חלמונית גדולה ואגדה קטנה

אני בחופש עכשיו. שמים לב, נכון?

יש לי עוד כמה דברים לכתוב על חלמוניות, ותמיד יפה לראות אותן.

התפוצה של החלמוניות היא מטורקיה ועד ישראל. כלומר, מאיזורים גשומים למדי – ועד איזורים כמו ירוחם או שדה בוקר, שבהם יש גשם מועט.

איך הן מסתדרות?

שאלה מצוינת. תסתכלו על התמונה הבאה, שצלמתי בירוחם (28.10.2006) :

תמיד כשאני רואה אותה, אני מתחילה לשיר: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו…"

אבל היא מדגימה די טוב את מה שהחלמוניות עושות: הן גדלות בכיסי קרקע, בין סלעים בלתי חדירים למים.

הגשם שיורד על הסלעים זורם אל כיסי הקרקע (קוראים לזה "נֶגֶר עילי") – ומצטבר שם. אז למרות שבחורף ממוצע יורדים שם רק כ-100 מ"מ של מים, כיסי האדמה אוגרים את המים מכל הסביבה, ונהנים מכמויות מים גדולות יותר.

חוץ מזה, לפני כמה-וכמה שנים, אמא שלי היתה מדריכה בחוגי טבע. ואז היא המציאה אגדה קטנה וחביבה על החלמוניות. ברשותה – אני מפרסמת את אגדת החלמוניות כאן.

עמרי יצא לו לטייל בסתיו. האויר היה נעים – כבר לא חם ולוהט כמו בקיץ, והוא יצא לו לטבע, לראות את הנוף.

פתאום הוא שמע קול קטן: "זהירות! אל תדרוך עלי!"

הוא הסתכל למטה, וראה פרח – צמוד לקרקע, אפרפר, חסר צבע מוגדר.

"מי אתה? " שאל עמרי.

"אני… אני פרח. אני פרח די אומלל. לא מספיק שאני פורח בסתיו, גם בכלל אין לי צבע – ואף אחד לא רואה אותי. יש לי מזל אם איזו דבורה מגיעה להאביק אותי…"

"הצורה שלך דווקא די יפה. גביע כזה"

"תודה. אבל אף אחד לא טורח להסתכל עלי, אז מה זה בעצם משנה?"

"אני אמצא פתרון, אני אעזור לך!" קרא עמרי.

הוא רץ הביתה, והתייעץ עם אמו. "אמא! מצאתי פרח חסר צבע, והוא מאד מסכן! אני רוצה לצבוע אותו, שכל המאביקים יראו אותו ויבואו אליו!"
אמא אמרה: "רעיון יפה, אבל באיזה צבע אתה רוצה לצבוע אותו?"

עמרי ענה מיד: "צהוב! צהוב עז כמו חלמון ביצה! זה הצבע הכי יפה!"

אמא אמרה: "אז בוא ניקח חלמון ביצה, נערבב עם קצת דבק – שהצבע ייתפס על הפרח, ותוכל לצבוע את הפרח!"

הם לקחו חלמון ביצה, ערבבו עם דבק – ועמרי לקח מכחול, ויצא בחזרה אל הפרח.

הוא צבע אותו בצהוב, וקרא לו "חלמונית".

ומאז החלמונית פורחת בצהוב עז, כל המאביקים רואים אותה היטב – וכולם מאושרים!