לדגל.

האזוביון הוא צמח צוף מצוין. דבורים באות אליו בשביל הצוף, ולעתים אפשר לקלוט בעין המצלמה כמה דבורים יחד, על צמח אחד. למשל –

האזוביון הדגול הוא צמח בסכנת הכחדה. הוא היה נפוץ בעבר ברוב מישור החוף. היום אפשר למצוא אותו בשמורות הקטנות של השרון ועד נס ציונה בערך, בהר קטע שבחרמון – ובעוד שמורה אחת קטנה ליד ראש הנקרה.

זהו צמח שגדל אך ורק בקרקעות חול-חמרה דלות בגיר. הוא לא מצליח לגדול בקרקעות גירניות.

האזוביון מופיע ב"ספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל", מאת גדי פולק ואבי שמידע. הם כותבים שם:
"אבדן בתי הגידול עקב הסבה לבינוי וחקלאות הוא הסיבה העיקרית להתמעטות מספר האוכלוסיות. מחוץ לשמורות, צפויות האוכלוסיות להכחדה."

בתמונה פה מעל רואים מספר שיחי אזוביון גדולים ומפותחים, ועליהם נחים צמד דוחלים – דוחל שחור ראש. הזכר בראש השיח – משקיף ובודק, והנקבה מעט נמוך יותר, בחזית מימין. מה, אתם לא רואים? תגדילו! תגדילו!!

התמונות צולמו בשמורת בני ציון, בתאריכים 30.1.2010 ו-19.2.2009
(פרט לראשונה, עם החרציות ברקע – שהיא מהגן הבוטני של אבו כביר)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראות אותן במלואן!!

ועוד תמונה אחת, הייתי חייבת – מקבץ איריסים יפהפה משמורת נתניה. איריס הארגמן פורח יפה בשרון, ואתם מוזמנים לפורום צמחי בר לראות מה צלמתי שם בשבת.

כתום-כנף המצילתיים – Anthocharis cardamines phoenissa

 
בשבת האחרונה טיילנו ביער בית-קשת. היער נעים מאד בעונה הזו – יש כלניות ססגוניות, רקפות עדינות, גביעוניות, עיריות ושלל פרחים.
 
בין הפרחים ריחפו פרפרים רבים. זיהינו נמפיות ולבנינים שונים – והיום אני מתמקדת במין אחד ממשפחת הלבנינים, ששמו כתום-כנף המצילתיים.
 

 
השם "כתום-כנף" ברור, נכון?
 
המצילתיים הם צמח ממשפחת המצליבים, דומה לחרדל אך קטן ממנו. המצלתיים נקראים כך כי הפרי שלהם דומה למצלתיים.
 

 
נקבת כתום הכנף תטיל את ביציה אך ורק על פרחים ממשפחת המצליבים, עם העדפה ברורה לצמחי המצלתיים.
 
 
כשכתום הכנף חושש מסכנה, יש לו שיטת הסוואה מצויינת:
 

 
הוא נעמד באיזור מוצל וירוק, ומקפל את כנפיו העליונות אל בין התחתונות.
 

 
החלק התחתון של הכנפיים התחתונות מפוספס בירוק, ומקשה מאד על זיהוי הפרפר.
 

 
מוטת הכנף של הפרפר הזה היא בין 17 ל-21 מ"מ.
בתמונה הזו אפשר לראות אותו נעזר בחדק שלו למצוץ צוף מפרח מצליב צהוב:
 

 
כל התמונות צולמו ביער בית קשת, בתאריך 23.1.2010
 

 
כתמיד, מומלץ מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

עירית גדולה – Asphodelus aestivus

 
הבטחתי לyירית רשימה על עיריות, ואני מקיימת.
 

 
העירית הגדולה, ממשפחת השושניים, היא פרח נפוץ ובולט. גובה הגבעול שלה הוא 60-80 ס"מ, ולפעמים אפילו מטר.
 

 
 
העירית נפוצה בכל הארץ, ואיזורים בהם היא מתרבה הם עדות לרעיית-יתר.
וזאת למה?
 

 
עלי העירית מכילים חומרים רעילים – ולכן הצאן והבקר לא אוכלים אותם. במקומות בהם הם רועים, הם אוכלים את כל הפרחים והצמחים האכילים, מזבלים היטב את השטח בצואה – והעירית מנצלת זאת להתרבות ולפרוח.
 

 
בבסיס הפרח יש צוף רב, והעיריות מושכות דבורי דבש רבות.
 

 
בנוסף לדבורים שנהנות מהצוף ומאביקות את העירית – ישנו עוד חרק שחי על העירית – פשפש ששמו רכנף העירית. הרכנף פוגע בעיריות ומוצץ את לשדן; ומי שרוצה לקרוא על הרכנפים – מוזמן לבלוג החרקים של Weinman. יש שם רשימה שלמה עליהם.
 

 
גובהה ויופיה של העירית הופכים אותה לצמח בולט בשטח, משקיף על סביבותיו. כמו העירית הזו, שצלמתי בבקעת הירדן, משקיפה על הרי מואב –
 
 

 
פרח העירית הוא פרח קלאסי של משפחת השושניים:
 

 
פרח סימטרי לחלוטין (בספרות המקצועית קוראים לזה "פרח נכון" – וכבר כתבתי על זה בהקשר של פרח "לא נכון" – העיריוני)
יש לפרח העירית ששה עלי כותרת, ששה אבקנים ועמוד עלי אחד.
 
 

 העירית הזו היא עירית גדולה, ובארץ ישנם עוד כמה וכמה מינים נוספים, קטנים יותר. הנפוץ שבהם הוא עירית צרת-עלים. היא גדלה במישור החוף הדרומי, ובצפון הנגב. פגשתי אותה בצומת סילבר – וגם במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ליד הפסיפסים.
 

 
התמונות צולמו בינואר 2010 –
ביער בית קשת,
בנחל תלכיד בבקעת הירדן,
וביער לביא ליד צומת גולני.
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 
 
 

סחלב השקיק – Orchis collina

 

 
בשנה שעברה לא הספקתי לסקור את כל מיני הסחלבים בארצנו, ולכן אני ממשיכה השנה.
היום אני מציגה את סחלב השקיק – Orchis collina.
 

 
סחלב השקיק הוא אחד ה"פשוטים" יותר בין הסחלבים. אין לו צורה מדהימה כמו לרצועית ולא רבגוניות משגעת כמו לסחלב הגליל.
 

 
הצבע שלו נע בין ורדרד בהיר (כמו פה מעל) לורוד עז (כמו בתמונות הבאות)
 
 
זהו סחלב לא גדול – גבהו בסביבות 20 ס"מ.
 

 
סחלב השקיק מתחיל לפרוח במישור החוף בינואר – אפשר למצוא אותו, למשל, בגבעות של נס ציונה, יחד עם אירוס הארגמן (שכבר החל לפרוח).
 

 
מאוחר יותר הוא מדרים ופורח יחד עם הכלניות בדרום (התמונות פה מעל הן מנחל גרר, פברואר 2007) ;
 
וגם מצפין, ופורח במרץ ליד חורשת טל, שם צולמו התמונות הבאות –
 

 
 
ולמי ששואל היכן השקיק, אני ממליצה להסתכל היטב על התמונה הבאה:
 

 
לרבים ממיני הסחלבים יש מעין "דרבן" לפרח. אצל סחלב השקיק, הדרבן הוא קצר ועבה – כמו שקיק קטן שתלוי לפרח מאחור.
 
 

 
התמונות צולמו בין השנים 2005-2010, תמיד בחודשים ינואר-מרץ
 

 
באתרים שונים –
שמורת הסחלבים ליד חורשת טל,
ליד אתר "חגית" של חברת החשמל ברמות מנשה
בגבעות האירוסים של נס ציונה
ובנחל גרר בצפון הנגב.
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 

רומוליאה צידונית – Romulea phoenicea

היום אני מציגה פרח קטן (1.5 ס"מ בערך) ולא מאד ידוע. בארץ הוא נמצא בעיקר בכרמל – רומוליאה צידונית.

הרומוליאה היא בת למשפחה מאד מכובדת – משפחת האירוסיים. היא קרובה לכרכום – שגם הוא בן אותה משפחה.

בארץ ישנם מספר מינים של רומוליאות. המין הנפוץ הוא רומוליאה סגלולית, שצבעה… לבן (עם סגלוליות מסויימת מדי פעם). תמיד זה משעשע אותי, שהרומוליאה הלבנה נקראת "סגלולית", והסגולה היא בכלל צידונית.

אז אם אתם רוצים צבע, ולא סתם צבע – סגול יפהפה, שמשתלב עם קצת צהוב חם – צריך לטייל בכרמל! אני פגשתי את הרומוליאות בחניון הצוק באיזור "שוויצריה הקטנה".

כדאי להסתכל גם על הצד התחתון של הרומוליאה- לחלק מהפרחים יש שם צבעוניות מיוחדת -צהוב וסגול לסירוגין.

את הרומוליאה אפשר לפגוש במקומות רבים בכרמל: צריך רק לפקוח עיניים, ולחפש אותה. (בכל זאת, זהו פרח צמוד-קרקע!) אני מכירה אותה מגבעת ההגנה, עין אלון, יערות כרמייה – ועוד.

כל התמונות צולמו בחניון הצוק, שוויצריה הקטנה, בכרמל, 16.1.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ערב יורד על הר הנגב

 
היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.
 

 
השקיעה צובעת הכל בצבעים משוגעים. הכתום עז יותר, הורוד חם יותר… הכל מקסים ונפלא.
 

 
רציתי לנצל את תמונות השקיעה לאמר כמה מלים על המדבר.
כשהוקמה המדינה – המוטו בארץ היה "הפרחת השממה". חשוב לבנות, לסלול, לחרוש…
 
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

 
את זה כתב אלתרמן, וזה היה הלך הרוח בכל הארץ. בן גוריון נתן דוגמא אישית ועבר לנגב.
 

 
האמונה אז היתה שהמדבר הוא "שממה". "מקום ריק" ש"מחכה שנפריח אותו".
אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם שהמדבר מלא חיים. שממה – הוא לא.
יש כאן צמחים, בעלי חיים, גיאולוגיה ייחודית, היסטוריה…
 

 
אני חושבת שבמקום ל"הפריח את השממה", כיום אנחנו צריכים להגן עליה. להשאיר את המדבר חי ונושם, בלי בטון ומלט, בלי תאורת לילה (פרט לזו הטבעית) – ועם הכוכבים, הצמחים, ובעלי החיים.
אני מצרפת קישור לכתבה בנושא האיומים הקיימים בארץ על השטחים הפתוחים, מאתר החברה להגנת הטבע.
 

 
המדבר שלנו הוא ייחודי מאד. המכתשים הם נוף מיוחד לאיזור שלנו. עם מחשבה ופיתוח נכון, מצפה רמון יכולה להפוך לפנינה תיירותית, מקום שבו נוכל ללמוד להכיר את המדבר ולאהוב אותו.
 

 
השאלה היא רק – האם יש בנו את החכמה הזו?
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להגדיל אותן…. תקליקו עליהן – זה עובד.
ותודה לכל מי שטייל איתי במדבר.
 
סיכום רשימות סיור המדבר – 25-26.12.2009

 
נופים וסיורים –
סיור עם הפקח – חלק ראשון  
סיור עם הפקח – חלק שני  
זריחה בהר הנגב
בעלי חיים –
פרוייקט ההשבה לטבע – פראים וראמים
פרסתנים בנגב – יעלים וצבעים
צמחיה –
הבטחה לעתיד – ניצני ריבס המדבר
 
 

דמיה לבידה – Pergularia tomentosa

 
הבטחתי רשימה לדמיה, ואני מקיימת.
 
דֶמְיָה לבידה זהו שיח מדברי נמוך, ממשפחת האסקלפיים (אליה משתייכת גם פתילת המדבר הגדולה, הידועה בשם "תפוח סדום")
 

 
העלים של השיח דמויי לב, ומכוסים שכבה שעירה, כמו בד לֶבֶד – ולכן הם לבידים.
אבל… מה זה ולמה זה דֶמיה?
 

 
פה הסיבה היא פשוטה. שמו הלטיני של הצמח היה פעם דמיה – Daemia. לא טרחו לתרגם, אבל… כשהשם הלטיני שונה – השאירו את השם העברי על כנו.
 

 
בכל מקרה, הפרחים של הדמיה יפהפיים. שילוב נפלא של בורדו עם לבן, קצת שעיר ותלוי כפעמונים.
 

 
הדמיה היא צמח סודאני, שמקורו בסוואנות של מזרח אפריקה. בישראל – היא גדלה בואדיות חמימים של הערבה והנגב, ובמדבר יהודה לאורך ים המלח.
 

 
כמו כל צמחי המדבר, הדמיה פורחת בהתאם למים. במקרה שלנו, היא פורחת ליד משאבה של מקורות. כמו שספרתי, פגשנו מעין "נווה מדבר" – גוש ירוק של צמיחה ופריחה ליד מתקן של מקורות.
 

 
בשנה שעברה, טיילנו בנגב באיזור באר אשלים – שגם שם ישנו מתקן של מקורות – ופגשנו שם רבים מהפרחים היפים והמיוחדים של הנגב. כתבתי עליהם אז 4 רשומות (למי שמעוניין: ראשונה, שניה, שלישית, רביעית )
הרבה מהפרחים שראינו אז, פגשנו גם הפעם. ולכן אני לא אחזור עליהם.
 

 
אני מקווה (ומאמינה) שהשנה, אחרי השטפונות והגשמים המרובים בנגב – תהיה שנה מוצלחת ופורחת בכל רחבי המדבר.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 
ובנושא אחר –
השבוע צוין יום השנה ה-40 למותה של המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג. תפוז ערכו, יחד עם רשת ג` מצעד שירי לאה גולדברג, בדירוג הגולשים. מובן שהשתתפתי בדירוג.
השיר האהוב עלי – את תלכי בשדה, שמצוטט בראש הבלוג שלי – הגיע למקום השני (המכובד), וזו סיבה מספיק טובה להוסיף אותו פה.
 
 

 


(ולמי ששואל, השיר שהגיע למקום הראשון היה סליחות המצוין ששרה יהודית רביץ הנפלאה. אבל את השיר הזה אני אוהבת יותר)

מים מים – הו מים בששון

 
הגשמים שירדו הלילה החזירו אותי… למדבר. ולמחשבות על מים. הלילה ירדו הרבה גשמים במדבר, לפי החדשות – הנגב כולו שוטף. סגרו גם את כביש 40 וגם את כביש 90, וכל הגשם הזה במדבר… פשוט מרגש.
 
כמה ימים לפני שירדתי לנגב, ירדו שם גשמים – ואיתם באו שטפונות.
מים במדבר הם חוויה מיוחדת ויפהפיה.
 

 
אנחנו לא ראינו – לצערנו – את השטפונות, אבל כן ראינו גבים ובורות מלאים, שלוליות בנחלים,  וגם הבנו כמה המים חשובים במדבר, איך הכל חי במדבר לפי המים.
 

 
כשאתם מגיעים למדבר, למשל למצפה רמון – תעצרו במצפור בראש מעלה העצמאות, ותסתכלו על הנוף. מאד ברור איפה עוברים הנחלים. יש פס צמחיה ירוק לאורך נתיבי הנחלים – ומטר משם – אדמה חשופה. משטר המים ברור ובולט.
 

 
יש איזורים, כמו הקניון הלבן בנחל שגיא שמצולם פה, שמנקזים איזור מאד קטן ומצומצם. כלומר, גשם חייב לרדת בנקודות ספציפיות בשביל שיזרמו מים בקניון הקטן והיפהפה הזה.
 

 
לשמחתי, הוא אכן ירד שם – ואנחנו הספקנו לראות את הקניון עם מים, לפני שהתייבש.
 

 
אבל החלק המקסים של הקניון הוא החלק העליון – שם יש קטע סגור, מעין נקרות שבהן המים עוברים. התוצאה היא יפהפיה – ואני צלמתי ללא הכרה.
 

 
המים במדבר חשובים מאד לבעלי החיים. הם לא שותים הרבה – הפראים, למשל, מסתפקים בשתיה אחת ליומים ולפעמים גם פחות מזה. אבל כל בעלי החיים בהחלט זקוקים למים, ומשתדלים להגיע בלילות לשתות, להרוות את צמאונם.
 

 
הרבה מצמחי המדבר צומחים לפי משטר המים. כלומר – יש מים? הם יצמחו ויפרחו. אין מים? הם ישארו בתרדמת. וכך ראינו דמיה לבידה (פרח שאני אקדיש לו רשימה נפרדת) בשיא הפריחה, למרות שחודשי הפריחה שלו – לפי הספר – הם פברואר עד אפריל. מים זרמו? מצוין. הוא מנצל את ההזדמנות ופורח. את הספר הוא כמובן לא קרא…
 
 
גם הסלעים מושפעים על ידי המים. השטפונות סוחפים סלעים ועוקרים אותם ממקומם, נתיבי נחלים משתנים והנוף כולו חרוץ בחריצים שיצרו המים.
 
 

 
עוד תמונות של היופי המופלא הזה אפשר למצוא באלבום שלי.
 

 
כל התמונות צולמו ב-25-26.12.2009 בהר הנגב
 

 
כדאי מאד!!! להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

איריס ארץ-ישראלי – Iris palaestina

 

היום אני מציגה בפניכם פרח שעכשיו שיא הפריחה שלו בארץ: איריס ארצישראלי.

 

 

האיריס הארצישראלי הוא קטן ונמוך, ונקרא כך כי הוא הוגדר לראשונה פה, בישראל (או לפי השם הלטיני – בפלסטינה(

 

 

הצבע שלו נע מלבן מבהיק לתכלכל-שקוף, עם קצת צהוב באמצע – וריח עדין ונעים.

זהו פרח צמוד-קרקע, מגיע לגובה של 10-15 ס"מ בערך.

 

 

בארץ אפשר למצוא אותו מצפון הנגב ועד לגבול עם לבנון. הוא ממשיך ופורח גם עד טורקיה.

 

 

קבוצת האיריסים הזו, למשל, משקיפה ממערות אפקה על נתיבי איילון (ושלטי הפרסומת העצומים לאורכם) :

 

 

וכאשר הם מצטרפים לכלניות שליד המערות, בכלל מתקבל שילוב צבעים נפלא:

 

 

כאשר האיריסים צעירים, והניצן רק מתחיל להפתח – הצבע שלהם שונה – הוא צהבהב-שקוף יותר, ורק בבגרות הם מקבלים את הצבע הלבן .

 

 

 

אני צלמתי אותם

בנחל אורן בכרמל (29.12.2009)

ליד מערות אפקה בתל אביב (8.1.2010)

וליד חניון הצוק בשוויצריה הקטנה, בכרמל (16.1.2010)

(ובמקומות רבים נוספים!)

 

 

 

כתמיד, כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

ציפורים בנגב

 
אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.
 

 
בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.
 
החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.
 

 
החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:
 

 
הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.
 

 
זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.
 

 
העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.
 

 
רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?
הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.
 
אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –
 

 
זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.
 

 
את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.
החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.
 

 
את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.
 
ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:
 

 
היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )
החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.
 

 
המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 
 

ארכיאולוגיה בהר הנגב

כאשר מדברים על ארכיאולוגיה בנגב, ישנו שם אחד שעולה מיד – הנָבָּטִים.
הנבטים היו עם שהחל כנוודים, ועם הזמן – גם התיישב והקים ערים. הם חפרו בורות מים רבים ברחבי המדבר,  סחרו, וחלשו על הדרכים.
פטרה – בירדן – היתה העיר החשובה שלהם; ממשית, עבדת ושבטה היו כמה מהערים שהם הקימו בנגב. הם גרו בנגב בסביבות התקופה ההלניסטית – מהמאה הרביעית לפניה"ס, ועד למאה השניה לספירה. אז סופחו לאימפריה הרומית והחלו להיטמע בה עד שנעלמו כעם.
אבל ישנה ארכיאולוגיה עתיקה יותר בנגב, ועליה אני אספר היום.
זה מתחיל בגל אבנים – סתמי, לכאורה , שרואים בנסיעה.

נכון שלא הייתם מקדישים מחשבה לאבנים הפזורות הללו? ובכן… פה טעיתם. זהו אתר ארכאולוגי – שריד קדום מתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס) . קוראים לזה טומולי.
בואו נתקרב –

טומולי הוא קבר – בספר כתוב "קבר גל" –  אם אני מבינה נכון, זהו קבר שבנוי מגל אבנים. בנגב נמצאו קברים רבים כאילו, מתקופות קדומות. הם נמצאים בעיקר על הרכסים.
ומה שיפה ומיוחד בהם –

אילו הציורים.
בנגב ישנם אתרים רבים כאילו, עם ציורים רבים ושונים. הציורים הקדומים מופשטים יותר – קוים, עיגולים, מרובעים. המאוחרים יותר כבר כוללים דמויות ובעלי חיים – כמו האחד פה מעל.
הנה עוד ציור לדוגמא –

אפשר לראות, שהציור הזה כהה יותר. הצבע אדמדם יותר ולא בהיר כמו בראשון. זו עוד עדות לכך שהציור קדום יותר. הסלע השחור הוא בעצם סלע גיר מצופה תחמוצות שגרמו לו להשחיר. את הציור חרטו בסלע, וחשפו כך את הגיר הלבן שבפנים.
אך הסלע לא מפסיק להתחמצן, וככל שהזמן עובר – הציור מנסה להתאחד עם שאר הסלע.

את הטומולי, והציורים הללו – אפשר למצוא בהרבה מקומות בהר הנגב. בהר כרכום התגלה ריכוז גדול מאד של ציורים בסלע, והם – וגם שרידים נוספים בנגב – תוארכו לתקופות עתיקות מאד – מהתקופה הכלכוליתית (3150-4000 לפניה"ס) ועד לתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס).

בנגב נמצאו גם שרידים של התיישבות – בעיקר התיישבות בודדים – גם מהתקופות הקדומות – התקופה הכלכוליתית, ותקופת הברונזה – וגם מאוחר יותר, בתקופה הישראלית (500-1000 לפניה"ס)

סידור האבנים הזה, למשל הוא כנראה שרידים של חדר – מבנה שניצב שם. אני לא יודעת לאמר לכם למה שימש המבנה, או ממתי הוא.
עם השנים השתנתה גם התעסוקה של תושבי הנגב. חלק מהמבנים היו מבנים ארעיים שבהם רועים מצאו מקלט מזדמן ללילה.

מאוחר יותר הם עברו לחקלאות, ייצור נחושת, מסחר, וייצור קרמיקה. נמצאו שרידי ישובים גדולים – וגם שרידים של בניינים מעטים, ששמשו, כפי הנראה, משפחה מורחבת אחת שחיה יחד.

כיום, נמפית החורשף היא המבקר היחיד שראינו בין השרידים…

גל סיפר, שהוא מנסה לקדם רעיון של מסלול ארכיאולוגי (טיול לרכב 4X4) שיעבור בבקעת חסון ובקעת בתור – מסלול שיכלול שילוט שיספר על הממצאים הארכיאולוגיים – ויאפשר לאנשים לגלות בעצמם חלק מהממצאים היפים שיש בנגב.
הבעיה, כתמיד, היא תקציב – על מנת לארגן מסלול כזה, יש להעסיק ארכיאולוג שיכתוב את השילוט ויבדוק את הממצאים בשטח.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
את המידע קראתי בספר המרתק "הר הנגב – נופים וטיולים" בעריכת זאב משל
וכתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולראות אותן בגודל מלא!

רקפת מצויה – Cyclamen persicum

 

 
יש לי עוד מה לכתוב על הנגב (ולא, לא שכחתי שאני עוד חייבת נופים ופרחים מיוסמיטי…) – ובינתיים, אנחנו מתקדמים אל האביב בצעדי ענק.
הרקפות כבר פורחות בהמוניהן! ביקרנו ביער לביא בגליל התחתון (ליד צומת גולני) – וכמויות הרקפות שם נפלאות.
 

 
אבל… לא כל כך בא לי לספר כל מיני עובדות על הרקפת. למי שרוצה עובדות רשמיות על הרקפת, אני ממליצה לפתוח ספר.
 

 
במקום זה – אני אספר אגדה:
 
מדוע יש רקפות לבנות ורקפות ורודות?
 
 
פעם כל הרקפות היו לבנות. לא היו רקפות ורודות. 
מספרים, שלפני שנים רבות, ארץ ישראל היתה ריקה מצמחיה. הגבעות היו חשופות – ללא עצים, פרחים או אפילו טחב על הסלעים.
ואז הגיע שר היער, והחליט למלא את הארץ בצמחיה. הוא הביא עימו שקים גדולים מלאים בזרעים, פקעות, בצלים, שתילים ונבטים – ויצא לעבודה.
 

 
יום שלם הוא עבד – שתל, זרע, טמן וכיסה. בערב הוא סיים, והסתכל בשמחה על מעשה ידיו להתפאר: חורשות עצים, בתות של צמחיה נמוכה, בכל הארץ היו צמחים – גם במדבר נחבאו להם צמחים פה ושם.
 

 
שר היער כבר פנה לחזור לביתו, מרוצה מיום עבודה נוסף – כשלפתע הוא שמע קול קטן קורא מאחוריו – "הי! מה איתי?!?!?"
הוא פנה והסתכל. "מי דיבר? מה קרה?
"אני" – ענה הקול. "אותי שכחת לגמרי!"
 
השר הסתכל לכל הכיוונים – ולפתע ראה גבעה קטנה ומסולעת היטב, שאין עליה אף צמח!
 

 
"לא שתלת עלי שום צמח! אני ריקה לחלוטין! שכחת אותי!" קראה הגבעה.
"את צודקת!" ענה השר בבושה (בכל זאת, איך זה יכול להיות?) – "אבל מה אעשה? נגמרו לי כל הזרעים!"
"כולם?" שאלה הגבעה.
"אני אבדוק" ענה השר. הוא בדק את כל השקים שלו – ניער אותם היטב זה אחר זה –
ולשוא. הם באמת היו ריקים.
"רק רגע", אמר השר. "אני אראה אם אני יכול לשכנע מישהו לעבור."
 

 
השר פנה אל עץ אלון גדול ומלכותי. "אלון יקר! האם תסכים לעבור לגבעה הקטנה?"
האלון סרב. "אני? אני התמקמתי פה היטב, במקום מוגן מרוחות! הגבע חשופה לרוח, יהיה לי קר!"
 

 
השר פנה אל קבוצת חצבים שניצבו לא רחוק. "האם תסכימו לעבור אל הגבעה?"
"אתה יודע כמה עמוק בקרקע טמונים הבצלים שלנו? זה קשה נורא לשלוף אותם, ורק בשביל לעבור מקום? לא מוכנים!"
 

 
וכך היה הלאה. כל צמח אליו פנה השר – סרב. לכולם היו תירוצים. השר כבר חשב להתייאש, כשלפתע שמע קול מאחוריו: "אנחנו נעבור!"
השר פנה לאחור, ומולו ניצבו כמה רקפות לבנות ונאות.
"אתן? אתן מסכימות לעזוב את נוחות ביתכן ולעבור אל הגבעה, מוכת הרוחות?"
"כן. אנחנו מוכנות! הגבעה הזו מאד נחמדה, ובאמת כל מה שחסר לה – זה פרח.


השר כל כך התרגש, הו התכופף אל הרקפות הלבנות – ונתן להן נשיקה.
והרקפות הבישניות הסמיקו…

 
מאז יש רקפות לבנות, כי זה היה צבען המקורי; ורקפות ורודות – שהסמיקו, מאותה נשיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ביער לביא, 2.1.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תוספת חשובה:
בעקבות פרסום הרשימות על הסיורים בהר הנגב עם גל הפקח בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן
 
 

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק I)

 

 



עלינו לטנדר, ומיד טרטור בקשר – "גל, איפה אתה? אני על כביש 40, ליד החולות הצבעוניים, ועבר כאן טנדר עמוס חאטב"

 

כך נפתח סוף השבוע האחרון – שלי ושל חברתי- שבו התלווינו לסיוריו ופעילותו של פקח רשות הטבע והגנים בהר הנגב, כדי לראות מקרוב איך נראית עבודת השטח.

חאטב זה כינוי כללי של הבדואים, לעצים המיועדים להסקה. הבעיה היא שפעמים רבות הם אוספים את החאטב דווקא בתחום שמורות טבע. בלי קשר לעובדה אם העץ חי או מת.

וכך, עוד לפני שיצאנו ממצפה רמון – כבר נחשפנו לנושא הראשון (מני רבים) בו מטפל פקח רט"ג: עבודה מול האוכלוסיה הבדואית שגרה באיזור.

 
 
נסענו לכיוון הקריאה מהקשר, ושם פגשנו את הטנדר שהיה עמוס מתכות חלודות. כלומר, הפעם לא היה נסיון להרוס שמורות – אלא כניסה בלתי חוקית לשטחי אש, וגניבת פסולת מתכת  משם.
בנושא זה אין לפקחי הרשות שום סמכות, ולכן הם מעכבים את האדם, לוקחים את פרטיו ומצלמים את האירוע – ומעבירים זאת לצה"ל ולסיירת הירוקה – שהנושא באחריותם.

מבחינת רט"ג, אין בעיה שהבדואים ינקו את הפסולת – אבל בדרך ל"ניקוי", הם משאירים קוליסים – כלומר, עוברים בשמורות, בשטחים שאינם דרכים מסומנות, רומסים אותם ומשאירים שם סימני צמיגים; הם ישנים בשטח, אוספים עצים למדורה, לפעמים צדים, לרוב משאירים זבל.

 

כשמלמלנו משהו לגבי משטרה, ענה לנו גל – "מִשְׁטָ-מָה? …"





אמרו ילדים, היכן עוברת הדרך?
 

ירדנו מהכביש, ונכנסנו לשטח. יש דרכי ג`יפים מסומנות ברוב הנגב. חלקן צבאיות, חלקן של אנשי הרשות. כמעט לכל מקום אפשר להגיע בדרך מסומנת. בכל יום שישי גל מסייר באתרי הלינה בתחומו, כדי לדעת אם אנשים לנים שם. הבעיה היא שיש אנשים שבוחרים ללון במקומות שאינם מוגדרים כאתרי לינה.

"מה זה משנה? הלא ממילא אין באתרים המוגדרים שירותים או מים. זה סתם שטח עם שלט."

"וחוץ מזה, כבר יש שם מישהו – אני לא מוכן לישון ליד אנשים אחרים!"

"ואני מעדיף את הנוף הזה"

"ממילא אין פה כלום, מה זה משנה? למה אתם קטנוניים כל כך?"

"אתה סתם שונא מטיילים"



 

גל אומר – "יש מקומות, שבהם אם תועלה בקשה או הצעה לשביל חדש או אתר לינה – נֵעֲנֶה לבקשה, ובשמחה. לעומת זאת, יש מקומות שאותם לא נפתח, מטעמי שמירת טבע. הגנה על החי, הצומח, והמערך האקולוגי השברירי."

ובמקומות "הסגורים" בסמכותו של הפקח לקנוס את המטיילים מפירי החוק.

 

יש סיבות טובות מאד לכך.

ראשית, נושא בעלי החיים. הפיזור שלנו בשטח משפיע על בעלי החיים. בודאי לא ראיתם כיצד מגיב ראם לנוכחות בני אדם. הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. הוא בורח בהיסטריה מוחלטת.

הפראים, הצבאים והיעלים פחות נלחצים – אבל גם הם מעדיפים לשמור על מרחק בטוח.

 
מקום מרבץ של פראים (כולל שירותים צמודים)
 

ישנם גם טורפים בנגב – צבועים, שועלים וזאבים, שיוצאים לשתות מים ולצוד ציד בלילות.

בלילה הם יורדים לגבים ולמעיינות, לשתות מים. אם אנחנו נקים אוהל ליד הגב החביב עליהם – הם פשוט יישארו צמאים.
 
עקיבות צבוע בבוץ
 

תארו לעצמכם ראם, שיוצא לסיור לילי רגוע – מתכנן לאכול קצת רכפתנים, לשתות מים באיזה מעין, אולי לאמר שלום לראמה נחמדה – ואז, בכניסה לנחל יש אוהל. הוא נבהל, מתחיל לרוץ משם ופוגש שלושה תרמילאים שפרשו שקי שינה. הראם שלנו בפאניקה. הוא ממשיך לברוח, עולה על איזו גבעה – אבל היא כולה מלאה ריח אנושי. הוא פשוט ממשיך לברוח ולא יודע לאן… בשלב כלשהו הוא פשוט יקרוס באפיסת כוחות – ואז יבואו הזאבים ויצודו אותו.

 
לענת יהודה – צמח נדיר וייחודי להר הנגב
 

שנית – נושא הצומח. בהר הנגב יש צמחיה ייחודית שאין כמותה בעולם. כבר הראיתי את התחלת הצמיחה של ריבס המדבר. אירוס טוביה, צבעוני ססגוני, שמשון הדור, לענת יהודה, סהרון משתלשל… ישנם צמחים רבים ומגוונים בנגב – והקמת אוהל במקום הלא נכון בהחלט עלולה לפגוע בצומח.

 

בנוסף קיימים שיקולי בטיחות. בעיקר בשל סכנת השיטפונות – אבל גם בשל הקרבה לגבול.



 

לשמחתנו, ביום שסיירנו שם לא מצאנו מטיילים. זה, כמובן, לא אומר שהם לא היו שם. השטח שבאחריותו של גל הוא שטח של 1,500 קמ"ר. באחריותו של אדם אחד. זה בלתי אפשרי לכסות בערב אחד את כל השטח, ולא נותר לנו אלא לקוות שבאמת לא היו אנשים במקומות בלתי חוקיים בשטח.

 

 

אנחנו ממשיכים בדרך, ועוצרים ליד שני מוטות מתכת חלודים. גל מוציא שלט "הכניסה אסורה" ותולה. "אני שונא את השלטים הללו. הם מכערים את הנוף, ולדעתי מיותרים. אבל יש נקודות שבהן אנשים בכל זאת יורדים מהשביל המסומן – פוגעים בנוף ובסביבה, רומסים את כל מה שבדרכם. בנקודות המועדות אני תולה שלט, שיבהיר את החוק."

 

כשגל פוגש מישהו שירד מהשביל, פעמים רבות התירוץ הראשון הוא "אבל לא היה שלט…"

נכון, עונה גל. אבל לא בכל מקום אפשר לשים שלט. אז למה שאני אשים שלט פה, ולא בעוד שני מטר? מה ההבדל?
 
כאן אין שלט
 

ואם נעשה השוואה לעיר: לא על כל מדרכה יש שלט האוסר לנסוע על המדרכה. ובכל זאת די ברור לרובנו שהנסיעה על המדרכה אסורה.

 

גל מציין לטובה את "קהילת הג`יפאים". כקבוצה, הם בהחלט בעד שמירת טבע. הם לא יורדים מהשבילים. אבל לא  חסרים אנשים שבעיר הם שומרי חוק אבל ברגע שהם נכנסים לרכב שלהם, ועוברים את באר שבע – הם הופכים להיות פורעי חוק חסרי כל חוש אחריות או כבוד –לעצמם ולסביבתם. לצערי, זה לא קורה רק בנגב – היינו עדים לזה במקומות רבים בארץ.

הם דוהרים ברכבי שטח, פותחים קוליסים של מכוניות ואופנים – לא מתחשבים באף אחד, משאירים פסולת בכל מקום. הם לא מוכנים להבין שהם פוגעים בסביבה ובטבע – ובעצם, בעתיד שלהם עצמם.

"אנחנו לא מצפים מכל אדם להיות מודע להשפעות האקולוגיות של נסיעה עם ג`יפ או אופניים מחוץ לדרך. אבל אנחנו כן מצפים מהם להיות שומרי חוק, ולציית לשלטים – שיש להם מטרה."

 

ליד השלט הזה:
 


ראינו קוליס של אופנים. למה? לא ברור שהשביל הזה אינו שביל אופנים?

והתירוצים פשוט לא יאומנו. גל סיפר, שפגש קבוצת רוכבי אופניים בקצה שביל הולכי רגל. הוא לא ראה אותם רוכבים, ולכן התחיל לתחקר אותם. הם טענו "לקחנו את האופניים על הכתף כל הדרך – רצינו לראות אם אנחנו מסוגלים לעלות עד למעלה עם האופניים עַלינו."

"האם אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים שאני אכתוב בדו"ח?" – "כן!" היתה התשובה, "וחוץ מזה, בשלט מצויר אופנוע, ולא אופניים!".

אנשים מתחכמים, עונים תשובות מעליבות ומטומטמות. הם מתייחסים לפקח שתפס אותם כאילו הוא לא בסדר. "מה כבר עשיתי?!"



המממ… גללי הפרא האילה לא נראים לי טריים. מה שירלי תגיד?
 

ממש לקראת סוף הסיור, אחרי שירד הלילה, ראינו קבוצה של חמישה פראים. עצרנו לצפות בהם, הם התרחקו – ונעמדו. גל יצא מהאוטו כדי לבדוק אם הם השאירו גללים טריים (ד"ר שירלי בן דוד עורכת מחקר על תזונת הפראים. גללים טריים חשובים למחקר זה) – אנחנו יצאנו להסתכל. לילה במדבר, ירח חצי-מלא – הכל נראה חלומי. שקט נפלא, רק פרסות הפראים המתרחקים מאיתנו, השמים בהירים וזורחים בהם ירח והמוני כוכבים. אין זיהום אור פה, ואפשר להנות מהחושך. הסלעים, העצים, ההרים… הכל נראה אחרת. רגוע, שלו. לא דברנו, לא התרחקנו מהאוטו – רק עמדנו וספגנו לתוכנו את השלווה והשקט, אור הנגוהות של הלילה המדברי… ממש חלום.


 

גמרנו את סיור הלילה שלנו, והלכנו לישון. גל עובד בשעות משתנות – לעיתים יוצא לסיורים יומיים, לעתים לסיורים ליליים, לעתים לסיורים משותפים עם הצבא – לפי השעות שלהם.

 
את ההמשך אפשר לקרוא כאן.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

פרסתנים בנגב – יעלים וצבאים

 
היום אני אספר על שניים מבעלי החיים היפים בנגב – יעלים וצבאים.
 
היעלים –
 
היעל הנובי (Capra Ibex nubiana) כבר מזמן הפך לאחד מסמלי הדרום אצלינו.
 

 
הפעם לא ראינו הרבה יעלים. קבוצה של חמישה (בערך )היו באיזור העיר עבדת (ראינו אותם בנסיעה, מהאוטו), ועוד שני גדיים ביציאה ממצפה רמון – בראש מעלה העצמאות. אותם גם צלמתי.
 
היעלים במדבר הפכו למין מלווה אדם. הם כבר לא מסיירים בטריטוריות שלהם – הם מתקבצים באיזורים המיושבים, ומחפשים את המזון בין השאריות שלנו. וזה עצוב מאד.
גל הפקח מספר שמעל 90% מהיעלים שחיים ברמת בוקר – נמצאים בתחום מדרשת שדה בוקר.
העדר של מצפה רמון היה עולה בעבר לראשי ההרים. הוא ויתר על זה, והיעלים מסתפקים בשטח המוניציפלי של העיר. בעין גדי הם כבר מזמן הפכו ל"חיות מחמד".
גם היעלים של עין גדי מסתובבים בין הבתים ומקבלים מזון מן התיירים..
 
 

גדי יעלים בשקיעה, במצפה רמון
 
 
האם זה טוב? מצד אחד, זה מאפשר לנו, הבאים מהעיר, לצפות בהם די בקלות. ואני מאד אוהבת יעלים. הם מרשימים. זה מאד מלהיב להגיע למצפה רמון ולראות יעל חוצה את הכביש מולך.  אבל בעיר? שים אותם על איזה מצוק, הם נראים הרבה יותר טוב שם…
ההצמדות לאדם מאפשרת להם למצוא מזון בקלות, וגם הגנה מסויימת מפני הטורפים – זאבים לא ייכנסו למרכז עירוני על מנת לצוד יעל.
אבל ההצמדות לאדם גורמת להם לשנות את טבעם, את דפוסי ההתנהגות שלהם – הם כבר לא באמת חיות בר. הם "חתולי-רחוב עם יחסי ציבור"…
 
הצבאים –

 

 
פגשנו גם צבאים בסיור שלנו. צבי הנגב – Gazella dorcas. אילו בעלי חיים שאוהבים לאכול עלי שיטה וזרעי שיטה, ולכן חשוב גם לעקוב אחר מצב השיטים – ולא לתת להן להפגע יותר מדי מן הבצורת. כאן רואים עוד דוגמא למערך האקולוגי השברירי – השיטים מקיימות את הצבאים.

 
הצבאים הם עדינים מאד, וחששניים. כאשר הם רואים רכב – הם מתרחקים ממנו. אמנם לא בורחים בהיסטריה כמו הראמים – אבל בהחלט שומרים על מרחק. ואם תפתח את הדלת ותצא – עד שתספיק לצאת מהרכב, הם כבר לא יהיו בטווח ראיה.
 

 
בארץ ישנם שני מיני צבאים – הצבי המצוי (Gazella gazella), שמצוי באיזור הים תיכוני – ירושלים, גליל, גולן; ויש לו תת מין ייחודי לערבה – צבי השיטים, הידוע גם בשם צבי הערבה (Gazella gazella acaiae) תת המין הזה הוא בסכנת הכחדה חמורה, ויש נסיון נואש להגן עליו בשמורה מיוחדת וסגורה לקהל.
הצבי שאנחנו ראינו הוא המין השני – צבי הנגב (Gazella dorcas) – הוא קטן יותר וחי בנגב ובערבה.
 
 

 
הצבאים הם בעל חיים המותאם לחיי המדבר.
בגלל היכולת שלהם להסתגל לתנאי מחיה קשים, הצבאים – בניגוד לראמים, למשל – לא נכחדו מן הארץ. הם הצטמצמו לאיזורים פחות נגישים – איזורים הרריים וסלעיים, שקשה היה לרדוף אחריהם לשם – ובזכות זה יש היום צבאים בארץ.
 

 
וחוץ מזה, הם יצורים חינניים מאין כמותם. אני באמת לא מבינה איזו הצדקה יש להרוג אותם. אבל אני מעולם לא הבנתי את הכיף בציד או דיג.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

רכפתן מדברי – Ochradenus baccatus

 
היום אני ממשיכה עם שמירת הטבע בדרום, ועוברת לצמח מאד מיוחד – רכפתן מדברי.
הרכפתן, ממשפחת הרכפתיים,  הוא שיח הגדל בכל האיזור המדברי בארצנו – הרי אילת, הערבה, הר הנגב…
 

 
לרכפתן יש פריחה צהובה, ופירות כדוריים קטנים לבנים בצעירותם, ומבשילים לצבע חום. הפירות מתוקים, ולפי מה שכתוב בספרות – הם טובים למאכל אדם, מתוקים ובעלי טעם ייחודי. לא ניסיתי…
 
 

 
מה שחשוב יותר, הוא שהם מהווים מקור מזון חשוב לבעלי החיים בנגב – גם היונקים הצמחוניים וגם ציפורים אוכלים מהם, וכך מפיצים את הזרעים.
בנוסף, לפי מה שכותב פרופ. שמידע ב"לקסיקון מפה לצמחים", לרכפתן יש "סקס גמיש": בעקרון, הצמחים הם דו-ביתיים. כלומר, ישנם שיחים זכריים ושיחים נקביים. אבל הם גמישים, ומסוגלים לשנות את מינם בהתאם לתנאים. בתנאי יובש קשים, יהיו יותר זכרים – שאינם משקיעים אנרגיה ביצירת פירות וזרעים. בתנאים נוחים, יהיו יותר נקבות, על מנת להתרבות יותר. ממש אורגיה…
 

 
פירות הרכפתן מכילים חלבונים –  חלבון מן הצומח. ולכן הם מקור מזון חשוב מאד לבעלי החיים. ד"ר בני שלמון, שהוא האקולוג של מחוז אילת – וגם אחד המומחים הגדולים ליונקי ארצנו, הגדיר את הרכפתן כ"מין מפתח" – כלומר, מין חשוב, שהשרדות בעלי החיים תלויה בו. הוא בודק את אוכלוסית הרכפתנים כאינדיקטורים למצב השטח.
 

 
לרכפתן אין עונת פריחה קבועה. צמחי המדבר פורחים לפי המים המגיעים אליהם. יש מים? מיד הם מנצלים זאת, שולחים ענפים, מוציאים עלים – ופורחים. ואז מוצאים מין סבך שכזה –
 

 
זהו סבך שבולטים בו שני צמחים – הרכפתן בירוק חי, וצמח ששמו לובד המדבר בירקרק-לבנבן.  במקרה הזה, הם מנצלים מים שהגיעו לשם באופן מלאכותי.
 
בנגב יש מאגר מים תת קרקעי בעומק רב – 1.2-1.4 ק"מ מתחת לפני הקרקע. חברת מקורות מנצלת את המים הללו – שואבים אותם ומעבירים לחקלאות בערבה. מדי פעם, המשאבות נסתמות מחול ואבק – ויש לרוקן אותן לשטח. את זה מנצלים הצמחים. בשנה שעברה טיילנו לאיזור באר אשלים  בנחל פארן, וראינו חגיגה פורחת כתוצאה ממתקן כזה.
 

 
וכמובן, לא רק הצמחים נהנים מהמים הפתאומיים – הנה, למשל, צבי הנגב (ואני עוד אחזור אליו ברשומה אחרת) :
 

 
המתקן הזה הוא עוד נושא חשוב בעבודתו של הפקח: תיאום מול חברות תשתית שונות. מקורות עובדים בשיתוף עם רשות הטבע והגנים, והפקח – במקרה שלנו, גל – ממליץ להם על מקומות שבהם ניתן לקדוח כך שהפגיעה בנוף ובסביבה תהיה מינימלית.
 

 
 כך גם הוא מתאם מול חברת החשמל, מול מע"צ – כל מי שמנסה להקים תשתית בשטח, צריך לפגוש את הפקח, כדי לאתר את המקום שיהיה יעיל מבחינתו תוך פגיעה מינימאלית בסביבה.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
תודה רבה לגל על הסיור המרתק
 

 
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרויקט ההשבה לטבע

 
כמו שספרתי, בסופ"ש של 25-26.12.09 הצטרפתי לסיורים של פקח רשות הטבע והגנים – גל.
 

אחד הנושאים החשובים בתחום שמירת הטבע – אחד הבולטים והמרתקים – הוא בעלי החיים.
לצערי, לא פגשנו את טורפי הנגב – לא ראינו זאבים, שועלים, צבועים, וודאי שלא את הנדירים יותר – קרקל או נמר.
אבל פגשנו את הפרסתנים – ארבעה מינים שונים –
יעל נובי, צבי הנגב, פרא פרסי וראם לבן.
 
היום אני מתמקדת בראם ובפרא. שני בעלי חיים שנכחדו מהטבע – והושבו אליו.
 
הפרא – Equus hemonius – הוא ממשפחת הסוסיים.
הפראים הם חמורי בר – או אולי, סוסי בר – ממוצא אסיאתי, שמעולם לא בויתו. חמור הבית בוית מן הערוד האפריקאי .
 

 
בארץ חי בעבר פרא סורי – Equus hemonius hemippus המין הקטן מכל מיני הפרא  בעולם. אך הוא נכחד לחלוטין מן העולם – לפני כ-100 שנים. הפרא ששוחרר בנגב הוא הפרא הפרסי – Equus hemonius onager – מין קרוב לו, שמוצאו במדבריות איראן.
 

 
בשנת 1968 נקנו מגן חיות בקופנהגן שלושה זוגות פראים. אליהם נתווספו כמה פראים שניצודו באיראן (והועברו לארץ ממש לפני פרוץ המהפכה) – ואילו הם גרעין הרביה של הפראים שהוקם בחי-בר יטבתה.
 

 
בשנות ה-80 התחילו לשחרר פראים לטבע – בקבוצות קטנות. הם התחילו להתבסס, לקיים חיי עדר ולהתרבות.
 

 
אני שמחה לציין שביומיים שאנחנו הסתובבנו בנגב, היו לנו 4 תצפיות על פראים. הקבוצה הגדולה ביותר כללה שבעה פראים יחד. הנה ששה מהם (חובה להגדיל את התמונה אם באמת רוצים לראות אותם)-
 

 
לפי מה שגל מספר, הפראים התבססו היטב והם משגשגים. כיום, לפי ההערכות, ישנם כ-300 פראים חיים (ובועטים!) בנגב. לפי הספרות, הפראים זקוקים לשתיה פעם ביומים. רוב הפראים לא קראו את הספרות, וכך מספר לנו גל, שלפי תצפיות (מצלמות אינטרנט שהונחו באיזורים אליהם הם יורדים לשתות) – נקבות מניקות אכן מקפידות לבוא לשתות אחת ליומיים. האחרים שותים בתדירות נמוכה יותר.
 

 
ואפשר – אם יש מזל – לראות אותם אפילו מהכביש. הפרא הבודד בתמונה הראשונה – צולם מכביש 171, ממש לא רחוק מהכביש. (והעובדה שלמצלמה שלי יש zoom X20 לא הזיקה כלל וכלל…)
 
אילו העקבות של הפרא – צולמו בחושך, לאור פנס…
 
 

 
מסיפורי ההצלחה של הפרא – אני עוברת אל הראמים.
 
הראם הלבן – Oryx leucoryx – הוא ממשפחת הפריים.
הוא נכחד מהארץ כנראה עוד במאה ה-19, והגיע לסף הכחדה מהעולם במאה ה-20. הסיבה היתה ציד – לפי אמונות טפלות, פרט לבשרו הטעים של הראם (לא, לא טעמתי!) מוחו, דמו וקרניו מכילים סגולות קסומות נגד שלל צרות – הכשת נחשים, שיתוק, הגנה בפני חיות טרף, וכמובן, חיזוק כח הגברא…
 
בשנת 1962 נאספו אחרוני הראמים מהטבע, מערב הסעודית – תשעה במספר – והועברו לארה"ב, לפניקס, אריזונה המדברית. שם הצליחו להרבות אותם ל-200 פרטים.
בשנת 1978 נרכשו ארבעה זוגות ראמים והועברו לחי-בר יטבתה, להקמת גרעין רביה.
לטבע שוחררו ראמים בשני אתרים – בערבה; ובאיזור נחל פארן בנגב. לפי מה שידוע לי, אילו בערבה מצליחים ומקיימים חיי עדר טובים. אילו שבנגב – פחות מצליחים. גל מעריך שהם הולכים ומתמעטים וקיומם בסכנה.
 
עקבה של ראם. העט משמש לקנה-מידה.
 
הראמים הם בעלי חיים מאד חששניים. פחדנים.אפילו היסטריים…  כשנוסעים ברכב, ועוצרים מול בעלי החיים – הפראים מסתכלים עלינו, ומנסים להחליט אם אנחנו מזיקים. הצבאים – מתרחקים להם כמה עשרות מטרים, ובודקים מרחוק. ואילו הראמים – בורחים בפאניקה עד שאנחנו נעלמים מעיניהם.
וכך קרה שאמנם ראינו שלושה ראמים! אבל… כשניסיתי לצלם, יצא לי כתם לבן מטושטש על רקע אפור מטושטש. נטשתי את המצלמה, והתמקדתי במשקפת. הם יפהפיים. הגוף הלבן, הקרנים השחורות הארוכות…
 
 
לרשות הטבע והגנים ישנו פרוייקט נסיוני חדש – GPS שבו הפקח מסמן תצפיות ושאר דברים החשובים לרשות. תצפיות על פראים גל סימן בGPS, וכמובן גם את תצפיות הראמים:
 

 
אך כיון שהראמים לא משגשגים כל כך, הוא מסמן גם תצפיות של הגללים שלהם. חשוב לדעת כל מקום שהם עברו בו, ובעזרת הגללים והעקבות – אפשר לאתר נתיבים חביבים עליהם, ולדאוג שנתיבים אילו יהיו פנויים עבורם.
גללי הראמים (וגם אילו של הצבאים והיעלים) הם קטנים מאד ומרוכזים. אילו בעלי חיים מאד יעילים מבחינת שמירת אנרגיה. הגללים כמעט ואינם מכילים לחות או מים – הם נוקשים ויבשים.
 

 
בדרכנו ראינו מקבצי גללים של ראמים – וגל סיפר קצת על המאמצים למען הראמים.
פרופסור דיויד זלץ הוביל הרבה מהמחקרים בנושא – ועדיין מוביל אותם. גל, מצידו, משתדל לעניין את אנשי האקדמיה במחקרים שנוגעים לאיזור. אנשים מעולם האקדמיה קבלו את הצעתו של גל, באו לסיורים יחד איתו – ואף עודדו סטודנטים לחקור נושאים הקשורים לשמירת טבע במדבר.
לאחרונה נערכה עבודה של סטודנטים של פרופ. זלץ שמנסה להבין מדוע הראמים מתמעטים. הסטודנטים אספו גללי ראם בטבע, בדקו אותם במעבדות – והשוו את ההרכב והתכולה לגללי ראם מהחי-בר ביטבתה. התוצאות היו ברורות. מסתבר שגללי הראמים בטבע הכילו אחוז חלבונים נמוך באופן משמעותי מזה של הראמים בשבי.
ממה זה נובע?
אולי יש להם בעית מזון – היתה בצורת בשנים האחרונות, והיא השפיעה על הצומח בנגב. ידוע שעצי שיטה רבים נפגעו מהבצורת.
אולי במים יש משהו שגורם לחלבונים לא להספג טוב בגוף?
אולי הראמים אוכלים רעלים שהם מוצאים בשטחי האש של הצבא?
אולי המים שהם שותים לא טובים להם?
אולי הם סובלים ממחלה לא ידועה?
אולי צמח הרכפתן (שהוא מקור חלבונים חשוב עבורם) נמצא בבעיה, והפירות שלו לא עשירים מספיק?
 
ומה עושים עם זה?
האם, כמו עם הנשרים, לדאוג לתחנות האכלה עבור הראמים?
האם לתפוס אותם, לקחת דגימות דם, למשדר (לשים משדרים) ולעקוב אחרי דרכי ההתנהגות?
 
ראם שותה. צלם ד"ר בני שלמון
 
לצערינו, התשובה לא נמצאת בידם של חובבי הטבע או האקולוגים של הרשות.
התשובה מוכתבת מלמעלה, מהממשלה. אין תקציב. היום אין תקציב למעקב אחר הראמים, לפתיחת תחנות האכלה, לניטור, למשדור… אז הראמים גוועים להם בין זרועותינו.
התקציב השנתי (כן, שנתי. לא חודשי, שנתי!) לטיפול בבעלי חיים מושבים לטבע ועזרה להם הוא ממש עלוב.  
טנדר אחד של פקח אחד עולה יותר.
כך מגיעים הפקחים והאקולוגים של הרשות, וצריכים להחליט – למי נעזור?
לנמרים? לפי ההערכות יש בין 5 ל-8 נמרים שחיים בר בארץ. לפי הספרות הם זקוקים ל30-50 קמ"ר כטריטורית פרטית. אבל כרגע, המרחק מנמר לנמר הוא מאד גדול  – קשה להפגש, לצאת לדייטים ככה…  הנמר הוא Dead Specie Walking. עליו כבר מזמן ויתרו. רק רומנטיקנים כמוני מקווים שהוא ישרוד.
לראמים? יש שני עדרים (אחד בערבה, אחד בהר הנגב) לא גדולים, שזאבים וצבועים צדים אותם. לאילו בנגב יש בעיות תזונה, שצריך לחקור לעומק.
לנשרים? הם נפגעים קשה מהרעלות של חקלאים, והם גם סמל לאומי
רחם? עוזניה? עוזנית הנגב נכחדה כבר; עוזניה שחורה ורחם נהנים מהתמיכה בנשרים.
ואילו רק חלק מבעלי החיים בנגב. ישנם גם בעלי חיים בצפון הארץ…
 
המצב, לצערי, קשה. ולפני שיגיע תורם של הראמים – ישנם עוד הרבה נושאים לא מטופלים בארץ שיש להשקיע בהם מחשבה וכסף.
אז המקום הטוב ביותר לראות בו ראמים הוא חי-בר יטבתה. שם, לפחות, מגינים עליהם ומטפחים אותם.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.