נאדיד עדין – Utricularia gibba

 

הידעתם שיש בארצנו צמח טורף?

צמח בר, שממש טורף בעל חיים?

 

אני כבר רואה אנשים מדמיינים לעצמם משהו כמו ב"Little Shop Of Horror", אז רציתי לאמר – תשכחו מזה.

 

 

נאדיד עדין – ממשפחת הנאדידיים, הוא הצמח הטורף האמיתי היחידי בארץ. זהו פרח זעיר. פיצקלה. קוטר הפרח הוא חצי ס"מ, והוא גדל במים.

אבל… הפרח אינו החלק הטורף!

 

 

רגע, הפרח העדין הזה טורף? מה הוא כבר טורף? ואיך?

 

הצמח הזה טורף סרטנים, חרקים ויצורי מים זעירים, והוא לא נעזר בפרח על מנת לעשות זאת.

בעלים ובחלקים התת-מימיים של הצמח ישנם נאדידים – שלפוחיות זעירות בגודל 5 מ"מ בערך, שיש להן מעין "דלתות מלכודת". סרטן שעובר על השלפוחית, נוגע בשערות עדינות שיש על המלכודת, היא נפתחת ושואבת אותו פנימה.

 

אז משחרר הצמח אנזימי עיכול לתוך השלפוחיות הללו, ומעכל את טרפו.

הנאדידים נראים כך:

 

 

הנאדיד צמח בחולה ובסביבותיה עד שיבשו אותה. אם אני לא טועה, הוא כמעט נכחד מהטבע.

אני פגשתי אותו בשני מקומות: בגן של עתי יפה מנתיב הל"ה (שכבר הזכרתי פה), ואתמול – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

 

 

הנאדיד הוא צמח זעיר, וקשה מאד להתמקד עליו… חוץ מזה, שכחתי להוריד את דרגת החשיפה ולכן התמונות יצאו קצת "שרופות"

 

 

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ותודה לד"ר יובל ספיר שהראה לי את הנאדיד.

את המידע על הנאדיד קראתי במאמר "צמחים שאוכלים חרקים" של פרופ. אבינעם דנין מ-1976.

 

 

כתמיד, אפשר ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 30.7.2009

 

עשרה דברים שאני אוהבת בי

בעקבות מוטי, גם אני מנסה כוחי במטרה הנעלה: למצוא דברים שאני אוהבת – בי. בעצמי.  אני מצרפת לכל נקודה תמונה. תמונות שצלמתי, והן חביבות עלי – אבל לא תמיד קשורות לכתוב.

 

1.  אני אוהבת טבע.   אני מתפעלת מפרחים, אוהבת לראות אותם, נהנית לצפות ביחמור ובצב, בחיוויאי ובפרפר. ואני גם זוכרת לרוב את השמות שלהם – לפחות ברמת הסוג, אם לא ברמת המין. אני אוהבת לטייל ולצאת לראות פרחים וחיות, נופים ועתיקות. אני מסוגלת לזהות כמות גדולה מפרחי ארצנו בקלות, כולל הרבה מפרחי החרמון! 

ססמבריק אדמוני בהזדווגות, בני ציון, 3.2005

 

2.  אני אוהבת לצלם. בעיקר צלומי טבע. ובתוקף זה – אני שמה לב לפרטים, ולפעמים מוצאת זויות לא שגרתיות לכל מיני צמחים. אני גם משתדלת לשים לב לפרטים בסביבתי, ולראות שינויים והתחדשויות. 

 

דבורנית הדבורה במבט לא-שגרתי, שמורת סחלבי טל, 7.4.2007

 

 

3. אני אוהבת לתת ולקבל מתנות. כן, כן – אני יודעת שחכמינו אמרו "שונא מתנות יחיה". אבל הרבה פעמים כשאני רואה משהו – אני חושבת "זה בדיוק יתאים ל-x!" – ואם אני יכולה, אני אקנה את אותו דבר. לא תמיד עם סיבה. וזה לא חייב להיות משהו גדול או מחייב. סתם, כי נחמד לי או כי חשבתי על אותו אדם. וזו לא חייבת להיות מתנה שעולה כסף. שלחתי פעם לאחותי עלי שלכת עם צבעים מיוחדים מחו"ל. זו היתה מתנה נפלאה . מצד שני, אני גם אוהבת שחושבים עלי. ורד בודד זו מתנה נהדרת.

 

שכרון מרושת, גבעות גורל, ליד באר שבע. 25.2.2005

 

4. אני חכמה.  הנה, הודיתי בזה. ואני גאה בזה. אני לא "מחוננת" או "מבריקה במיוחד" – אבל יש לי תפיסה מהירה, יכולת הבנה, ניתוח והסקת מסקנות – אני חכמה. ובד"כ לא צריך להסביר לי משהו 20 פעם. מספיקות פעם אחת או פעמיים. 

 

סחלב ריחני, שמורת סחלבי טל, 19.3.2005

 

5. אני מקפידה על עברית נכונה –  יש כאילה שבטוחים שאני טרחנית, או מורה (זה נאמר בד"כ בזלזול מתנשא – מה, את מורה?) – אבל לי אִכפּת מהשפה העברית (גם בדיבור וגם בשירים), אני אוהבת אנשים שמדברים נכון.

אני מקפידה על ההבדל בין "שֶ" ל-"כְּשֶ", על ההבדל בין "להביא" ו"לתת", על חיריק בבנין הִפעיל. חשוב לי שיגידו שלושה ילדים וחמש רשימות והרשימה הזו היא על עשרה דברים ולא על עשר. 

דקטילוריזה רומאית, הר קטע, גבעת הדקטילוריזות, 19.3.2005

 

 

6. אני אוהבת מוזיקה. בעיקר רוק של שנות הששים והשבעים, אבל נהנית גם מקצת ג`אז, קצת קלאסית, מוזיקה עברית ותיקה… יש לי הרבה דיסקים בבית, וכמעט כל מצב מזכיר לי שיר. אני מסוגלת למצוא שיר יפה (לפחות, יפה בעיני) כמעט לכל אירוע, נושא או מלה. 

 

יחנוק המלחות, בירידות מערד לים המלח, 7.4.2005

 

 

7. אני לא מנסה להיות Superwoman. אני לא מנסה לנהל משק בית מושלם, יחד עם משרה מלאה, טיפוח עצמי, ילדים מטופלים… אני מתפשרת על דברים מסויימים (סדר ונקיון בעיקר) ואני חושבת שזה בסדר גמור. 

שפירית אדומה, פרק כפר סבא, 3.7.2009

 

8. יש לי אופי ג`ינג`י: אני מתחממת מהר ומתרגזת בקלות, אבל אחרי שאני מוציאה את הצעקות – או לחילופין, בוכה קצת – אני נרגעת ואני יכולה להסתכל על הדברים המרגיזים בצורה שלווה יותר. 

 

אירוס הנגב ועירית גדולה, צפון הנגב, 13.3.2008

 

9. אני אוהבת אסטתיקה.  אוכל יפני, למשל וגם אומנות יפנית; רהיטים יפים, תכשיטים מיוחדים, בגדים (של דורין פרנקפורט… אבל לא רק) – דברים לא שגרתיים, עם ייחוד – אבל לא כאילה שהם גיבוב של הרבה אלמנטים. אני אוהבת אומנות (בעיקר אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית – אבל גם את גדולי הרנסאנס)… חשוב לי, למשל, שהרשימות שלי בבלוג תהיינה מסודרות וקריאות, שהכל יהיה מעומד לכוון הנכון, ובפונט נעים לעין. אני שונאת את Times New Roman, ואוהבת את Arial ו-Verdana

 

. 

מיכאלאנג`לו – "הגואל" בכנסית Santa Maria Sopra Minerva ברומא. 6.11.2007

ה"סמרטוט" שמסתיר לו הוא תוספת מאוחרת. למיכאלאנג`לו לא היתה בעיה עם עירום גברי.

10. אני אוהבת חתולים.  

You are nobody until you’ve been ignored by a cat  –

המסתוריות שלהם, העצמאות המוחלטת ויחד איתה תלות בבעלים, האהבה שלהם, המבטים – אני חושבת שחתול מגרגר זה אחד הדברים הכי מרגיעים בעולם.

 

 

בילבו. 7/2009

 

…הנה ככה, הגעתי לעשרה דברים, ועוד לא התחלתי לספר על האהבה לקריאה, ולא על המשפחה הנפלאה שלי (בעלי, הילדים, ההורים שלי, אחותי, וגם חלק מהגיסים, הגיסות והאחיינים שלי) – היחסים הנהדרים שיש לי איתם, האהבה וההדדיות ביננו – שזה משהו שאני אוהבת בנו, בכולנו!

 

חצבים במצפה רמון, 30.9.2006

 

השיר הזה פשוט מתבקש פה עכשיו… רציתי ביצוע ישן, אבל מצאתי רק ביצוע מ"לילה גוב"…

כתמיד, אפשר ומומלץ להגדיל את התמונות על ידי הקשה עליהן!

מניפנית מצויה – Ptyodactylus guttatus

 

אחרי שהצגתי את המניפנית הגלילית, אני מראה לכם היום את קרובתה – המניפנית המצויה.

 

 

המניפנית המצויה – ממשפחת השממיות – מצויה ברוב חלקי הארץ, מהנגב עד לגליל. את זו שבתמונה מעל פגשתי בבית גוברין, בחורבות כנסית סנטה אנה. היא היתה בראש הבנין, גבוה מעלינו – ולכן התמונה לא מאד מרשימה…

 

כחצי שנה מאוחר יותר, נזדמן לי לפגוש מניפנית מצויה בחורבות העיר עבדת בנגב – עומדת על קיר ומנסה להחליט מה הלאה.

 

 

לפי הכתוב, מניפניות נוטות להיות פעילות בשעות הקרירות של היום – בעיקר בשעות הערב והלילה. במשך היום חם להן.

המניפניות שאני צלמתי – לא קראו את הכתוב עליהן, ואת שתיהן פגשתי בשיא החום, בשעות הצהרים…

 

 

גם למניפנית המצויה יש כפתורים מקסימים ברגלים, ונקודות על הגוף. רק שאצלה הנקודות הן בהירות על רקע בהיר, וזה פחות מרשים מאשר אצל המניפנית הגלילית.

 

 

התמונה הראשונה צולמה בגן הלאומי בית גוברין, 5.5.2007

שאר התמונות צולמו בגן הלאומי עבדת, 28.9.2007

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

קיפודן מצוי – Echinops adenocaulos – וחבר

 

היום אני מציגה את אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארצנו: קוץ סגול שבולט בצידי דרכים, ושמו קיפודן מצוי.

 

(למרגלות המירון, 4/2007)

 

הפעם מקור השם ברור למדי: הקיפודן עגול כמו קיפוד שהתכדרר, והוא קוצני מאד.

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

וכרגיל אצל משפחת המורכבים, כל "קיפוד" מורכב מהרבה פרחים קטנים.

 

באחד הטיולים במירון פגשתי קיפודן שרק התחיל לפרוח, ועליו חבר:

 

(29.5.2009, שביל פסגה, הר מירון)

 

החבר הזה הוא חיפושית גדולה למדי, ושמה חידקונית הקיפודן – Larinus onopordi.

אני לא יודעת אם זהו זכר או נקבה.

 

 

החדקניות הבוגרות (והבוגרים) – ניזונות מעלים של קיפודנים, חוחנים ועוד.

 

לפי הכתוב בכרך החרקים של האנציקלופדיה של החי והצומח – לאחר ההזדווגות, הנקבה קודחת, בעזרת גפי הפה והחדק שלה שקע בבסיס הקרקפת – כלומר, בחלק התחתון של התפרחת – ושם היא מטילה ביצה.

את התא הזה היא אוטמת, וכשהזחל בוקע מהביצה – הוא ניזון מקרקפת הקיפודן. אח"כ הוא בונה לעצמו גולם מחלקי הצמח, מצמיד את הגולם לגבעול ומשם יבקע הבוגר.

 

 

בכל מקרה, לחדקונית יש חדק מצחיק, ויחסים טובים עם הקיפודן…

 

 

אני מאד אוהבת את הסגול של הקיפודן. ישנם עוד מינים ועוד גוונים לקיפודן –

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

בצפון הארץ – גליל עליון וגולן – גדל מין נוסף של קיפודן, קיפודן גייארדו – שהגבעולים שלו מכוסים שערות בלוטיות אדומות-סגולות. הוא סגול, וקל לבלבל בינו לבין המצוי.

 

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

בדרום, לעומת זאת – צומחים שני מיני קיפודנים לבנים – באיזור הבקעה והמדבר פורח קיפודן בלאנש (נקרא כך ע"ש חוקר טבע צרפתי בשם בלאנש), שהקיפוד שלו לא מסורק – יש קוצים באורכים שונים שבולטים ממנו, ובדרום מישור החוף וחולות צפון הנגב ישנו קיפודן פלישתי, שהוא לבן יפה.

 

 

(6.6.2009 – עין אפק)

 

עוד מין אחד מיוחד שוכן בצפון – קיפודן דביק, שנקרא בעבר קיפודן סורי. לו יש קרקפות (כלומר תפרחות) גדולות במיוחד – קוטרן יכול להגיע ל-15 ס"מ! הצבע שלו הוא לבנבן-תכלכל, והוא גדל באיזור מקורות הירדן ומורדות החרמון. זהו צמח מרשים.

 

(6.6.2009, עין אפק)

 

כל הקיפודנים בתמונות פה הם קיפודנים מצויים.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

 

 

חרדון מצוי – Agama stellio

 

היום אני מציגה את אחד הזוחלים הנפוצים בארץ: חרדון מצוי. אפשר לפגוש אותו ברוב חלקי הארץ – פרט למדבר הצחיח יותר.

 

החרדון אוהב שמש, ואוהב לשכב לו בשמש – ומכאן הגיע הפועל "להתחרדן"… כלומר, לשכב על סלע ולתפוס שמש.

 

ממש כך:

 

(אפולוניה, 23.5.2009)

 

באחת הפעמים, צלמתי לי חרדון גדול ומרשים – שישב על סלע ונדנד את ראשו מעלה ומטה, ממש כאילו הוא מתפלל. קד קידות לכל עבר. צלמתי – ובבית גיליתי את זה:

 

(מצפה גדות, 3.5.3007)

 

בתמונה ראיתי שיש שם שני חרדונים, אחד שומר ומסתכל על הסביבה – והשני שפוף יותר, צמוד לסלע.

כשבררתי, הסתבר שה"שומר" הוא זכר – זכר דומיננטי שמגן על טריטוריה ועל נקבה, שהיא שפופה ונכנעת יותר.

החרדונים לא שמעו עוד על שחרור האישה…

 

 

(אפולוניה, 23.5.2009)

 

קראתי קצת על החרדון, ושמחתי לגלות שכאשר הוא חש בסכנה ובורח – הוא מסוגל לעשות זאת על שתי רגלים אחוריות! מעולם לא ראיתי זאת במציאות – רק בסרטים ראיתי לטאות מתרוממות על שתי רגלים, וכלל לא ידעתי שבארץ יש לטאה שמסוגלת לעשות את זה!

 

(עינות סלוקיה, רמת הגולן, 13.6.2009)

 

תמיד חשבתי שגווניו של החרדון הם בעקרון שחורים-אפורים כהים. עד שנתקלתי בחרדון הזה ברמת הגולן. צלמתי אותו מכל הכיוונים – כי הוא היה קרוב אלי, ולא נבהל ממני – אז יכולתי להנות מהגוונים הכחלחלים הנפלאים שלו –

 

 

החרדונים הם יצורים טריטוריאליים, והקידות שלהם, כמו גם נענועי זנב – הם דרך הכרזה על טריטוריה. לזכר שליט בטריטוריה יכולות להיות כמה נקבות, וגם מספר צאצאים. רוב החרדונים לא עוברים את שנת חייהם הראשונה – הם נטרפים על ידי דורסים, ובעיקר על ידי בז מצוי.

 

 

תמונות החרדון הכחלחל צולמו ליד עינות סלוקיה ברמת הגולן, 13.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

מתבקש עכשיו, שאני אוסיף את השיר הנפלא "אדון חרדון" שכתבה לאה נאור ושרה דליה פרידלנד. מצאתי בyoutube סרטון של השיר הזה, מלווה בתמונות של חרדון אחר – חרדון הצב מהערבה:

 

בן-חורש גדול – Epipactis veratrifolia

 

עונת פריחת הסחלבים כבר הסתיימה, ואני מחכה לחורף הבא ולעונה הבאה.

אבל רגע לפני, אני רוצה לסגור את העונה. הסחלב שלי היום הוא אחרון הסחלבים הפורחים בארצנו – בן-חורש גדול

 

 

 

את הרשימה על בן-החורש תכננתי לפרסם בתחילת יוני. אמצע יוני לכל המאוחר…

אבל איך אומרים ביידיש? האדם מתכנן, ואלהים צוחק. לא פרסמתי אותה ביוני (עונת הפריחה של בן החורש) – אז אני מפרסמת כעת.

 

 

בן-חורש גדול, אחיו של בן-חורש רחב עלים (שכתבתי עליו כאן וכאן) הוא סחלב נדיר ומיוחד. הוא פורח לאורך בקעת הירדן!  בן החורש מעדיף שולי מעיינות וטרוורטין (שזה נטף-מעיינות)

 

 

טריסטראם פגש בני-חורש בבאניאס, כשטייל פה. אני מכירה אותו בארץ מנקודה אחת: שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל. וגם שם אילו רק פרטים בודדים.

טוביה קושניר מצא פרטים באיזור עין גדי ואף דרומה משם, במעיינות בערבה.

 

 

תמיד תהיתי למה קוראים לבן החורש הזה בן-חורש גדול. הפרטים שאני פגשתי, באיזור חורשת  טל, היו קטנים למדי – קוטר הפרח כ-2 ס"מ, והצמח כולו לא מאד גדול.

 

 

קראתי בספרות, שבני החורש הצפוניים קטנים יותר ופורחים מאוחר יותר מאחיהם הדרומיים. אני עדיין מקווה להגיע בזמן הנכון לנחל ערוגות או לנחל דוד, שם הם אמורים לפרוח בסביבות מרץ.

 

 

בממלכת ירדן, לעומת זאת, הוא נפוץ למדי. בשנה שעברה הייתי בטיול בואדי חסה (נחל זרד) בירדן – ולצערי, הגעתי כמה ימים מאוחר מדי: כל בני החורש נבלו כבר.

מאות פרחים נבולים צצו להם מקירות הנחל – ממש כך:

 

 

ואז גם הבנתי למה קוראים לו "גדול". עמודי הפריחה בנחל זרד היו מרשימים וגבוהים, והגיעו אף לאורך מטר שלם.

 

 

התמונות צולמו בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, בתאריכים

27.5.2006

2.6.2007

 

ובנחל זרד בממלכת ירדן, בתאריך 10.5.2008

 

 

בן-חורש הוא סחלב יפהפה ומיוחד, ולמי שתהה – זהו הרקע של הבלוג שלי.

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

שחור-זנב Cercomela melanura

 

היום אני מדרימה למדבר, בשביל להציג בפניכם ציפור שיר אפורה, קטנה מעט מדרור, לא מרשימה ולא מיוחדת – אבל חביבה מאד.

 

 

זהו שחור-זנב. מקור השם ברור, נכון? וזהו גם שמו הלטיני וגם שמו הערבי.

בעקרון זוהי צפור מדברית, שוכנת נאות מדבר.

 

(30.9.2006, מרכז המבקרים – מצפה רמון)

 

בתחומי ישראל, שחור הזנב עלה לאורך הירדן והרחיב את תפוצתו, וניתן לצפות בו גם באיזור הגלבוע – למרות שלי טרם נזדמן לפגוש אותו שם.

 

(10.5.2008, ואדי חאסה, ממלכת ירדן)

 

לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, שירתו של שחור הזנב היא שקטה וערבה.

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

שחור הזנב הוא ציפור יציבה – כלומר, ניתן למצוא אותו כל השנה. הוא אינו נודד.

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

בטיול לעין עבדת, התעכבתי כמה דקות – ולפתע ראיתי שחור זנב עומד על סלע. הוא היה חמוד כל כך, ומיד צלמתיהו. הנה כך:

 

 

כמובן, תמונה אחת לא מספקת אותי, אז לחצתי שוב… אבל הוא החליט לו בינתיים לעוף מאותו סלע – וזה מה שיצא: תמונה שאני מאד אוהבת:

 

 

שתי התמונות האחרונות צולמו בעין עבדת, 28.9.2007

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

רקפות לנילי

 

הבוקר נפטרה חמותי, ועברה – כך אנחנו מקווים – לעולם שכולו טוב.

חייה לא היו קלים, ובכל זאת היא הצליחה לגדל חמישה ילדים שהיום הם מבוגרים מוכשרים ומוצלחים. אני נשואה למוצלח ביותר, כמובן.

 

 

לנילי אני מקדישה זר רקפות, ולכל המשפחה – חיבוק חם ומנחם ממני, שעצובה יחד אתכם.

 

 

 

רציתי לכתוב עוד דברים, אבל אין לי מלים כרגע. אז אני פשוט אסיים פה את הרשימה, כי ככה הם חיינו – ולפעמים פשוט צריך להרפות, גם אם זה כואב.

מניפנית גלילית – Ptyodactylus puiseuxi

 

הידד!

ב- תקנו את הבאג, ואני חוזרת לעניינים!

 

אבל… קיץ. חם. הלחות פה זוועתית. כלום לא רוצה לפרוח…

אז אני מחפשת בעלי חיים. גם להם חם, והם מחפשים סלעים קרירים…

 

בטיול במירון בהר שפנים, לפני שנתיים לערך, ראינו זנב מציץ מהסלע:

(ולמי שתוהה, כן – זה היה טיול לחיפוש ניאוטינאה תמימה)

 

 

נעמדנו בשקט, והתחלנו להסתכל. בהתחלה הן חששו מאיתנו – אבל אז התחלנו לראות פרטים…

 

 

הרגלים המקסימות הללו, עם הכפתורים בקצות האצבעות הסגירו בפנינו את מי אנחנו רואים: מניפנית גלילית. לטאה ממשפחת השממיות, פעילת יום, שניתן למצוא בגליל, בגולן ובחרמון.

 

אחרי כמה זמן הצלחנו לראות את המניפנית כולה –

 

ובסך הכל פגשנו שלוש. לצערי לא הצלחתי לצלם את שלושתן בבת אחת… למרות כל, הן חששניות מעט.

 

 

הדוגמא על הגב של המניפנית – העיגולים הלבנים והשחורים – מקסימה בעיני. ובכלל, שממיות הן יצורים נחמדים (יש לי כמה מהן על הגג… אולי אני אנסה לצלם אותן ולהקדיש רשימה גם לשממית הבתים…)

 

 

גם בטיול למצודת נמרוד – השנה, 25.4.2009 ראיתי מניפנית גלילית: הפעם ראיתי רק אחת בודדה, והיא היתה מאד חששנית. היא ברחה לפני שיכולתי להסביר לה שאני לא אפגע בה… הספקתי לצלם תמונה אחת טובה.

 

 

פרט לתמונת המניפנית ממצודת נמרוד, כל התמונות צולמו בהר שפנים שבמירון, ממש ליד בית ג`אן, 27.4.2007

 

 

וסוף סוף אני שוב כותבת בשמחה:

 

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

כדאי לכם! המניפנית ממש יפה!

 

 

שלטה צרת עלים – Peltaria angustifolia

 

התעייפתי מ-, אז אני מכינה רק מיני-רשימה.

הצמח שלי היום הוא שִלְטָה צרת-עלים. זהו פרח ממשפחת המצליבים, ש"מתחפש" בצורה הכללית לחבר במשפחת הסוככיים. הפרחים שלו לבנים וקטנים, ומקרוב רואים שהם מצליבים.

השלטה פורחת בגולן באפריל ובחרמון במאי, ואני צלמתי דווקא את הפירות שלה,  שנראים מקרוב כמו מטבעות קטנים.

 

צולם בחרמון, במורדות הר חבושית  20.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונה על מנת להגדיל אותה.

 

 

שבטבט גדול – Equisetum telmateia

היום אני מציגה צמח יפהפה, מיוחד ועתיק – צמח קדום מאד. אין לו פרח, והוא קרוב לשׁרכים. קרוב – אך שייך למשפחה אחרת – משפחת השבטבטיים.

(אגב, למי שמתלבט אם אומרים שׂרך או שׁרך – בדקתי באנציקלופדיה של החי והצומח, וזו שׁ ימנית רגילה. )

הצמח שלי היום הוא שבטבט גדול. נמצאו מאובני שבטבטים בני 300-350 מליון שנים, והצמח לא השתנה הרבה מאז – זהו ממש "מאובן חי". גם העובדה שאין לו פרח והוא מתרבה באמצעות נבגים מצביעה על עתיקותו – כי פרחים הם התפתחות אבולוציונית מאוחרת יותר של הצמחים.

השבטבט הוא צמח של גדות נחלים ומעינות, ומשמעות שמו הלטיני הוא "זנב סוס".
הערה, 4/2017: לפי פרושים אחרים, אילו "זיפי סוס" (Bristles) ולא זנב. לא ברור לי למה הוא קרוי כך.  

כשהוא גדל במקבצים גדולים, זה נראה כמו יערות אורן מיניאטוריים: הגובה של ה"יער" בתמונה הבאה הוא קצת יותר ממטר אחד.

התמונות צולמו בנחל קורן – יובל של הדן שזורם בתוך קיבוץ הגושרים. היובל הזה מטופח ומוגן על ידי חבר קיבוץ הגושרים – אורי דימנד. לקריאה נוספת על אורי, על הנחל ועל האיזור – כאן.

 התמונות צולמו ב25.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

בעקבות שאלות והמלצות ושיחות בנושא "הכנסת תמונות לרשימה כך שניתן יהיה גם להגדיל אותן" – הוספתי באלבומים שלי מדריך קצר.
המדריך שלי הוא חלק שני למדריך של siv30 – אותו ניתן למצוא כאן.
אחרי שהוספתם תמונות כמו שסיווי מסבירה, אפשר להפוך אותן לקישור – לפי ההסבר שלי כאן.
לאור העובדה שבעבר הייתי צריכה לעשות רק את מה שכתוב אצל סיווי, ועכשיו לכל תמונה בנפרד אני צריכה להוסיף את מה שהוספתי – זה מסורבל. אך זה עדיין פשוט יותר משיטות אחרות אותן הסבירו לי.  אתם מוזמנים לנסות.

תחרות תמונה חייתית בפורום "טבע פראי וחיות בר"

 

בפורום "טבע פראי וחיות בר" עורכים תחרות – צלום תמונות של חיות בר.

אין שום מגבלה על המקום בו צולמה התמונה, לכן יש שם גם תמונות שצולמו ברחבי העולם וגם תמונות שצולמו בגני חיות…

חלק מהתמונות יפות מאד (יש לי פייבוריטים שם), אחרות… אהם… לא משנה.

 

בכל מקרה, החלטתי להשתתף.

פרסמתי בתחרות שלוש תמונות:

 

תמונה ראשונה – תמונה שפרסמתי פה לא מזמן: אנפית סוף באגמון החולה

 

 

תמונה שניה – תמונה שפרסמתי פה לפני שנה בערך – צופית בוהקת, בגן הבוטני אבו כביר בת"א –

 

 

ותמונה שעדיין לא פרסמתי – צב מדברי (זהו מין שונה מהצב המצוי שנמצא באיזורנו)  מאוהב, שצלמתי בחי-רמון במצפה רמון בספטמבר 2008.

 

 

ההצבעה מתחילה היום (יום שני, 6.7.2009) בשעה 12:00, ותמשך עד יום רביעי 8.7.2009 בשעה חצות.

כל גולש יכול להצביע עד 3 פעמים.

ההצבעה מתבצעת ע"י שרשור האייקון לתמונה שמוצאת חן בעיניכם.

 

אני מאד אשמח אם תצביעו עבורי

קישור לשרשור התחרות – כאן

 

תודה!  

 

 

 

 

 

 

 

 

זנב-ארנבת ביצני – Lagurus ovatus

 

החלטתי להשקיע וישבתי לכתוב רשימה מלאה – שאפשר להגדיל בה את התמונות.

אבל… קיץ, חם ורוב הפריחה כבר סיימה.

אז אני מגיעה ליבשים שנשארים מאחור: הצמח שלי היום הוא זנב-ארנבת ביצני

 

 

זנב-הארנבת שייך למשפחת הדגניים. כל העשבים האילה, הירוקים-צהבהבים שבד"כ לא מסתכלים עליהם – הם ממשפחת הדגניים. ובד"כ גם מאד מסובך להבדיל בינהם.

 

 

על רוב הדגניים אני בד"כ מדלגת. אני מודה שאני לא מבדילה בין "ברומית" ל"בולבוסן", בין "דגנין" ל"זיפן" או בין "שילשון" ל"שעלב" וגם יש להם שמות איומים כמו זוּן ועוּקצר וזקנן וכּוֹסנית וסיסנית…

א ב ל – יש כמה יפים. באמת יפים.

 

 

ואחד מהיפים הוא זנב-ארנבת ביצני. בתור ילדה, קראתי לו "זנב הארנב" – החרוז עזר לי לזכור את השם… הצורה שלו מאד חיננית, הוא רך ונחמד ומלטף, השם הולם אותו – ואני בטוחה שאתם מכירים אותו, כי הרבה פעמים צובעים אותו ומשתמשים בו לסידורי פרחים יבשים, לנוי.

 

 

השנה גידלתי זנב ארנבת בעציץ על הגג – ואילו רוב התמונות שאתם רואים פה. הורדתי "זר" לצנצנת בבית, אבל… יש לי חתולים – והם מאד נהנו לשלוף את הצמחים מהצנצנת, ולהתיחס אליהם כמו שהם היו מתייחסים אל… המממ… זנב ארנבת אמיתי

לפני כמה שנים היתה לי חתולה בשם אספרגוס. כשאמצנו אותה, מצאנו בגן הציבורי גם זנב ארנבת, וקטפתי לי כמה כדי להביא אותם הביתה. אספרגוס פשוט התלהבה מהם. היא היתה שולפת אותם מהצנצנת, רודפת אחריהם בהתלהבות ובמרץ, מקפיצה אותם מצד לצד, אורבת להם ומזנקת עליהם – ולא נרגעת עד אשר אחרון זנבות הארנבת היה מפורק לשיבוליות על פני כל הבית.

החתולים הנוכחיים שלי פחות אובססיביים לגבי הצמח הזה. הם מסתפקים בלפזר אותו לכל עבר, לקחת אחד מזדמן ו"להרוג" אותו…

 

 

זנב הארנבת נפוץ בכל אגן הים התיכון, בארץ הוא גדל בכל האיזור הים-תיכוני (כלומר, לא במדבר).

 

כשהוא עוד ירוק ו"פורח" (קשה לי לאמר פורח על הדגניים האילה) – הוא נראה כך:

 

 

את התמונה מעל צלמתי בשולי כפר סבא, באפריל 2008. שם אספתי זרעים של זנב ארנבת, על מנת לפזר בעציץ שלי.

 

 

כל שאר התמונות צולמו על הגג שלי ביולי 2009

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

שפירית שקופה-זהובה…

אני ממשיכה עם מִינִי רשומות, ועם אגמון החולה.

העונה עכשיו היא עונת הקינון, ולא ראינו הרבה עופות. בעיקר סיקסקים.

אבל באגמון ראינו כמה וכמה מינים של שפיריות.

השפירית הזו שצלמתי – יפהפיה בעיני. השקיפות שלה מדהימה, היא מאד עדינה.

עברתי על אלבום השפיראים של Weinman, ומצאתי שם בערך חמישה מינים שנראים לי דומים מאד לשפירית שצלמתי…

לכן אין לי מושג מהו המין – איזו שפירית זו – ואני אשמח לדעת, אז אם במקרה אתם יודעים – אתם מוזמנים לכתוב.

צולמה באגמון החולה, 25.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונה על מנת לראותה בגודל מלא.

קרנן טבוע – Ceratophyllum demersum

ברשימה על אנפית הסוף, ציינתי שהבריכה היתה מכוסה בצמחי קרנן טבוע.

זהו צמח מים ממשפחת הקרנניים.

אבל… כשמסתכלים מרחוק על בריכה מלאה קרננים – זה לא מאד אטרקטיבי. הצבע הירוק-חום הזה די דוחה.

מקרוב, לעומת זאת, הקרנן דווקא מעניין – יש לו מרקם נחמד.

לפי הספר "צמחי המים בישראל" של יואב ויזל ונילי ליפשיץ, זהו צמח שכיח למדי בגולן ובעמק החולה ויש לו עוד בן משפחה אחד שגדל בארץ – הוא נדיר יותר ושמו קרנן טבול. לדעתי זה משעשע למדי, שההבדל בין שמות שני המינים הוא באות אחת…

צולם באגמון החולה, 25.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונה על מנת לראותה בגודל מלא.

---

לפני חודשיים בערך, פרסמתי כאן נסיון שהיה להרחיב את סמכויות הועדה לתכנון, כך שהיא תוכל למכור קרקעות ציבוריות לכל המרבה במחיר – בקלות רבה יותר.
הנושא הגיע למודעות ציבורית, ובאותו שלב – נעצר.

אבל ראש ממשלתנו לא אמר נואש, ועכשיו הוא רוצה להפריט את כל המדינה בבת אחת: הוא חושב על הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.
Siv30 פרסמה רשימה בנושא, שמבטאת היטב את דעותי.
יש גם התארגנות דרך Facebook לנושא.

אני מקווה שנצליח לעצור את המהלך המטומטם והמרושע הזה. למען העתיד של המדינה שלנו. למען ילדנו ונכדנו.

גומא הפפירוס – Cyperus papyrus

היום אני ממשיכה עם שמורת החולה – ובהמשך לאנפית של אתמול, אני מציגה את גומא הפפירוס.

גומא הפפירוס, ממשפחת הגמאיים, הוא צמח שמוצאו מאיזור הנילוס, והמצרים הכינו ממנו פפירוס בעת העתיקה. מאוחר יותר נגזרה המלה "paper" – כלומר, נייר, מן הפפירוס.

בתקופת האמפריה הרומאית, הרומאים הפיצו את הגומא הזה – הביאו אותו ושתלו אותו גם באיטליה, יוון ואפילו במישור החוף אצלינו.

כך שבעצם, אנחנו לא בטוחים אם גומא הפפירוס הוא צמח בר בארצנו – או מין שהובא על ידי האדם לפני 2000 שנים ויותר.

ההערכות היום הן שבאיזור החולה, גומא הפפירוס הוא אכן צמח בר  – ואילו במישור החוף הוא הובא ע"י הרומאים.

עוד פרט מעניין לגביו הוא… שבשל השימוש המסיבי בו, נכחד גומא הפפירוס ממצרים! הוא הוחזר לשם מסודן ומהאיזורים המרוחקים יותר של הנילוס.

צולם באגמון החולה, 25.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונה על מנת לראותה בגודל מלא.