(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)
כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.
ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.
אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.
את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata) ואל תשאלו אותי מעבר לזה…
כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)
החול יזכור
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות) ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)
ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
שיר ארץ
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב
ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת. שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים. |
כל אביב שבים לה סביוניה לכסות את כל קמטי פניה רוח קיץ עצב אבניה ילטף באור. שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה והחורף את שמורות עיניה הבוכות יסגור. שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים. |
(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)
כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?
אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.
מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.
אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי) – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".
(הר קטע, 15.3.2006)
אני נושא עימי
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי
אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".
בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.
בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.
בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
מילות השירים – מתוך "שירונט"
כל כך מתאים ליום הזה השירים והפרחים
אהבתיאהבתי
"זכריני" תכול -לבן ו"החול יזכור"
מאד מתאים ליום הזה.
תודה
אהבתיאהבתי
תודה לך
מתאים כל כך ליום הזיכרון.
ולגבי ה"זכרני" – כשפגשתי אותו בפעם הראשונה (במודע) נדהמתי מהקוטן שלו.
האם זה מסמל את המדינה הקטנה שלנו? לא יודע…
אהבתיאהבתי
כל הכבוד על רשומה כל כך מעניינת
חיברת בין הפרחים ויום הזיכרון בצורה מושלמת לדעתי.
הוספת לי ידע רב עם הפרחים וסוגיהם, למרות שאינני בטוחה שאדע לזהות בינהם בטבע.
שלך
בבושקה
אהבתיאהבתי
תודה עננת זה מקסים לחלוטין
התמונות והפרח. אף פעם לא הבנתי למה בחרו באמת בדם המכבים כפרח שמיצג את יום הזיכרון אולי בגלל עונת הפריחה?
אהבתיאהבתי
יש לנו ארץ ישראל יפיפיה אשרייך
אהבתיאהבתי
סליחה מוטיאור
אהבל הבוקר איטן לי כוח להחליף דפדפן…
תודה עננת על הצילומים הנפלאים, נורא אוהבת את הפרח הזה ולא נתקלתי בו שנים, או שאולי פספסתי? הוא ממש זעיר.
הבוקר זו הייתה ממש חוויה רב חושית אצלך… תודה גם על השירים.
אהבתיאהבתי
סליחה שנצמדתי
הפרחים שאינם
"הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".
והפרחים אומרים את שלהם ללא מילים
יהי זכרם ברוך
אהבתיאהבתי
תודה לך
אהבתיאהבתי
אכן. תודה לך
אהבתיאהבתי
גם אני 🙂
כשפגשתי אותו בפעם הראשונה הופתעתי מהמידות הזערוריות שלו…
אהבתיאהבתי
הא מקסים!
אהבתי במיוחד את צמד התמונות הראשון של זכריני זקוף עוקצים.
פרח קטן ומיוחד ומאד מתאים ליום הזה.
תודה על רשומה מיוחדת
אהבתיאהבתי
פרח מקסים למרות
מידותיו ומתאים ליום העצוב.
גם אני משתדלת לאורך השנים ללבוש כחול ולבן כפי שלבשתי היום .
שלא נדע עוד עצב
אהבתיאהבתי
אכן יום עצוב הוא זה
כפי שאמרת, אין איש במדינה זו שלא הכיר, לפחות, משהו שנפל
הפרח יפהפה
באהבה
e
אדי
נ.ב. יכול שאני טועה ושגם חיים חפר כתב משהו על
"מגש הכסף" אבל את השיר "מגש הכסף" המפורסם כתב נתן אלטרמן
בהשראת אמירתו של חיים ויצמן, "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" .
מגש הכסף/נתן אלתרמן
והארץ תשקוט, עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס האחד, אין שני.
היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור, וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים
דום השניים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,
והשאר יסופר בתולדות ישראל
http://www.ilschool.org/sheled/azmaut/magash.htm
אהבתיאהבתי
תודה לך 🙂
והוא באמת כל כך קטן, שממש קל לפספס אותו..
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
תודה, וברוכה הבאה לבלוג!
אהבתיאהבתי
אולי.
ואולי גם בגלל הרצון להדגיש את הקשר בין עם ישראל המודרני – למכבים ולמלכי המכבים ולעם ישראל שהיה פה לפני 2000 שנים.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
הו, אילו תמונות חשובות מאד…
אחת מהן מופיעה בספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל, של פרופ. שמידע וד"ר פולק, זו התמונה היחידה שלי בספר, ואני מאד גאה בה.
אהבתיאהבתי
מופיעה בצדק:)
הן ממש יפהפיות שתיהן
ואני רואה שקלעתי לדעת גדולים:)
אהבתיאהבתי
מסכימה איתך, תודה.
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
אתה כמובן צודק,
התבלבלתי… אבל תקנתי! תודה!
אהבתיאהבתי
העצבות אזלה למרות שנותרה בלבנו
ואנו יצאנו במחולות ושמחות חג עצמאות שמח
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1468419#response
אהבתיאהבתי
העצבות לא אזלה…
אנחנו רק מפנים אותה הצידה, כדי שנוכל להמשיך להסתכל קדימה ולחיות ולא לתת להם למות לשווא.
אהבתיאהבתי