Sage Thrasher – Oreoscoptes montanus

 
הבטחתי להקדיש לו רשומה, ולכן אקיים…
 
העופות הנפוצים ביותר ב-Mono Lake הם השחפים. הם נמצאים בכל עבר, צורחים ושולטים בנוף.
אבל הבאה בתור, לפחות ממה שאני ראיתי בעת ביקורי – היא ציפור קטנה ונחמדה בשם Sage Thrasher
 

 
ניסיתי לתרגם את השם, וזה הזה קצת קשה. לאיזורינו היא לא מזדמנת – וגם לא בנות משפחתה, אז אין שם עברי רשמי לסוג.
 

 
Thrash משמעותו לדוש – כלומר, לחבוט שיבולים, ולכן הייתי מתרגמת את השם ל"דשת הלענה" – על שם שיחי הלענה (Sagebrush) שבינהם היא מתגוררת. 

 
הThrashers היו בכל מקום סביבנו – על עמודי הטופה (Tufa) המיוחדים של האגם,על החוף  וגם על הצמחיה מסביב.
 

 
 
הבטן שלהם בהירה ונקודה, ואילו הגב אפרפר.
 

 
הן מקננות בשיחי הלענה מסביב, ניזונות מחרקים על הקרקע (כבר אמרנו זבובים?!)
ולפעמים הן מפתיעות בבריחה רגלית ולא בתעופה כשרודפים אחריהן… (לא ניסיתי!)
 

 
אם במקרה אתם רוצים לשמוע את הציוץ של הThrasher, אתם יכולים לעשות זאת באתר All About Birds המצוין.
 

 
כל התמונות צולמו בMono Lake, בתאריך 17.8.2009
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 

שרביט מא` עד ת`

גם אני קבלתי את השרביט (תודה, אתי! תודה, מוטי!) – והנה לפניכם הא-ב שלי:

 א – אירוסי ההיכל. לא סתם הפרח הזה נבחר ליצג את החברה להגנת הטבע בארץ, וגם את החברה להגנת הטבע בירדן. פרחים מקסימים ומרשימים, שהם יחודיים רק לאיזור שלנו.

אחד היעדים שלי הוא לראות את אירוס ווסט בחרמון. בינתיים, קבלו את אירוס הארגמן – הידוע גם בשם אירוס הנדל"נ…  הוא לא משלם ארנונה, ולכן לאט לאט הורסים כל מקום שהוא גדל בו, ובונים שם עוד בתים.

ב – בני חצב. תכולים-כחולים ומקסימים, בן חצב החורש ובן חצב סתווי כבר ככבו בבלוג שלי, אל בן-חצב יקינתוני אני עוד אגיע… הנה טעימה ממנו:

ג – קודם כל, געגועים לגשם. המדינה שלנו שחונה, ואנחנו זקוקים לכל טיפה.
בנוסף – ישנה גביעונית הלבנון. פרח יפהפה ומיוחד – שכיכב פעמיים בבלוג שלי.

ד – כמובן, דבורניות. סחלב שמתחפש לדבורה בכשרון רב, ומרמה את הדבורים על מנת שיאביקו אותו. בארצנו ישנם תשעה מיני דבורניות. ששה מהם כבר הופיעו בבלוג שלי.

ה – הרים. הר מירון והר הכרמל הם המקומות האהובים עלי ביותר בעולם.  אבל גם הר החרמון, הר קטע, הרי יהודה, הר הנגב, הרי אילת… ובל נשכח את הSierra Nevada!

ו – ורדים. כשהם תרבותיים, אני אוהבת את הריחניים הגדולים והצבעוניים כמו שיש בגנים של לונדון. בטבע, אני אוהבת את העדינים והיפים. ורד הכלב, ורד צידוני…

ז` – זנב ארנבת ביצני וזעזועית גדולה הם שני מיני הדגניים החביבים עלי. את האחרים אני בדרך כלל מבלבלת, אבל השנים הללו פשוט יפים.

ח – ב-ח` ישנם שלל פרחי סתיו… חצבים (מצוי וגלוני), חבצלות (החוף, הנגב  וקטנת פרחים), חלמוניות (גדולה וזעירה)… כולם פורחים עכשיו, בזמן בו התקווה לחורף גשום ומבורך היא הגדולה ביותר.

ט – טבע, שמירה עליו ועל השטחים הפתוחים – אני גרה בעיר, בקומה שביעית. נכון, הייתי שמחה הרבה יותר לגור במושב כלשהו, בבית צמוד קרקע עם גינה יפהפיה שקיפודים ולטאות באים אליה. אבל בעיר אני תופסת פחות שטח – וכך נשאר מעט מקום עבור הפרחים ובעלי החיים מסביב.

ט` הוא גם טוביה קושניר – שהיה בוטנאי מדהים,עם עתיד מבטיח – והיה אחד מסיירת הל"ה, שנהרגו בקרב קשה בשנת 1948. אני קוראת עכשיו את הספר "מחקרי טבע ומכתבים" – אסופה של מכתביו של טוביה ומחקריו.


התמונה לקוחה מאתר "יזכור"

י – כאן התלבטתי… הבחירה הראשונית שלי היתה יובל ספיר – ידיד טוב שאני לומדת ממנו הרבה דברים על בוטניקה, אקולוגיה, טבע ועוד. אולי זה יגרום לו לעדכן קצת את הבלוג שלו?

אחר כך חשבתי לבחור פרח – יקינתון מזרחי. לבסוף בחרתי בעל חיים חביב עלי: יעל נובי . היעל הוא בעל חיים מרתק בעיני. היכולת שלו לחיות במדבר, לטייל בקלילות מדהימה על מצוקים וסלעים – וכל זה תוך כדי נשיאת קרנים במשקל כמה קילוגרם על הראש.

כ – כלניות וכרכומים. פרחים נפוצים, אבל כל כך יפים. כל שנה אני מתרגשת מהם מחדש. מעניין שדווקא לכרכום החורפי, הנפוץ מכולם,  לא הקדשתי עדיין רשומה. לא נורא – עוד מעט מתחילה העונה שלו.
אני אוסיף פה כלנית רטובה מגשם, כדי לקשר בחזרה לאות ג` – געגועי לגשם.

ל –  בבירור זו לאה גולדברג – המשוררת האהובה עלי.
בדיוק לפני כמה ימים נזכרתי בקטע מתוך "שירי סוף הדרך" – שאותו אני מנסה ליישם ולהפנים כבר זמן רב:
למדני אלהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל
על החרות הזאת – לראות, לחוש, לשמוע,
לדעת, לייחל, להכשל
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל.

לא מצאתי את הביצוע של שם-טוב לוי לשיר הזה, אז במקומו אני מצרפת את השיר שמופיע בראש הבלוג שלי – את תלכי בשדה.
מ – עוד פרח מיוחד וייחודי למזרח הים התיכון ולמזרח התיכון – מישויה פעמונית. נקראת כך על שם בוטנאי צרפתי בשם מישו.

נ – כאן יש לי מבחר – נרקיסים, נוריות… אני בוחרת בנימפיות. משפחה מפוארת ויפהפיה של פרפרים. מרהיבים ומיוחדים. כבר הצגתי פה את נמפית החורשף, נמפית הסרפד – ואת זה: נמפית היערה –

ס – טוב, פה יש רק בחירה אחת: ס ח ל ב ת.
אני חולת סחלבת. חייבת לפגוש סחלבים. ועוד. יש לי אלפי תמונות של סחלבי בר על המחשב, אבל זה ממש לא משנה. אני יודעת שכשהעונה תתחיל – אני שוב אצא לצלם אותם…
נתגלה סחלב בר חדש בארץ? מיד אני אתחיל לחקור ולחפש, ולא אנוח עד שאני אגיע אליו. סחלבים תרבותיים הם יפים ומיוחדים, אבל סחלבי בר מרגשים אותי כל פעם מחדש.

ע – שני פרחים יפהפיים ממשפחת השושניים שככבו אצלי הם עריוני צהוב ועריר הלבנון.
ע זו גם אני – עננת. אמנם זהו לא שמי האמיתי, אך מאז שפתחתי את הבלוג, זה הפך להיות פסאודונים שלי, זהו שם חביב עלי ואני מרוצה ממנו.

פ – קודם כל, פרחי בר. פריחה ופרחים זה הנושא העיקרי בבלוג שלי, וזה התחביב הרציני ביותר שהיה לי מעודי. גם פרפרים הם ב-פ`, והם מהווים אתגר הרבה יותר קשה מצלום פרחים…
מעבר לזה,  פשתניותפשטה  ופשתים ככבו אצלי בבלוג – הפשתנית והפשטה ממשפחת הלועניתיים, והפשתה ממשפחת הפשתיים. פרחים פחות מרשימים מהסחלבים, או השושניים – אבל ממש נחמדים וכיף לפגוש אותם –

צ – צבעוני, כמובן. אבל איזה? כאן נכנס הבלגן… ישנו פרח ששמו צבעוני (צבעוני ההרים, צבעוני השרון, צבעוני החרמון) וישנו פרפר ששמו צבעוני (צבעוני צהוב, צבעוני שקוף – וגם כאן יש צבעוני החרמון!)

מפריע לי שקובעי השמות לא חושבים מספיק, ובוחרים באותו שם ליצור חי וגם לפרח. ויש הרבה כאילה. אז הנה לפניכם קולאז` צבעונים:

ק – קצח – גם תבלין מצוין, וגם פרחים מיוחדים ומדהימים. עוד לא פגשתי קצח זעיר-פרחים, אבל קצח ריסני, קצח השדה וקצח הצפורן – ככבו אצלי.

ר – רקפות. הפרח הלאומי של המדינה שלנו, הפרח הלאומי של כמה וכמה מדינות באגן הים התיכון, הפרח האהוב על האיש שלי, ובכלל – פרח יפהפה ומקסים.
כשהייתי ילדה, היה בית שכן לבית שלי – קטן ונחמד, שהחצר שלו היתה חצר רקפות. היה שם מרבד נפלא של רקפות שפרח כל שנה. לצערי הרב, בשלב כלשהו נמכר הבית – הרוכש בנה שם בנין של 4 קומות, והרקפות נרמסו תחת הבולדוזרים. חזרתי הביתה לשבת מהצבא -ראיתי את ההרס,  ופשוט בכיתי כל אותו סופשבוע.

ש – משפחת השושניים, ובראשה – השושן הצחור. פרח יפהפה ומיוחד, גבוה ריחני ומקסים – מככב כמו שהוא בחנויות הפרחים, וגם במצוקים. פעם הוא היה נפוץ בארצנו – אבל במאות שעברו, חמדו אותו כל מיני אנשים שעברו פה ועקרו את פקעותיו על מנת לקחת אותן איתם. בראשית המאה ה20 חשבו שהוא נכחד לחלוטין מארצנו – אבל אז בא נח נפתולסקי (שיזם את הקמת הגנים הבוטניים באוניברסיטת ת"א) ומצא את השושן מחדש בגליל העליון, וקצת אחריו – טוביה קושניר מצא אותו בכרמל.

ת – תמונות נבחרות. זו תגית שמלווה את כל הרשומות שלי, כי כולן רשומות עם תמונות.  מאז שפתחתי את הבלוג, ב6/2008, 8 רשימות שלי זכו להיות "תמונות נבחרות". זה לא הרבה… אבל פעם הראשונה שבה נבחרתי היתה ביום העצמאות – כלומר, 4/2009. אחר כך נבחרה גם רשומת הלבקנים לשבועות, שאני מאד מרוצה ממנה. ומאז חלפו רק כשבעה חודשים. שמונה פעמים בשבעה חודשים, זה כבר אחוז מוצלח יותר…

הנה למשל מניפנית גלילית שזכתה להיות תמונה נבחרת –

זהו, נגמרו לי האותיות, ואני מקווה שנהניתם.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אני אשמח לקרוא את הא`-ב` של האנשים הבאים:

אנג`ולי – יש לי ניחוש סביר לגבי מה תכתבי ב-מ`, נ` ו-ע`. מה לגבי שאר האותיות?
הילדה בחולצה הכחולה  חזרת מחופש ארוך, הנה הזדמנות לרשימה ארוכה.
אום נטע  – אולי זה ידרבן אותך לכתוב משהו.
dodkedi – אתה בטח תכתוב משהו מצחיק…

ציפורים ב-Mono Lake

ברשימה הקודמת סיפרתי על המערכת האקולוגית העדינה של Mono Lake.
באגם יש אצות זעירות, שנאכלות ע"י שרימפסים זעירים וזבובים פחדנים – והם בתורם נאכלים ע"י ציפורים שונות.
את הרשימה שלי היום אני מקדישה לציפורים הללו.

הראשון שלי הוא דרור. כן, דרור פשוט ונחמד. רק שבארה"ב דרורים אינם ענין פשוט… לא ולא. יש כ-30 מיני דרורים שונים בארה"ב, והם דומים מאד. אני מסתפקת בעובדה שזהו דרור – אבל יש לי חבר טוב צפר, שכבר עזר לי פה בעבר – וגם הפעם אבו-נטע נחלץ לעזרתי, וזיהה את הדרור בתור Brewer`s Sparrow – הדרור של ברואר (או בלטינית: Spizella breweri)

והנה הדרור הנחמד שלי, משחר לטרף – צד זבובים.

בתמונה הבאה אפשר לראות  שלשה חביבה מאד:

בקדמת התמונה, משמאל – זהו מכר ותיק: ה-Killdeer – חופמי כפול-צווארון (Charadrius vociferus) שפגשנו גם בשמורת קולוסה.
השניים האחרים הם זוג של Brown-Headed Cowbird – ציפור-בקר חומת-ראש. (או בלטינית – Molothrus ater)
זהו קרוב של ה-Blackbird האמריקאי.
לזכר – האחורי במרכז, יש גוון שחור-ירקרק מטאלי, שלא נראה טוב בצילום. זו ציפור יפהפיה. הנקבה – מימין, בקדמת התמונה –  כדרכן של ציפורים, פשוטה יותר.
הנה שוב צמד ה-Cowbirds :

כמו שרואים, הם הסתובבו בשולי האגם, וצדו – וכולנו יודעים מה הם צדו!

את צמד הציפורים הבא אני לא בטוחה שזיהיתי – ולכן פניתי אל אבו-נטע, שתיקן והסביר לי.

השמאלי הוא Sage Thrasher – שזו אחת הציפורים הנפוצות ביותר בשטח. כל כך נפוצה, עד שהיא תקבל רשימה משלה. הימני – זהו שוב Black-headed cowbird, אך הפעם זהו זכר צעיר (juvenile).
ועכשיו ליפהפה של היום –

היפהפה בשחור וצהוב כאן הוא  Yellow-Headed Blackbird, כלומר "שחרור צהוב-ראש". (שמו הלטיני – Xanthocephalus xanthocephalus  ) אני משתמשת במילה "שחרור", למרות שזהו אינו השחרור שנפוץ אצלינו. השחרור שלנו הוא ממשפחת הקיכליים, והוא קרוב יותר לArmerican Robin – וזהו השחרור האירופאי. השחרור האמריקאי שונה ממנו, ממש כמו שאדום החזה האמריקאי שונה מאדום החזה האירופאי.

מאחוריו ניצבת נקבה של Brown-Headed cowbird. אמנם לא בת זוגו, אבל כמו שאומרים – "הכל נשאר במשפחה".

וחוץ מזה, הם צמד-חמד ביחד, על עמוד הtufa והשמים הכחולים.
גם את הציפור הבאה לא זיהיתי –

ושוב אבו-נטע נחלץ לעזרתי, וזיהה אותה בתור נקבה בוגרת של   Red Winged Blackbird, כלומר – "שחרור" אדום-כנף.
ואי אפשר בלי להזכיר אותו, אז לסיום אני מראה את העוף הנפוץ והרועש ביותר באיזור – שחף מערבי – Western Gull – שט לו באגם:

עד כאן להיום! המשך יבוא!
כל התמונות צולמו בMono Lake בתאריך 17.8.2009.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Mono Lake, California

לאחר שיצאנו מבודי, המשכנו דרומה אל Mono Lake.
הנופים בדרך מקסימים – הרים בעלי עוצמה והוד, אגמים כחולים ומבריקים…

Mono Lake – אגם מונו – הוא אגם מלוח לא רחוק מהכניסה המזרחית של יוסמיטי. רמת המליחות שלו היא 7%, שזה הרבה פחות מרמת המליחות של ים המלח שלנו (מעל 30%) – אך עדיין, המים מלוחים.

אך הדבר המיוחד באגם מונו הוא הטוּפָה – tufa – משקעי סלע שנוצרו כתוצאה מהשקעת מינרלים ליד מעיינות גיאותרמיים, כלומר מעיינות חמים.

אגם מונו ידוע מתצורות הטופה שלו, עמודי אבן שמקיפים את האגם – בעיקר מצידו הדרומי, שם נמצאת שמורת הטופה של אגם מונו.

האגם יובש בחלקו – מים נשאבו ממנו בשביל לנצל את המינרלים.
אבל בשלב מסוים, האמריקאים הבינו שהאגם הזה הוא שכית חמדה ואוצר טבע, עצרו את השאיבה והכריזו על המקום כשמורה לאומית.
עדיין, כשהולכים בשביל המסודר (והמותאם לנכים! ממש אמריקה!) רואים מפעם לפעם שלט – "עד לכאן הגיעו המים בשנת 1940" "עד לכאן הגיעו המים בשנת 1965" וכן הלאה… מראות הייבוש בהחלט גרמו לנו לחשוב על ים המלח והכינרת המצטמקים שלנו…

האגם הזה ריתק אנשים במשך זמן רב. תמונה של אדם צולל לאגם מונו, שצילם הצלם Storm Thorgerson מופיעה באלבום המדהים של פינק פלויד – Wish You Were Here.
קלינט איסטווד צלם כמה סצנות מסרטו "High Plains Drifter" מ-1973 ליד האגם, אפילו מארק טווין הזכיר אותו באחד מספריו.

תצורות האבן במים פשוט מקסימות, וכמו שאפשר לנחש – אני לא הפסקתי לצלם…

 ולצלם…

לMono Lake יש מערכת אקולוגית עדינה ושברירית – ומאד מיוחדת.
שילוב המעינות (החמים והקרים) ומי המלח, גורם להיווצרות בקטריות, ומין אצות זעירות.
מן הבקטריות והאצות ניזונים שני יצורים –

שרימפ – סרטן זעיר ושקוף, שגדלו בין סנטימטר לשניים – ולא הצלחתי לצלם אותו, למרות שמצאנו כמה. שמו Mono Lake brine shrimp  כלומר סרטן מי-המלח של אגם מונו.

היצור השני הוא זבוב – זבוב קטן ושחור, שמליונים ממנו מקיפים את האגם – כמו בתמונה פה מעל. שמו של הזבוב הוא Brine Fly והוא ממשפחת זבובים שנקראת Ephydridae.

כשניגשנו לאגם, ורצינו להתקרב למים – גיליתי לפתע שאני עומדת בין מליוני זבובים! נרתעתי בבהלה…
אך מהר מאד גילינו, שהזבובים מפחדים מכל צל, ואינם מתנהגים כמו הזבובים אצלינו. להפך – הם בורחים, וכיון שיש כמויות כל כך אדירות של זבובים, וכל זבוב שבורח גורם לעשרה לידו לברוח, נוצר אפקט של גלי זבובים שזזים מצד לצד…

זה הפך את הזבובים באופן מיידי לאטרקציה, והעננצ`יקים, שקודם לא רצו להתקרב למים – הלכו עכשיו בכוונה, ברקיעות, לאורך רצועת הזבובים – ונהנו מאד להפחיד אותם וליצור גלי בריחה של זבובים…

אך האקולוגיה לא מפסיקה פה. את השרימפסים והזבובים צדים עופות מים, וציפורים שונות. ישנם המוני שחפים באגם – בתמונה פה מעל זהו שחף מערבי – Western Gull כמו שראינו בסן-פרנסיסקו, אך פרט לשחפים ראינו כל מיני ציפורים, ואני מתכוונת להקדיש להן רשומה נפרדת.

ובקשר לשם… אגם מונו. Mono Lake
אז לא, אני יודעת שזה יפתיע אתכם – אבל לא היו באיזור מעריצים של שלומי סרנגה…

בעבר חיו באיזו של האגם ושל פארק יוסמיטי אינדיאנים (או שמא אמריקאים מקוריים?) מבני פאייוט – Paiutes, שבט הקוצדיקאאה – Kutzadika`a.
בני שבט אחר – שבט יוקוט שחיו באיזורים הנמוכים יותר של קליפורניה, כינו אותם מונו בשפתם.

"מונו" – פירושו "אוכלי הזבובים". בני ה-Kutzadika`a לא השתמשו במושג הזה, אבל הם נהגו לאסוף את הרימות של הזבובים מסביב לאגם, ולאכול אותם.

אחד המינרלים שמשכו את האדם לאגם הוא ה-Alkaline , שממנו יש הרבה באגם.

 כיון שהמים הם מי מלח, קל לצוף עליהם – ולעומת זאת, לשחפים קשה לשחות בהם: הם צפים גבוה מדי, וקשה להם לנווט במים…
אבל מה הם לא יעשו בשביל אוכל?!

כל התמונות צולמו ב-Mono Lake south Tufa Basin, בתאריך 17.8.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. אני יודעת שיש המון, תגדילו לפחות חלק – כדאי לכם!

ואם כבר הזכרתי אותו –

עיירת הרפאים בודי

אחד הדברים שקליפורניה – ובמיוחד ההרים בקליפורניה – מפורסמת בו – זה הזהב. או נכון יותר, מחפשי הזהב.
החל מאמצע המאה ה-19, אלפים נהרו אל קליפורניה, וחיפשו את מזלם במכרות ובנהרות. הרבה זהב נמצא, אבל לא רבים התעשרו ממנו.
בכל איזור שבו נמצא זהב – הוקמה עיירה. גודל העיירה היה ביחס ישר לכמות הזהב. אך כשהזהב אזל – התושבים נטשו – ונותרה עיירת רפאים – Ghost Town.
כזו היא העיירה בודי – Bodie.

בשנת 1859 הגיע לאיזור הזה אדם ששמו וויליאם ס. בודי, ומצא פה זהב. הוא הקים  מכרה – ובעקבותיו הגיעו עוד אנשים, ונחצבו עוד מכרות. בודי עצמו נהרג בסופת שלגים בשנת 1860, ולא זכה לראות את העיר שוקקת החיים שנקראה על שמו.

העיירה גדלה במהירות – תוך 20 שנים, בשנת 1879, כבר גרו בה כ-10,000 תושבים! המקום משך אליו רבים, אך בינהם היתה אוכלוסיה ידועה לשמצה – גנבים, פושעים,  רוצחים ושודדים, פורקי עול למינהם מלאו את העיר. ממש No-Name City, כמו בסרט הנפלא Paint Your Wagon.
כשהזהב התחיל לאזול, והסיפורים על זהב ב-tombstone באריזונה וב-Butte במונטנה היו מפתים – רוב מחפשי ההרפתקאות המשיכו הלאה, והעיר הפכה להיות נורמטיבית יותר – גרו בה משפחות, הוקמו כנסיות; אפילו רובע סיני – Chinatown – היה בעיר.
אחת הכנסיות – הכנסיה המתודיסטית – עומדת עדיין על תילה –

אנחנו טיילנו בעיירה, והצצנו דרך החלונות לתוך הבתים, לראות מה נשאר בהם. הנה מוטי והעננצ`יקים מציצים:

הנה כמה מן הדברים שראינו בבתים – לא היה הרבה. העזובה גדולה. העיר ננטשה סופית רק בשנות ה40 של המאה ה20, לאחר שהזהב אזל מזמן, החורפים הקשים הכבידו – וחלקים נכבדים מהעיר נשרפו.

בעיר היו 65 פאבים –  Saloons – שבהם כל הפושעים יכלו לקבל את מה שהם רצו – כלומר, וויסקי וזונות.

היה גם מלון בעיר, ובו ראינו את מרכזיית הטלפונים העירונית, את אולם הביליארד וגם מכונת כתיבה עתיקה ויפה.

בחנות הכללית – הGeneral Store – עדיין יש קופסאות שימורים ותיבות על המדפים. אני התפעלתי במיוחד מהקופה וממטחנת הקפה –

כמובן, היה בית ספר בעיר – ואת הכיתה בקומה התחתונה השאירו מסודרת, כדי שנחשוב שהנה-עוד רגע, יחזרו הילדים לשיעור.

אפילו גלובוס היה להם –

כזכור, לב העיירה היה המכרות. הנה, למשל, מנורות הכורים –

הנה המעלית של אחד המכרות – שהורידה אנשים למכרה והעלתה אותם ממנו –

אפשר למצוא בעיר גם כמה מעגלות המכרה. רוב המכרות נסגרו בסביבות 1915, כי כבר לא היה רווחיים. החלק האחרון שנותר פעיל נסגר רק ב-1942, בעקבות צו ממשלתי שסגר את כל המכרות בתקופת מלחמת העולם השניה.

בודי היא מהמפורסמות והגדולות מבין ערי הרפאים של האיזור, ולכן – למרות המיקום המרוחק שלה, מגיעים אליה אנשים רבים. זה – למען האמת – קצת פוגם באווירה של "העיר הנטושה"… בכל זאת, השתדלתי לצלם רק מראות אותנטיים של העיר, עם כמה שפחות תיירים.

כבר ציינתי שהעיר סבלה משריפות – ואחד הבניינים החשובים בה הוא בנין מכבה-האש, שבו יש ציוד כיבוי אש ועגלות עם מיכלים למים

הפעמון שבראש הבנין צלצל בכל פעם שהיתה שריפה, ולפי הכתוב בהסברים – הוא צלצל פעמים רבות…

אמנם רוב העיר היתה מורכבת מכורים, אבל היתה גם תעשיה נלווית. למשל, מנסרה לחיתוך קורות עצים –

השירותים באותה תקופה לא נבנו כחלק מהבית. הם היו חיצוניים – outhouse – ביתנים קטנים ומשעשעים ליד בתי המגורים –

האדם העשיר ביותר בעיר לא היה כורה, כמובן – כי אם סוחר בשם ג`יימס ס. קיין, שדאג להביא סחורות שונות לעיר, לבנות את הנגריה וכדומה. הבית שלו יפה ומפואר, והיה לו חלון גדול – שמאחוריו חממה, ובה הוא גידל ירקות. עם תום הזהב, ודעיכת העיר – הוא קנה עוד ועוד חלקים ומבנים מהעיר, ניסה להחזיק אותה ולתפעל חלקים ממנה למען אנשים שעדיין גרו שם. בשנת 1920 גרו בעיר 120 אנשים, והמספרים הלכו וקטנו.

הטיול בעיירה היה מעניין מאד- אפשר לראות איך חיו האנשים בראשית המאה הקודמת, איך הם התמודדו עם החורף הקשה והשלגים של האיזור.
המעניין מכולם היה המוזיאון, שבו רוכזו רוב החפצים שנשארו שלמים מתוך העיירה.

 כיום גרים בעיר שני אנשים – שניהם Rangers של המתחם, ששומרים עליו. הבית שלהם הוא בעצם בעיירה Bridgeport הסמוכה (כחצי שעה נסיעה) – אך שני בניינים בעיר שופצו וסודרו כך שהריינג`רים יוכלו לישון שם וממש לגור באתר.
כל התמונות צולמו בעיירה בודי, קליפורניה, 17.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אני חייבת להוסיף את ה-Gospell של No-Name City מתוך Paint Your Wagon:
 

טיול בלוג לעמק המצלבה

 
החמסין אמנם הרתיע, אבל לא את כולם: בכל זאת יצאנו לנו לחום, אל עמק המצלבה בירושלים – לראות את פריחת סתווניות ירושלים!
 
בסופו של דבר, הגיעו 4 משפחות – אנג`ולי והבנות, חנה של ליאור בהרכב מלא, אמאלה 4 אוצרות בהרכב חלקי ובתוספת מ`, ואני עם מוטי והעננצ`יקים.
 

 
הסתווניות התייצבו למענינו, כמו כל שנה: בניגוד לסתוונית היורה, שפורחת לאחר הגשם, סתוונית ירושלים (שמה הלטיני – Colchicum hierosolymitanum) היא היסטרנטית – כלומר, הפריחה שלה מושפעת מאורך היום ולא מהגשמים – אבל היא כן אמורה להיות מושפעת מהטמפרטורה הכללית – מה שלא מסתדר עם 30+ המעלות שחממו את סביבתנו…
בכל מקרה, הסתווניות פרחו לכבודנו.
והיתרון של ירושלים – לא סבלנו מהלחות האיומה של מישור החוף!
 
הגדולות של אנג`ולי, חנה ושלי הסתדרו בינהן יפה – והלכו לבדוק מה תלו אנשים על ענפי הזיתים
 

 
סטינו סטיה קלה בשביל הסברים על בית הבד שבעמק – הנה העננצ`יק שהגיע אליו ראשון –
 

 
האוצרונת של אמאלה  – אגב, היא בהחלט אוצר, הצחיקה את כולם ומשכה הרבה תשומת לב – היתה מוכרחה לטפס על בית הבד עצמו, לבדוק הכל מקרוב. טוב שיש לה אח גדול ונפלא ששומר עליה –
 

 

 
בכל החלק העליון של העמק ראינו מקבצי סתווניות, אם כי מעטים – זו עדיין ראשית העונה שלהם.
 

 
סתוונית ירושלים נחשבת לפרח הגדול ביותר בארץ.
איך זה יכול להיות? הפרח שאנחנו רואים הוא בערך בגודל עשרה ס"מ! מה עם גזר קפח, למשל? הוא לא גדול יותר ?
ובכן, יש פה רמאות מסוימת….
גזר קפח הוא פרח ממשפחת הסוככיים: כלומר, כל "פרח" הוא בעצם תפרחת של הרבה פרחים קטנים, כמו שאפשר לראות בתמונות של הר הקסמים.
ואילו אצל הסתוונית, השחלה וחלקי הרביה של הפרח נמצאים עמוק באדמה – לפעמים אפילו 20 ס"מ לעומק. כלומר, לפי אנשי הבוטניקה – 10 ס"מ מעל לקרקע, ועוד 20 מתחת לקרקע זה ביחד 30 ס"מ! יש פרח בר גדול יותר בארץ?!
 

 
עצי הזית היוו אטרקציה נהדרת, וכל הילדים טפסו עליהם באיזה שלב –
כאן, למשל, בנה של חנה מימין, והעננצ`יקית משמאל:
 

 
והנה התאומים של חנה וליאור –
 

 
השביל נוח וקליל, הנה רוב החבורה מטיילת לה –

 
וגם בן-חצב סתווי כבר פורח בעמק – זהו פרח קטן ועדין, נחבא אל הכלים.
 

 
הנה ענת של אנג`ולי (ומאחוריה מיכל אחותה) בודקת את בן-החצב מקרוב –
 

 
בן חצב סתווי פורח ללא קשר לגשמים, אבל גם עם קשר: 
הוא מוציא עמוד פריחה אחד היסטרנטי, לפי אורך היום ולפי מזג האויר. לאחר הגשמים הראשונים, הוא בדרך כלל יוציא עמוד פריחה נוסף, ובשנים טובות ועשירות בגשמים – הוא יכול להוציא גם עמוד פריחה שלישי מעט מאוחר יותר.  
 

 
העץ הנפוץ ביותר בעמק הוא עץ הזית. פגשנו כמה זיתים יפהפיים, עם מעט מאד פרי –
 

 
ראינו (ולא צלמתי) גם את דבקון הזית – צמח טפילי שמטפס על הזית וגדל עליו.
ראינו (וכן צלמתי) ילדים מטפסים על עצי הזית – כאילה שלא גדלים עליו:  
 
לדוגמא, נעה של אנג`ולי טפסה גבוה –
 

 
מבחינת בעלי חיים, לא היו הרבה – גם להם היה חם. לא ראינו חוגלות, אבל פגשנו חרדון אחד, פרפרי לבנין הצלף שהתעופפו מסביב, וכמובן – את אחד מהעורבים של הכנסת:
 

 
אחרי הטיול, ירדנו לגן הציבורי שבקצה העמק, שם ישבנו לארוחה מצוינת, שיחה נינוחה, והרבה משחקים…
 
העננצ`יקית והבנות של אנג`ולי נהנו לשחק יחד –
 

 

 
והעננצ`יק  גם נהנה –
 

 
כל הפנים טושטשו במכוון.
כל התמונות צולמו בעמק המצלבה, 17.10.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 
זו ההזדמנות שלי לאמר תודה רבה מאד לכל מי שהגיע והגיעה, ממש שמחתי להכיר את כולכם – אני מאושרת שאנשים נפלאים כמותכם קוראים אצלי!
 
 
 
בשבת הקרובה אנחנו עולים לשביל פסגה במירון – טיול משפחות, הליכה של כשעתיים. אם מישהו רוצה להצטרף אלינו – מוזמן לשלוח מסר

פרפרים בקליפורניה

 
את רוב הפרפרים שריחפו לפני ראיתי רק לשבריר שניה. לרגע.
לא הספקתי לכוון את המצלמה – והם כבר עברו להם הלאה.
 
בכל זאת, היו כמה שהצלחתי ללכוד בעדשת המצלמה –
 
כבר הראיתי את הנמפית מהגן היפני בסן פרנסיסקו – שאני חושבת שהיא נמפית הסרפד, כמו אצלינו:
 

 

 
והיום אני מצרפת אליה עוד כמה נציגים מתפרפרים:
 
בטיול היפהפה שלנו בשמורת פוינט לובוס פגשנו (פרט לפרחים, אריות ים, כלבי ים, לוטרת ים, לטאות, שחפים ועוד כל מיני) חבר מרפרף – אך זהו איננו פרפר, כי אם עש.
מה ההבדל בין פרפר לעש? ובכן, יש רשימה ארוכה של הבדלים – והיא מסוכמת יפה באתר הפרפרים של ד"ר עוז בן יהודה. שני ההבדלים העיקריים הם צורת המחושים – אצל פרפר המחוש הוא ארוך, דק דמוי אלה ואילו לעש יש שלל צורות למחוש; ושעירות הגוף – גופו של העש שעיר הרבה יותר מזה של הפרפר.
 
זהו הגב של העש שלי:
 

 
ניסיתי לזהות אותו, ולא הצלחתי – אבל אז נחלץ לעזרתי Weinman המומחה לחרקים,  הפנה אותי לאתר מרשים לחרקים – BugGuide – ולימד אותי שזהו עש ממשפחת השבתאים (משפחה מכובדת של עשים יפהפיים!) ששמו Elegant Sheep Moth כלומר עש-כבשים אלגנטי או בלטינית –  Hemileuca eglanterina.
 
הנה הבטן שלו:
 

 
פרפר אחר שפגשנו בPoint Lobos – ממשפחת הנמפיתיים – שמו העממי הוא Field Crescent – כלומר, סהר השדות ואילו שמו הלטיני – Phyciodes pulchella – כך זיהו לי באתר Bugguide.

 
נכון הוא יפהפה?! צבעוניות מקסימה. פגשנו אותו בפארק Point Lobos, בודק מקרוב את ה-Seaside Daisy – הנה, עוד זוית שלו –
 

 
 
את הפרפר האחרון שלי צלמתי בפארק יוסמיטי – זהו פרפר יפהפה, בעל תעופה מהירה. ראינו כמה וכמה פרפרים כאילה מרחפים להם ביוסמיטי, אבל הצלחתי לצלם רק תמונה אחת – ולטעמי היא לא מספיק טובה –
 

 
זהו פרפר שידוע בשם California Sister – נזירה קליפורנית – כי הפס הלבן על הרקע השחור הזכיר למגלי הפרפר הזה לבוש של נזירה.
השם הלטיני שלו – Adelpha bredowii californica וגם הוא ממשפחת הנימפיתיים.
צלמתי אותו, כאמור, בפארק יוסמיטי, ב18.8.2009
 
 
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
תזכורת!

בשבת הקרובה, 17.10.2009, נפגשים בעמק המצלבה בשעה 10:30 לטיול קליל – פרטים כאן.
 

 

טיול יום הולדת לרכס בשנית בגולן

 
יום ששי האחרון, 9.10.2009, היה יום הולדתו ה-69 של  ג`ון לנון (אם לא היה נרצח באכזריות)
 
באותו יום יצאתי לטיול לרמת הגולן, אל רכס בשנית – זוהי דרך נפלאה לחגוג את יום הולדתו של הזמר האהוב עלי.  (אני לא בטוחה ששותפי לטיול ידעו מהי הסיבה המדויקת למסיבה)
 
הפריחה הסתווית ברכס עכשיו בשיאה, חוגגת את יום הולדתו של ג`ון – ואני בטוחה שלו היה עדיין בחיים, הוא היה שמח לבוא ולטייל איתנו… (הוא מעולם לא אמר דבר נגד טיולי פריחה בגולן)
 

 
ברכס בשנית פורחות סתווניות התשבץ יחד עם חלמוניות גדולות. את שתיהן הצגתי לפני שנה, אבל הן כל כך נפלאות וסתוויות, אני פשוט חושבת שמגיע להן איזכור נוסף.
 
שימו לב למטבע בתמונה הבאה, שנועד להמחיש את גודלן של הסתווניות:
 

 
 
לג`ון לנון התחלתי להקשיב בערך בגיל 15, ומאז אני נאמנה למוסיקה שלו. השירים שלו מלווים את החיים שלי, את מצבי הרוח שלי, את השמחות והעצב.
 
 
 
משירים כמו All You Need Is Love שהוא כתב במסגרת הביטלס, ונוגן בחתונה שלי – ועד שירים כמו How – שליוו אותי בשעות של אי ודאות.
 
 
 
 
כשהגעתי לצבא, הלכתי עם חברה טובה (AquaG) לערבי ביטלס שערך ירדן אוריאל. בקושי היה אז אינטרנט, על YouTube אף אחד לא חלם, וזו היתה הדרך היחידה שלי לראות ולשמוע כל מיני בוטלגים וקטעים נדירים ומוזרים של הביטלס – בלי להיות מליונרית. (בכל זאת, חיילת בחובה…)
 
 
 
ומאז אני שומעת ביטלס. ובעיקר ג`ון. והיום עם הyoutube, הרבה יותר קל לי…
 
 

 
אני זוכרת שלכבוד פורים 1990 ערכו בקולנוע אלנבי (ותודה לAquaG על התזכורת!) בת"א מרתון של סרטים וסרטוני ביטלס. 8 שעות. אני ו-AquaG הצלחנו לארגן לנו יום חופש, התחפשנו למין גורו היפי, עם זר חרציות בשערינו, פיזרנו ריחות דאודורנט לכל כיוון וכמובן  – הלכנו לצפות בכל 8 השעות של מרתון סרטי הביטלס…
 

 
מעבר לזרי הפרחים לכבוד יום ההולדת, פגשנו בטיול יום-ההולדת עוד כל מיני דברים מעניינים:
 
למשל, עץ אגס סורי עמוס פירות:
 

 
וגם משקפי הזקנה (ששמם הרשמי הוא משקפיים מצויים – ואני חושבת שהם יכולים להתאים מאד ליוקו) מפזרים זרעים מעדשות המשקפיים שלהם –
 

 
פרפרי סטירית עמומה הפליאו בהסוואה שלהם – מהזוית הנכונה הם נראים כמו סתם בליטה על הסלע
 

 
לאלון התבור יש בלוטים גדולים מאד, אבל לאלון שפגשנו בדרכנו היו בלוטי ענק, מרשימים בגודלם אפילו בשביל אלון תבור – הנה הם, עם האצבע שלי לקנה מידה:
 

 
פרפרי הכחליל חוללו במחול יום הולדת עליז סביב פרחי הארכובית השבטבטית – ולמרות זאת זהו כחליל החומעה, ולא כחליל הארכובית – תודה לIhtiyar על האימות.
 

 
אפילו בן-חצב סתווי כבר פרח לכבוד ג`ון –
 

 
ופרפרי לבנין הצלף הסתובבו בעיקר ליד שיחי הצלף – אך גם נחו על הקרקע מפעם לפעם –
 

 
כל התמונות צולמו ב9.10.2009, ברכס בשנית ברמת הגולן.
כתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 

 
 
Happy Birthday, John Lennon!

Lassen Volcanic National Park – the Painted Dunes

ברשימה על הר הגעש Cinder Cone הסברתי מה ההבדל בין Cinder לבין Ash.
הAsh – ה"אבק" הגעשי הוא דק יותר.
הראיתי את הר הגעש, הבנוי מחצץ (Cinder) – ולידו, היו דיונות צבעוניות. אילו דיונות עשויות אפר דק געשי – volcanic Ash.

הצבעוניות שלהם פשוט מדהימה. גווני-גוונים מיוחדים מאד.

הדיונות נוצרו ממשקעי אפר דק געשי שנפלטו לאוויר כחלק מהתפרצות הר הגעש. הן שקעו כדיונות ליד הר הגעש.

הצבעוניות הנפלאה שלהם נובעת מחימצון – חלקים שונים של ענני האבק התחמצנו ברמות שונות, ולכן קבלו צבעים שונים.

לא ירדנו אל הדיונות הללו, ובכלל – אני חושבת שהן יפות יותר כך, ממרחק, בלי צעדים דורסניים – כך אפשר להנות מהרב-גוניות שלהן, בלי להפריע.

 וזו, אגב, שמירת טבע. אנשים בקושי יורדים לגבעות הללו. תתארו לעצמכם מה היה קורה בארץ… כל הגבעות היו ודאי חרושות "שבילים" של טרקטורונים ואופנועי שטח. אני שמחה שהן נמצאות במקום מוגן.

 ולמי שתוהה, העצים פה אינם מיניאטורות… הם עצים בגודל נורמלי. לא ענקיים כמו הסקוויות, אבל בהחלט בגודל סביר.

 הדיונות האילה משרות עלי שלווה, לא רוצה לאמר הרבה – רק להתבונן בצבעים, ולהתפעם מהם.

עוד מבט אחרון אל הר הגעש, לאחר שירדנו ממנו – ואנחנו מתחילים את הנסיעה דרומה, לכיוון פארק יוסמיטי.

כל התמונות צולמו בפארק הוולקני לאסן, ב-16.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

פרחים בפארק לאסן – חלק רביעי!

עוד כמה פרחים נחמדים, שטרם הספיקותי לפרסם:
 
לפני הכל – תוספת לגבי הרשימה של אתמול:
תוספת 8.10.2009: שאלתי באתר הגנים הבוטניים של אוניברסיטת British Columbia לגבי הפרח הצהוב שלא הייתי בטוחה מהו, ושם אישרו לי שזהו אכן מין של Eriogonum.  

 
אני פותחת עם מורכב חביב וחינני, קרוב של החיננית שפורחת אצלינו:
 

 
זהו Erigeron peregrinus, או בשמו העממי – Subalpine fleabane – 
קצת הסתבכתי עם התרגום פה – Fleabane זה משהו כמו "קללת הפרעוש" או "רעל פרעושים" – אני חושבת שאני פשוט אשאר עם החיננית, ואקרא לה חיננית  תת-אלפינית.
 

 
הפרח הזה אכן מאד דומה לחיננית, רק שהוא סגול יותר ממנה.
 
אנחנו פגשנו בו אחרי השיא, גם בלאסן וגם ביוסמיטי – נראה שהוא כיסה שם מרבדים מוקדם יותר בעונה.
 
אנחנו פגשנו את הבודדים של סוף הפריחה – ונהנו מהחינניות שלהם.
 

 
מכאן אני עוברת אל פרח יפהפה ומיוחד:
 

 
זהו פרח קטן ועדין, ופגשנו אותו בתחתית המפל בKings Canyon בפארק לאסן.
הוא ממשפחת ההרדופיים, ושמו Apocynum androsaemifolium
 

 
השם העממי הוא Spreading Dogbane – סם כלב מתפשט – והוא קרוב לסם-הכלב המזרחי שאצלינו, למרות שזהו אינו אותו מין.
 

 
הפרח עצמו קטן ועדין מאד. סם-כלב זה תרגום של השם העממי – Dogbane –
משמעות המלה bane היא רעל או קללה. (כמו בFleabane שהוזכר למעלה)
 

 

 
וכעת, עוד פרח ממשפחת המורכבים –
 
 

 
הפרח הזה הוא Anaphalis margaritacea או בשמו העממי – Western Pearly Everlasting. הייתי מתרגמת את זה למשהו כמו אלמוות פניני מערבי – למרות שאין כל קשר בינו ובין פרח האלמוות בארצנו (שהוא בכלל מהציפורניים).
 

 
הפרח האחרון שלי להיום הוא פרח מקסים ממשפחת הנוריתיים (Ranunculaceae):
 

 
שמו של הפרח הזה הוא Aconitum columbianum, ושמו העממי – Columbian Monkshood, כלומר… כובע נזיר קולומביאני.
 

 
אם מסתכלים על הפרח, מקור השם די ברור – הוא באמת נראה כמו הכובע בגלימת נזיר.
אבל כמו עם ה"אלמוות" המורכב, גם הפעם – יש לנו כבר פרח ששמו "כובע הנזיר", והוא כלל לא קשור לפרח הזה…
 

 
כל הפרחים צולמו בפארק לאסן, 15.8.2009
Lassen Volcanic National Park in California
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!

פרחים בפארק לאסן – חלק שלישי

 
למי שלא הבין עדיין, התשובה לשאלה "כמה פרחים עננת מצלמת" היא הרבה. הרבה מאד.
 
אני ממשיכה עם הפרחים היפים של פארק Lassen Volcanic. הפרח הראשון שלי היום הוא פרח ממשפחת הורדניים ( Rosaceae):
 

 
לפרח הזה קוראים ספיראה צפופת-פרחים – Spiraea densiflora.
 
עכשיו בטח יקומו כמה מאוכזבים ויאמרו – זה? ורדני? אחרי ורד הכלב, ורד צידוני, הורד מיוסמיטי – את מראה לנו את התערובת הורודה הזו, ואומרת שזה ורדני???
 
 

 
אז התשובה היא כן. זהו פרח ממשפחת הורדניים. אם תסתכלו היטב, תראו גם את הדמיון במבנה הפרח – הספיראה נראית כמו ורד שתלשו לו את עלי הכותרת, והשאירו את האבקנים והחלקים הפנימיים של הפרח.
 

 
הפרח מזכיר מעט במבנה גם את הפרח של הסירה הקוצנית הנפוצה בארץ, שגם היא ממשפחת הורדניים. הוא נפוץ בהרים במערב ארה"ב, בגבהים של 600 מטר עד כמעט שלושה ק"מ.
 

 
 
ומורוד – לאדום… אני, כאמור, מצלמת הרבה – אך אני לא עוצרת בצילומים. אני רוצה לדעת גם מה צלמתי.

בארץ – זה די פשוט לי. אני מכירה צמחים רבים, יש לי ספרות טובה – וגם כמה בוטנאים מוכשרים במיוחד נמצאים ב-Mailing List שלי.
קליפורניה העמידה בפני כמה חידות.
 

 הפרח האדום הזה, למשל – עשה לי "צרות" בזיהוי. לבסוף יובל בא לעזרתי וזיהה אותו בתור Penstemon. ממשפחת הלחכיים – Plantaginaceae.
 
לצערי, לא הצלחתי להחליט איזה מין הוא הפנסטמון הזה. אני משערת שזהו Penstemon rostriflorus – משהו כמו פנסטמון אדום-פרחים, אבל אין לי הוכחות לשום כיוון.
 

 
אז אני עוברת לפרח הבא:
 

 
לפחות פה המשפחה ברורה. זו משפחת השפתניים (Lamiaceae). הריח שלו נעים מאד.

אום נטע סיפרה לי בטיול שזהו צמח קרוב למנטה ולנענע, אך היא מעולם לא ניסתה לחלוט אותו.
 

 

יובל הציע Monarda, שזהו צמח הברגמוט, ממנו עושים תה Earl Gray – והצמח שלי הוא קרוב  של המונרדה – שמו מונרדלה –  Monardella odoratissima – ושמו העממי הוא Mountain Coyote Mint .

 
 מעניין איך הוא יצא כְּתֵה. למשפחת השפתניים יש כמה וכמה נציגים שטובים לתה.
התה החביב עלי בינהם הוא חליטת זוטה לבנה – אני מגדלת עציץ של זוטה, ונהנית מהתה.
צמחים נוספים שטובים בתה הם מנטה ונענה, מרווה משולשת, געדה מצויה (שעלולה להיות מרירה!) ויש עוד…
כמה וכמה בוטנאים נשבעו בפני שאת התה הטוב ביותר חולטים מעלי אזובית הרמון. זהו צמח שגדל בנגב, באיזור ההר הגבוה. טעמתי פעם תה-אזובית, ואני חייבת לציין ש… אני עדיין מעדיפה את הזוטה.
 

 אבל אם הפרחים הקודמים העמידו בפני אתגרים, הם היו כאין וכאפס לעומת הפרח הבא:
 

 
לא הצלחתי לזהות שום דבר לגביו. הפרח הזה הוא עדיין חידה מושלמת בעיני, והפעם – אפילו יובל לא הצליח להושיע אותי.
 
 
 
לאחר חיפושים רבים, אני חושבת שהפרח הזה שייך למשפחת הארכוביתיים – Polygonaceae וששמו הוא Eriogonum umbellatum
 

 
אבל השם העממי של האריגונום הוא "Solfur Flower Buckwheat" – כלומר, משהו בסגנון "כוסמת גופרתית"
 

 
בכל התמונות ברשת הוא מופיע בצבע צהוב עז, ואילו הפרח שלי – הוא צהוב חם יותר, עם נגיעות של כתום.
 
ועם לוע הר געש מאחור, זה בכלל יפה:
 

 
בקיצור, אם מישהו מכיר מומחה לצמחי קליפורניה – אני מאד אשמח לדעת מה צלמתי פה. בינתיים, אני פשוט נהנית מיופיו של הצמח.
 
תוספת 8.10.2009: שאלתי באתר הגנים הבוטניים של אוניברסיטת British Columbia, ושם אישרו לי שזהו אכן מין של Eriogonum. לא ידעו לזהות איזה.
 

 
התמונות צולמו ב-Lassen Volcanic National Park , בקליפורניה
בתאריכים 15-16.8.2009
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!
 
 

Lassen Volcanic National Park – the Cinder Cone

הפסקה קלה בפרחים, לטובת הנופים והעוצמה של הר הגעש.
כל הזמן אני מספרת לכם על הפארק הוולקני לאסן. וולקני, וולקני, וולקני – וכל מה שהראיתי לכם זה מפלי מים ופרחים.
אז היום אני אוכיח לכם שיש סיבות לקרוא לפארק – פארק וולקני. היום אני מציגה בפניכם הר געש :

זהו ה-Cinder Cone.
באנגלית יש מספר מלים לאֶפֶר געשי, ויש בינהן הבדלים.
Cinder – הוא אֶפֶר במרקם גס, מעין חצץ געשי. מהמלה הזו נגזר גם שמה של סינדרלה – Cinder-ella.
Ash – הוא אֶפֶר במרקם דק – אבק געשי.

ההר הזה הוא חרוט אֶפֶר געשי – אולי נכון יותר לאמר, חרוט חצץ געשי. המסלע שלו הוא סקוריה (שזה השם המדעי לחצץ הגעשי הזה)
השם Cinder cone איננו שם ייחודי – ישנם בקליפורניה כמה חרוטי אפר שכאילו, שכולם נקראים Cinder Cone. זהו החרוט של פארק לאסן. ואנחנו טיפסנו עליו:


(שמים לב לנשר – Turkey Volture- שמרחף פה?)

את האנשים בתמונות פה אני לא מכירה, הם אילו שטיפסו על ההר בזמן שאנחנו נחנו ושינסנו מותנינו לקראת העליה.
וזו עליה קשה. לא מספיק שהזוית איומה – לפחות 60 מעלות, להערכתי – השביל וההר עשויים חצץ. פוסעים פסיעה קדימה – שוקעים חצי ממנה אחורנית.

גובהו של ההר הוא כ215 מטר מעל פני סביבתו. טיפסנו וטיפסנו…
העננצ`יקית שלי הדהימה את כולנו ועלתה במהירות ובקלילות – תוך פחות מ-20 דקות (רבע שעה לערך) היא הגיעה לפסגה!
הנה היא, בפוזת ניצחון על רקע פסגת הר לאסן (הפנים טושטשו במכוון):

אני, לעומתם, הוכחתי שוב שאני מעדיפה מישורים: לקח לי כ45 דקות לטפס, ואז פשוט קרסתי בצל שיח ולא יכולתי לזוז למשך זמן מה.
כשנשימתי גם הצליחה לעלות וחזרה והתאחדה איתי, הסתכלנו סביב: הנוף מדהים.
ראשית, בולט במרחק מעבר ליערות – הר לאסן (Lassen Peak)

גם לאסן, אגב, הוא הר געש. אחת ההתפרצויות הגדולות שלו היתה בשנת 1915.

אם נחזור רגע לתמונה שלי – שמים לב לעשן ביער, משמאל?
גם אנחנו שמנו לב. זוהי שריפה!
שריפות יער הן חלק מהמערכת האקולוגית של קליפורניה. הן יכולות להיות מאד גדולות ומפחידות. בניגוד לעבר, שאז ניסו לכבות מיד כל שריפה – כיום יש מודעות גדולה יותר, ובמקום לכבות מיד – נותנים להן להתפשט ולפעול, ורק מנטרים אותן ומוודאים שאיזורים מיושבים לא ייפגעו.
מצד שני, זה די מפחיד לראות את האש ככה –

ובאמת, על פסגת לאסן פגשנו שני כבאים מצויידים (בין השאר) במכשירי קשר, צופים על השריפה ומזהירים את חבריהם לגבי כיוון הרוח, כיווני התפשטות השריפה ועוצמתה.

כשמטיילים בקליפורניה, חשוב להתעדכן מה מצב השריפות – יש שבילים שנסגרים עקב שריפות פעילות, ואסור לטייל בהן בתקופות מסוימות.

זהו מבט לכיוון השני – המשטח השחור הוא זרם הלבה שפרץ מההר וזרם ממנו, והתקשה תוך זרימה. האגם הוא Butte Lake – ולידו נמצאת נקודת תחילת הטיול.

אך גם הפסגה עצמה מעניינת:

זהו לוע הר הגעש. לפי מחקרים גיאולוגיים, ההתפרצות האחרונה של ה-Cinder Cone היתה במאה ה-17.
הנה הלוע, עם עשן השריפה מאחוריו:

רוב ההר חשוף לחלוטין, אך פה-ושם ישנם עצי אורן, לא מאד גדולים, שצמחו עליו – למשל, בשולי הלוע:

אנחנו הלכנו לאורך הפסגה, מסביב ללוע, והסתכלנו על הנוף הנפלא מכל הכיוונים.
מוטי והעננצ`יקים אפילו העזו וירדו מעט לתוך הלוע –

זו ירידה תלולה מאד, שכל מטרתה עליה… אז אני ויתרתי. חיכיתי להם בצל.

בתמונה מעל רואים בבירור את השכבות השונות:
הר הגעש – עשוי סקוריה ("חצץ" געשי)
אחריו דיונות אפר געשי (Ash) צבעוניות (שאני אקדיש להן רשימה משלהן)
אחר כך זרם הלבה שפרץ מההר
ולבסוף – האיזור המיוער, שלא נפגע מההתפרצות.

הלוע העגול היה כמעט-מושלם, ומאד התפעלתי ממנו –

כל התמונות צולמו בתאריך 16.8.2009, ב-Lassen Volcanic National Park, באיזור ה-Cinder Cone.
כתמיד, מוזמנים מאד להקליק על התמונות על מנת לראות אותן בגודל מלא.

פרחים בפארק לאסן – חלק שני

 
אני ממשיכה עם זר פורח מפארק לאסן.
 
הפרח שאני פותחת בו היום הוא פרח שיש עליו הרבה אגדות אינדיאניות.
 

 
זוהי ה-Indian Paintbrush – או בלטינית, Castilleja miniata, – ממשפחת העלקתיים – Orobanchaceae
 
האגדה (לפחות, אחת מהן) מספרת על לוחם אינדיאני, שהתפעל מצבעי השקיעה וניסה לצייר אותה – בעזרת צבעי המלחמה שלו. הוא לא הצליח להעתיק את עומק הצבעים של הטבע ועושרם. הוא פנה בתסכול אל הרוח הגדולה – להדרכה.
הרוח הגדולה נתנה לו מכחולים עמוסי צבע, בכל צבעי השקיעה.
הוא צייר את יצירת האומנות שלו, ואת המכחולים פיזר בשדות. ואילו הם פרחי ה-Paintbrush.
ובאמת, מאז פורחים פרחי ה-Paintbrush בכל רחבי צפון אמריקה (ישנם מינים רבים ושונים) בכל מיני צבעים – גווני אדום, בורדו, כתום, צהוב ואפילו לבן.
 

 
הפרח הבא שלי הוא פרח מאד מיוחד. זהו פרח ממשפחת השושניים ( Liliaceae) – ולאורך המסלול ראיתי בעיקר את העלים שלו. רק לקראת הסוף פגשתי נציג אחד פורח:
 

 
ולא סתם, אלא בשיא הפריחה – גבוה ומרשים – גבהו בערך מטר וחצי.

 
זהו Veratrum californicum, או בשמו העממי – Corn Lily, כלומר "שושן התירס"
הקרובים שלו בארץ הם עירית גדולה, ואולי גם החצב.
 

 
פשוט פרח מקסים. אמנם פגשתי רק פרט אחד, אבל נתתי לו כבוד והקפתי אותו מכל הכיוונים.
 

 
כמו שהסברתי ברשימה הקודמת, שיא האביב היה כבר ביולי – וכהוכחה, את הצמח הבא פגשנו עם פירות וכלל ללא פריחה –
 

 
אבל איזה צבע עז ונפלא יש לפירות הללו!
זהו צמח ממשפחת השושניים, ואני חושבת שזהו Triantha occidentalis – אבל לא בטוחה.
 
יובל הציע Tofieldia, וגם כאן אני לא בטוחה.
 

 
ועד כאן החלק השני. התמונות צולמו ב-15.8.2009 בפארק לאסן, ואתם מאד מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!

פרחים בפארק לאסן

 
האביב בסיירה נבאדה הוא מאוחר – השיא שלו הוא בסביבות יולי.
ולכן באוגוסט עדיין אפשר לפגוש פרחים מעניינים. לפרח היפה ביותר (בעיני) כבר הקדשתי רשימה – הColumbine,
והנה עוד כמה נחמדים:
 
אני מתחילה עם סביון.
 

 
גדול יותר מהסביון שלנו, ולמען האמת – חינני פחות… אבל זהו סביון – Senecio canus ממשפחת המורכבים (כלומר Compositae או Asteraceae)
 
סוכות כבר כאן, וממש לכבוד החג אני מציגה ערברבה (ממשפחת נר-הלילה – Onagraceae) – שלמרות הדמיון בשם היא לא קרובה של הערבה (ממשפחת הערבתיים)
 

 
הפרח המקסים הזה פרח לאורך הנחל, ממש על הגדה. זהו פרח גדול ויפהפה, ומושך את העין בצבעיו העזים.
השם העממי שלה הוא Fireweed – עשב האש – והשם הלטיני הוא Chamerion angustifolium.
 

 
פגשנו את הערברבה לאורך הCascades – המפלים בנחל שירדנו לאורכו. ראיתי אותה גם ליד המפל שירדנו בו.
 
 
פרח מקסים אחר שפגשנו לאורך הנחל – במרבדים צהובים קטנים, גם בלאסן וגם ביוסמיטי הוא זה:
 

 
זהו פרח ממשפחת הלועניתיים – Scrophulariaceae. וכמו כל המשפחה, גם כאן הפרח מזכיר פנים או לפחות פה של בעל חיים –
 

 
השם העממי שלו הוא Seep-Spring monkeyflower, כלומר משהו כמו "פרח-קוף לוגם-מעיינות"…
 

 
והשם הלטיני – mimulus guttatus. הנקודות החינניות עליו רק עוזרות לדמיין את פני הקוף.
 

 
זהו אכן פרח אוהב-לחות. גדל האיזורים ביצתיים, מוצפים או פשוט לחים.
 

 
מאד אהבתי אותו, ולכן צלמתי הרבהתמונות שלו…
 

 
עוד פרח מיוחד ומקסים, שהיה מאד קשה לצלם –
 

 
זהו פרח זעיר ממשפחת האברשיים – Ericaceae. למשפחה זו יש נציג אחד בארצנו – וזהו עץ הקטלב (אדום הגזע, שיום אחד גם יקבל רשימה מכובדת – זה עץ נפלא!)
 
הפרח הזה לא מאד מזכיר את הקטלב (פרט לזה שהגבעול שלו אדום… המממ…) שמו העממי הוא "אורן הנסיך הקטן" – Little Prince`s Pine ושמו הלטיני – Chimaphila menziesii – הוא פרח זעיר, (בערך ס"מ אחד גודלו של כל פרח) ומאד קשה לצילום.
 

 
כל התמונות צולמו בקליפורניה, בפארק הלאומי הוולקאני לאסן, בתאריך 15.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 

תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!