אדום חזה – Erithacus rubecula

 
 
אתמול טיילתי בגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע לשם, אבל כיון שהוא פתוח רק בימי חול, שאינם חגים, בשעות היום – אז ממש לא יצא לי להגיע.
אתמול נסעתי במיוחד…
 
הגן הבוטני של אוניברסיטת הר הצופים הוקם ע"י פרופסור אלכסנדר אייג, שהיה ממיסדי ענף הבוטניקה בארץ, מראשוני המורים לנושא – וגם מדען בעל שם עולמי, שיש מספר רב של מיני צמחים על שמו.
 
אז ישבתי לי בצל עץ קטלב, ובדקתי לע-ארי גדול שפורח כעת בגן, ופתאום שמעתי ציקצוק מעלי. הסתכלתי, וממש קרוב, על ענף של הקטלב – ישב לו אדום חזה.
 
כבר ראיתי אדומי חזה, אבל רובם היו רחוקים מאד וזריזים מאד, ואף פעם לא צלמתי אותם. האחד הזה ישב לו על הענף, ופשוט חיכה בסבלנות עד שאני אצליח לצלם אותו.
 
אז הנה אני מציגה בגאווה רבה – אדום חזה. חמוד ונאה:
 

 
בטיול בגן ראיתי מגוון נאה של ציפורים. הרוב היו בולבולים, שחרורים, ודרורים – אבל היה מגוון נאה של ציפורים מהמין "אני לא מכירה ולא הספקתי לצלם". זהו, כידוע, המין הנפוץ ביותר של ציפורים בארצנו.
 
 
נכון שהוא יפה? לדעתי, הנוצות הכחולות והכתומות-אדמדמות משתלבות כל כך יפה על החזה שלו. אני ממש אוהבת את הציפור הזו. חוץ מזה, קראתי בספר שזוהי הציפור הלאומית של בריטניה. אז מה דעתכם, שווה יותר מדוכיפת?
 
צולם בגן הבוטני בהר הצופים, 30.10.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא (כדאי לכם!)

Epitaph to a Parrot


דררה אוכלת אזדרכת, צפון ת"א, 25.1.2008

אנחנו מקריאים לילדים שלנו עכשיו את "משפחתי וחיות אחרות". מין בילוי נחמד – כל ערב לפני השינה, קוראים פרק אחד.
ג`ראלד דארל הוא, כמובן, אחד הסופרים החביבים עלי ביותר – וגם איש שאני מאד מעריכה, בגלל פועלו הרב למען שימור טבע, הגנה על הטבע ועל העולם שאנו חיים בו.
הילדים שלנו מאד מרוצים מהסיפורים – אתמול קראנו איך לארי פתח קופסת גפרורים מלאה עקרבים על מנת להדליק סיגריה לאחר ארוחת ערב, והכל הפך למהפכה…


דררה ירוקה אוכלת אזדרכת, צפון ת"א, 25.1.2008

אחת הדמויות האהובות בספרים הללו היא ד"ר תאודור סטפנידס – שמלמד את ג`רי הרבה זואולוגיה, ומספר סיפורים מצחיקים כל הזמן.
תיאו היה רופא, משורר, מתרגם ועוד דברים רבים בזכות עצמו. במלחמת העולם השניה, כשהיה בן כמעט 50, הוא התנדב לצבא הבריטי, והיה רופא צבאי ביוון וכרתים.
חיפשתי קצת ברשת – ומצאתי שיר קצר, שהוא כתב – שיר שמאד מצא חן בעיני.
אני מצטטת אותו כאן כלשונו:
 
 
דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

 

Epitaph to a Parrot

For thirty years he talked in feathered pride
For thirty years he talked before he died.
You say that parrots do not really know
The meaning of the words they speak? Just so,
I grant you that you may be right – but then,
Do men?

By Theodore Stephanides

 
נכון שזה חביב?
מיד צרפתי לזה תמונות של התוכי העיקרי שמסתובב אצלנו בארץ – הדררה הירוקה
 
 
דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008
 
כאן נכנסתי קצת לדילמה. ג`ראלד דארל, וגם תיאודור סטפנידס, פעלו רבות למען שימור ולימוד. ואני מציגה אותם עם תמונות של מין פולש?
הדררה, למי שלא יודע, היא תוכי שמוצאו באיזור הודו-פקיסטן. וזה כבר מתאים, כי גם ג`רי וגם תיאו נולדו בהודו…
לפני 20-30 שנים ברחו כמה דררות מאנשים שגידלו אותן, ואולי כמה "נשמות טובות" ש"חסו" על התוכים המסכנים שחיים בכלוב – שיחררו אותם סתם כך.  הדררות נפגשו, הקימו להקות – והתרבו…
 
היום יש דררות בכל הארץ – מדן ועד אילת. ראיתי דררות באילת רבות עם טריסטרמיות על חצי בגט שמישהו זרק…
 
 
דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008
 
אז כן, אני דוקא שמה פה את הדררות, הפולשות, שמסתובבות וצורחות כל בוקר ליד הבית שלי – בתור עוד דוגמא לכישלון שלנו בשמירה על הטבע. הדררה היום היא אחת הציפורים הנפוצות בארץ. וחבל שכך. כי זו ציפור אופרטוניסטית ואגרסיבית, והיא דוחקת את רגלי הציפורים המקומיות – כמו חוחיות, דרורים, בולבולים…
 
דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

שוב, אין לי מסקנה ואין לי פתרון כרגע. רק שיר נחמד, ותקווה שנלמד מטעויות העבר שלנו.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולמעוניינים: רשימת ההמשך: תרגום לשיר

 

the flower, my friend is blowing in the wind

 
 
עוד כרכום נאה, מהר מירון, 21.10.2008 – עם המון רוח.
לדעתי יצאה תמונה די מעניינת, אז אני מצרפת לה שיר.
 

 

How many roads must a man walk down
Before you call him a man?
Yes, `n` how many seas must a white dove sail
Before she sleeps in the sand?
Yes, `n` how many times must the cannon balls fly
Before they`re forever banned?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

How many times must a man look up
Before he can see the sky?
Yes, `n` how many ears must one man have
Before he can hear people cry?
Yes, `n` how many deaths will it take till he knows
That too many people have died?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

How many years can a mountain exist
Before it`s washed to the sea?
Yes, `n` how many years can some people exist
Before they`re allowed to be free?
Yes, `n` how many times can a man turn his head,
Pretending he just doesn`t see?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

Copyright ©1962; renewed 1990 Special Rider Music
 
השיר הוא – כמובן – של בוב דילן. שיר מופלא, שכל פעם אני מוצאת בו רבדים חדשים.
אני מצרפת הנה ביצוע של בוב דילן עם ג`ואן באאז.
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונה ולהקיש F11 על מנת לראותה בגודל מלא.

כרכום נאה – Crocus pallasii



אני ממשיכה מכרכום – לעוד כרכום. רק שלא יתכרכמו פני… 
הכרכום שלי היום הוא – לדעתי – הכרכום הכי יפה בארץ. זהו כרכום נאה.
 

 
גם הוא פורח בגליל ובגולן – לאורך שביל פסגה במירון יש פרטים יפהפיים, וביער אודם בגולן גם לא חסר…
 

 
כמו שאתם רואים, מה שמיוחד בכרכום הזה הוא הצבע. צבע סגול-לילכי נפלא, עם עורקים כהים על עלי הכותרת. וצלקת אדומה מפוצלת ל-3 במרכז. צבעוניות נפלאה.
 

 
בעצם, יש בארץ עוד שלושה מינים של כרכומים בגוון מאד דומה:
  • כרכום דמשקאי – פורח בהר הנגב, נוטה להיות בהיר יותר, צלקת מפוצלת להרבה אונות.
  • כרכום השבכה – פורח בגולן, והצלקת שלו מפוצלת להמון אונות דקות – לא רק לשלוש; ועל הבצל שלו יש שבכה של שורשים
  • כרכום החרמון – מאד דומה לכרכום השבכה, רק שלו אין שבכה על הבצל.


 
אבל אם אתם במירון, וראיתם כרכום סגול – אתם יכולים להיות בטוחים שזהו הכרכום הנאה.
 

 
ארבע התמונות הראשונות צולמו ב21.10.2006, והשאר – בדיוק שנתיים אחר כך, 21.10.2008 – כולם בהר מירון, שביל פסגה.
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

כרכום צהבהב – Crocus ochroleucus


אחרי שצבעתי הכל בצהוב ובורוד עם חלמוניות וסתווניות (ובנתיים סקרתי רק מין אחד של חלמונית ושני מיני סתוונית, תודו שזה ממש מעט…) – אני ממשיכה אל הפרח השלישי בסדרת "פרחי הסתיו שנראים כמו גביע יפה שצומח ישר מן הקרקע"…

 

(מערת פער, 25.10.2005)
הפעם הפרח שלנו הוא ממשפחת האירוסיים! וזהו הכרכום.
אבל לא הכרכום החורפי הנפוץ ברוב הארץ – אלא כרכום אחר: כרכום צהבהב.
 
(מערת פער, 25.10.2005)

 
הכרכום הצהבהב פורח בצפון הארץ – בגליל העליון ובגולן. הוא לבן, אבל האבקנים שלו צהובים. ואין לו עורקים סגולים מבחוץ – בניגוד לכרכום חורפי או כרכום גייארדו.

 
(הר מירון, חניון הפסגה, 21.10.2006)
 
אז למה צהבהב? שאלתי את פרופ. אבי שמידע, והוא אמר: כי הוא לבן.
 
(מערת פער, 21.10.2006)
 
המקום הכי נוח לראות אותו הוא מערת פער, ליד סאסא. הוא פורח שם בכמויות נאות, ביחד עם סתוונית בכירה; ואם יש לכם מזל – אז גם עם חלמונית זעירה.
 
(יער אודם, 6.12.2007)
 
כמובן, אתם מוזמנים גם לעלות ליער אודם – כי שם אפשר לראות אותו בקבוצות גדולות. אם יורד גם גשם – אז זה מקבלים תמונות דרמטיות…
 
לעומת זאת, אם נושבת רוח –
(מערת פער, 21.10.2008)
 
אז מתוך 10 תמונות רק אחת איכשהו מצליחה…
 
ולפעמים פוגשים דבר כזה:
(מערת פער, 25.10.2005)
 
בהתחלה זה די בלבל אותי. הכרכום בשיא פריחתו, אז למה הוא "דבוק" מלמעלה?
קצת קשה לראות- אבל יש קורי עכביש שמחזיקים את הפרח. עכביש החליט לגור בפרח, וסגר אותו עם קוריו הדקיקים…
 
כרגיל, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש על F11 בשביל לראותן בגודל מלא.

איכהורניה עבת-רגל – Eichhornia crassipes

הפעם אני חוזרת אל ענייני שמירת טבע.
וזה לא סיפור הצלחה…
 
בעקבות דיווח בפורום שמירת טבע, נסענו לנחל אלכסנדר. נסענו לאורך הנחל, בשביל עפר – מכביש 4, מזרחה. הנחל מזוהם, אבל זה לא חדש, נכון? הרבה בקבוקי פלסטיק, קופסאות, שאריות שונות, ואפילו כדורגל צפים בנחל.
 
ואז ראינו את זה:

 
נראה תמים, נכון? צמח מים ששט לו בנחל, ויורד עם הזרם.
השלב הבא הוא זה:
 

 
זהו מרבד של עדשת-מים – צמח מים שנראה כמו עדשים קטנים שיוצרים מרבד על המים, והוא מנוקד בעלים של אותו צמח, מהתמונה הקודמת. עדשת מים מתפתחת במים שזורמים מאד לאט.
 
ואז מגיע השלב השלישי:
 

 
יפהפה, נכון?
זוהי איכהורניה עבת-רגל, או בשם העממי – יקינטון המים.
לא, אין קשר ליקינטון המוכר. זה צמח ממשפחה אחרת לגמרי – פונטדריים.
וזהו צמח פולש.
 

 
זהו צמח שמוצאו בדרום אמריקה.ליתר דיוק, באגן האמזונס בברזיל.  לכאן הוא הובא – כנראה – על ידי "נשמות טובות" שנמאס להן לגדל אותו בבית, אז הם זרקו אותו לנחל.
השערה אחרת היא שהוא הגיע הנה מהנילוס, שגם שם הוא מזהם תעלות ויובלים. (לשם הוא הגיע במאה ה19, על ידי קולוניאליסטים שרצו לקשט את הנחלים באיזור)
כאן הוא התפשט, והוא פשוט חוסם את הזרימה של הנחל. יוצר מחסומים וסכרים.
 

 
"אבל הוא כל כך יפה!" יאמרו לי. "הסגול הזה נפלא!"
כן, הוא יפה. אני מסכימה. אבל הוא מטרד אקולוגי. למשל, הוא בית גידול מצוין לחלזונות שחיים בסמביוזה עם זחלי הבילהרציה. זוכרים את הבילהרציה?
היא די נכחדה מהארץ. למה לנו להחזיר אותה?
 
 

 
קראתם את מה שצאט ניק כתב על המאנייקית ההודית? אני מסכימה עם כל מילה שלו, ומוסיפה לרשימה שלו את הפרח היפהפה הזה.
 
 

 
הוא מסתדר טוב עם עדשת המים – הוא מאט את הזרימה, והיא מכסה את המים בשכבה ירוקה. הוא פוגם באיכות המים על ידי חסימת המגע של המים עם האויר, וכמובן, דוחק את רגליהם של הצמחים המקומיים שאינם יכולים לצמוח. 

 
אבל… לא הכל רע ושחור. האיכהורניה תורמת לנקיון הנחל – היא קולטת מזהמים שונים, כגון מתכות – והמים נקיים יותר מהזיהום של בני האדם.
 
אז מה התוצאה? האם עלינו להשאיר אותה שם, או להשמיד?
לצערי, למרות היופי הרב – לדעתי אין מקום להשאיר את יקינטון המים בנחל אלכסנדר. זהו אינו מקומו הטבעי, ובעיות של מים עומדים, ומקומות גידול ליתושים – יש לנו די והותר. נחל אלכסנדר צריך להמשיך לזרום, ולהיות בית למגוון בעלי חיים – אנחנו ראינו שם היום אנפות (אפורות ולבנות), שלדג לבן-חזה, דורסים שונים, נמיה, שפמנונים, צבים משלושה מנים, ועוד ועוד.
עמית מנדלסון, מנהל פורום שמירת טבע, העביר את המידע לרשות הטבע והגנים – והם אמרו לו שהבעיה ידועה מזה שנתיים, ושהם "מנסים לטפל בנושא". אני תוהה למה אין טיפול מסיבי. כפי שזה נראה כרגע, יש אוכלוסיה מבוססת מאד, והיא מתרחבת לאוכלוסיות נוספות במורד הנחל.
 
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  
 
לקריאה נוספת: כאן, מתוך האתר של המרכז לצמחים פולשים וצמחי מים באוניברסיטת פלורידה.
 
 

עוד משובצות, וקצת שירה.

יש לי חשק לעוד כמה סתווניות, עם רמז לחלמוניות.
ותמיד טוב לקרוא קצת לאה גולדברג, אז אני משלבת –

סְתָו בָּהִיר מאת לאה גולדברג


 

א

סְתָו יְפֵה-תַּפּוּחִים, בְּחִיּוּךְ בַּיְּשָנִי

מְזֹהֶרֶת אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הַבְּרִיאָה.

כְּשִׁנַּי נַעֲרָה בֵּין שִׂפְתֵי הַשָׁנִי

מַבְהִיקִים הַיָּמִים בֵּין זְרִיחָה לִשְקִיעָה.

 

אֲדָמָה כַּפְרִיָּה שֶׁהָיְתָה לָהּ עֶדְנָה,

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָתַיִם קִשּׁוּט סוּדָרָהּ,

בִּזְרוֹעוֹת צוֹהֲלוֹת הִיא נוֹשֵׁאת פְּרִי בִּטְנָהּ

בְּחֻצְפָּה חִנָּנִית בִּתְמִימוּת יְהִירָה.

 

לִפְנוֹת עֶרֶב עוֹמֶדֶת מוּל שְׂדוֹת הַתִּלְתָּן

בַּאֲוִיר יְרַקְרַק וְצוֹנַן וְצָלוּל

גְעִיַּת הַפָּרוֹת הַחוֹזְרוֹת לְרִפְתָּן

כְּמִזְמוֹר אַהֲבָה שֶׁל אֱלוּל.

ב

כְּכָל אֲשֶׁר יִקְצַר, כֵּן יְרֻכַּז

בִּצְלִילוּתוֹ, בְּרֵיחַ פְּרִי וָגֹדֶשׁ

יוֹמוֹ שֶׁל סְתָו, וְהוּא בָּהִיר וָעַז

כְּמוֹ חָרוּז שָׁנוּן בְּזֶה הַחֹדֶשׁ.

 

כָּל תַּמְצִיתוֹ בְּרַעַד שֶׁל חַלּוֹן

מֵהֵד אַגָּס נוֹשֵר בֵּין הָעַרְבַּיִם,

אוֹ בְּעָלֶה זָהׁב שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

אֲשֶׁר גִּידָיו יְרַקְרַקִּים עֲדַיִן.

 

וְלִפְרָקִים תִּטְעַם אֶת טַעֲמוֹ

אֲשֶׁר בְּצִנָּתוֹ יַסְתִּיר חֻמּוֹ

וּבְחֻמוֹ – קְמִילַת גַּנִּים דּוֹעֶכֶת.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא. התמונות צולמו ברכס בשנית, 14.10.2008

חלמונית גדולה ואגדה קטנה

אני בחופש עכשיו. שמים לב, נכון?
יש לי עוד כמה דברים לכתוב על חלמוניות, ותמיד יפה לראות אותן.

התפוצה של החלמוניות היא מטורקיה ועד ישראל. כלומר, מאיזורים גשומים למדי – ועד איזורים כמו ירוחם או שדה בוקר, שבהם יש גשם מועט.
איך הן מסתדרות?
שאלה מצוינת. תסתכלו על התמונה הבאה, שצלמתי בירוחם (28.10.2006) :

תמיד כשאני רואה אותה, אני מתחילה לשיר: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו…"
אבל היא מדגימה די טוב את מה שהחלמוניות עושות: הן גדלות בכיסי קרקע, בין סלעים בלתי חדירים למים.
הגשם שיורד על הסלעים זורם אל כיסי הקרקע (קוראים לזה "נֶגֶר עילי") – ומצטבר שם. אז למרות שבחורף ממוצע יורדים שם רק כ-100 מ"מ של מים, כיסי האדמה אוגרים את המים מכל הסביבה, ונהנים מכמויות מים גדולות יותר.

חוץ מזה, לפני כמה-וכמה שנים, אמא שלי היתה מדריכה בחוגי טבע. ואז היא המציאה אגדה קטנה וחביבה על החלמוניות. ברשותה – אני מפרסמת את אגדת החלמוניות כאן.

עמרי יצא לו לטייל בסתיו. האויר היה נעים – כבר לא חם ולוהט כמו בקיץ, והוא יצא לו לטבע, לראות את הנוף.
פתאום הוא שמע קול קטן: "זהירות! אל תדרוך עלי!"
הוא הסתכל למטה, וראה פרח – צמוד לקרקע, אפרפר, חסר צבע מוגדר.
"מי אתה? " שאל עמרי.
"אני… אני פרח. אני פרח די אומלל. לא מספיק שאני פורח בסתיו, גם בכלל אין לי צבע – ואף אחד לא רואה אותי. יש לי מזל אם איזו דבורה מגיעה להאביק אותי…"
"הצורה שלך דווקא די יפה. גביע כזה"
"תודה. אבל אף אחד לא טורח להסתכל עלי, אז מה זה בעצם משנה?"
"אני אמצא פתרון, אני אעזור לך!" קרא עמרי.

הוא רץ הביתה, והתייעץ עם אמו. "אמא! מצאתי פרח חסר צבע, והוא מאד מסכן! אני רוצה לצבוע אותו, שכל המאביקים יראו אותו ויבואו אליו!"
אמא אמרה: "רעיון יפה, אבל באיזה צבע אתה רוצה לצבוע אותו?"
עמרי ענה מיד: "צהוב! צהוב עז כמו חלמון ביצה! זה הצבע הכי יפה!"
אמא אמרה: "אז בוא ניקח חלמון ביצה, נערבב עם קצת דבק – שהצבע ייתפס על הפרח, ותוכל לצבוע את הפרח!"
הם לקחו חלמון ביצה, ערבבו עם דבק – ועמרי לקח מכחול, ויצא בחזרה אל הפרח.
הוא צבע אותו בצהוב, וקרא לו "חלמונית".
ומאז החלמונית פורחת בצהוב עז, כל המאביקים רואים אותה היטב – וכולם מאושרים!
 

 את שמו של הילד אתם מוזמנים לשנות כרצונכם…

כל התמונות צולמו בשמורת חלמוניות ירוחם, 28.10.2006
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
  

וגם כשהיא נבולה, היא עדיין מקסימה!

סתוונית התשבץ – Colchicum feinbruniae

הבטחתי סתווניות? הבטחתי. והנה אני מקיימת.
סתוונית התשבץ – אם אני לא טועה, היא הגדולה מבין הסתווניות בארץ. והיא אכן גדולה. פרח ממוצע הוא בגודל של 10 ס"מ, וכמובן, יש גדולים יותר.

אז בטיול שלנו לרכס בשנית פגשנו המון המון סתווניות – סתוונית התשבץ המקסימה והמיוחדת. השם בעברית הוא כמובן בגלל המשבצות העדינות המעטרות את עלי הכותרת שלה.

השם הלטיני – פיינברוניאה – הוא ע"ש פרופסור נעמי פיינברון, שהיתה מראשוני הבוטנאים בארץ. היא אחת מאילו שכתבו את ה"פלורה פלסטינה" (התעוד הבוטני המקיף ביותר של צמחית ארץ ישראל) , והיא היתה מומחית בעלת שם עולמי לסתווניות.

ברכס בשנית יש ריכוז גדול שלהן, לאורך כל המסלול הן פורחות – פשוט צריך לפקוח עיניים ולחפש ורוד. הן נפלאות כולן…  

עוד דבר המאפיין את הסתווניות הוא "הפרסומת". הן אוהבות לגדול בגושי פריחה. פרח שכבר הואבק ונבל, צונח על הקרקע ונשאר צבעוני ובולט ליד אילו שעדיין פורחים. כך הן בולטות יותר – כגוש ורוד – והחרקים מזהים אותן בקלות יותר. כל הפרחים יחדיו – הפורחים והנבולים – הם מעין שלט פרסומת לחרקים: "בואו בהמוניכם! מבצע! רק היום!"

כרגיל, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
כל התמונות צולמו ברכס בשנית, 14.10.2008

חלמונית גדולה – Sternbergia clusiana

בסוכות נסענו לרכס בשנית – ברמת הגולן. זהו מקום מרשים מאד, ומסלול טיול חביב. לא ארוך מדי, ויש בו פריחה מעניינת בתקופות שונות במשך השנה. 

.עכשיו הפריחה העיקרית היא של שני פרחים נפלאים: סתוונית התשבץ (שאני אקדיש לה רשימה… או כמה) וחלמונית גדולה.  למרות הדמיון בצורה הכללית של הפרחים הללו – הסתוונית והחלמונית – הם בכלל לא קרובים. הסתוונית שייכת למשפחת השושניים, ואילו החלמונית – למשפחת הנרקיסיים.

החלמוניות ברכס בשנית הן פשוט ענקיות. הפרחים מגיעים לגודל של 20 ס"מ, ונראים כמו מדורות צהובות יפהפיות על רקע הסלעים האפורים, ועלי השלכת (שרובם עלים של אלון – אלון תולע ואלון מצוי)

החלמונית היא פרח שנחשב פעם לנדיר מאד – פשוט כי בסתיו היו פחות מטיילים.
אבל היום כבר מכירים אותה משלל מקומות – בגולן, בגליל, בהרי יהודה ואפילו בנגב, באיזור ירוחם.

החלמונית פורחת בכל האיזור שלנו – מטורקיה ועד ישראל. והיא היסטרנטית – כלומר, פורחת בסתיו ללא עלים. העלים יצאו מאוחר יותר, בחורף.

החלמוניות שכאן צולמו כולן ברכס בשנית, 14.10.2008

 

 
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

לבנין משויש

 עוד אני מסתכלת לי על שיחי האטד, והנה אני רואה שאני לא היחידה שמתייחסת אליהם. סביבי היו פרפרים.

מיד זיהיתי שהם לבנינים- אחרי הכל, הם לבנים!
אבל איזה מין?
צלמתי, ובבית השוויתי למדריך של דובי בנימיני:

זהו לבנין משויש. הלבנין המשויש הוא פרפר נודד שמוצאו באפריקה. יש שנים (כמו השנה) שהוא מגיע בהמוניו – ויש שנים שבכלל לא רואים אותו.

לפי המדריך, כל הפרפרים שצלמתי הם זכרים. הנקבות מעט גדולות וכהות יותר.

וכמו שרואים, את הפרפר הזה מישהו ניסה לטרוף – והוא הספיק להמלט.
הלבנינים הם פרפרים תזזיתיים משהו. כמעט ולא עוצרים, ועמדתי זמן רב בלי לזוז בין שיחי האטד כדי לנסות לצלם אותם. בסוף זה השתלם – יצאו כמה תמונות יפות.  למשל זו – אני מאד מרוצה ממנה:


כל התמונות צולמו בגן לאומי אפולוניה, ב11.10.2008 
כתמיד, מוזמנים להקליק על כל תמונה ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

אטד החוף – Lycium schweinfurthii

 
כמו שאתם כבר יודעים, בשבת טיילנו בחוף אפולוניה. חבצלות לא פרחו שם, ובעצם הפריחה העיקרית היתה של שיח קוצני אחד – אטד החוף.
 

 
האטד הוא צמח מאד קוצני, עם עלים קטנים ומעט בשרניים. זו הדרך שלו לאגור מים. הפרחים שלו צינוריים, סגלגלים וקטנים למדי. כשהם מתייבשים – הם מצהיבים.
 

 
ומיד נזכרתי במשל יותם – ספר שופטים, פרק ט`:

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ;

וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. 
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה:  לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ.  וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן:  לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. 
וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד:  לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. 
וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן- תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. 
 

במשל, האטד מסמל ריקנות וחוסר תועלת. אבל הפרחים שלו חמודים מאד, ולמרות שאי אפשר ממש לשבת בצילו – יש ויש חרקים שמפיקים ממנו הרבה. אבל על זאת – ברשימה הבאה.
 

כל התמונות צולמו בגן לאומי אפולוניה, בשבת, 11.10.2008

כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

הו בי די בם בם

איך הגעתי הנה, לסלע הזה? באמצע הים…  מה אני עושה פה? איך אני חוזר לחוף מבטחים?
 

יש מפה בכלל מעבר לאנשהו? אולי מהצד הזה?

נראה שלא תהיה לי ברירה אלא להרטב. נורא רטוב שם, במים. נראה לי חשוד.
 

טוב, באשר אבדנו – אבדנו. נכנס למים. אין ברירה.

הנה אני שוחה אל החוף. אתם יודעים מה, זה דוקא די נחמד לשחות בים, ביום חם שכזה…
 

הגעתי לחוף. תנו לי להתנער עוד רגע…
 
– בשלב הזה, הייתי בטוחה שנגמר הסיפור: הכלב הגיע לחוף, ונעלם מעיני. אבל… כעבור דקות ספורות –
 

זה דווקא ממש נחמד במים! אני אצא לי שוב לשחיה!
 

מה יש כאן? סלע! מעניין. אני אטפס עליו.
 

רגע… נראה לי מוכר המקום הזה…
 

איך הגעתי הנה, לסלע הזה? באמצע הים…  מה אני עושה פה? איך אני חוזר לחוף מבטחים?
 
כל התמונות צולמו ב11.10.2008 ממבצר אפולוניה – הכלב היה מתחתי, בין שרידי הנמל – ואני צלמתי אותו מהמבצר.
כתמיד, אתם מוזמנים להקיש על כל תמונה על מנת לראותה בגודל מלא.
 

שום סתווי – Allium tardiflorum

עוד פרח מהחבויים-הנסתרים האילה. אחד מאילה שלא תשימו לב אליו, אלא אם אתם יודעים לחפש אותו שם.

זהו שום סתווי: מכל מיני השומים בארץ, הוא היחידי שפורח בסתיו.

בניגוד לשומים גדולים ומרשימים – כמו שום תל-אביב או שום הגלגל, השום הזה הוא קטן מאד ונחבא אל הכלים.
הצבע שלו חום-ירקרק, כמו השורשים של האלון המצוי. ואיפה הוא פורח, אתם שואלים?
נו, זה לא ברור? בין שורשיו של האלון המצוי, בכרמל.

 

השום הזה נתגלה בכרמל,וידוע רק משם. ובתחילה חשבו שהוא בעצם תת-מין של שום ירקרק (ככה לפחות הוא מופיע במאמר מ1985 של פניה קולמן, שהיתה מומחית בעלת שם עולמי לשומים).
מאוחר יותר הוא הוכר כמין נפרד.

זהו פרח קטן מאד ועדין מאד, צנוע ומוסווה היטב.

 זו ההזדמנות להודות לאיתי נ מפורום שמירת טבע, שהראה לי את השום ולימד אותי לזהות אותו – תודה, איתי! אני אשמח לטייל איתך עוד הרבה!

התמונות כולן צולמו בגבעת ההגנה בכרמל, בתאריכים 14.9.2007 ו13.9.2008
כרגיל, מוזמנים להקיש על כל תמונה על מנת לראותה בגודל מלא.
גודל מלא יהיה – כמובן – גדול יותר מגודל טבעי, כי כל גביע פרח גדלו כסנטימטר…

חג סוכות שמח ופורח!

פלמינגו מצוי – Phoenicopterus ruber

יש לי כמה תמונות שרציתי לפרסם עוד בחודש שעבר, אבל רק עכשיו אני מגיעה אליהן…
ב13.9.08 נסענו לטייל בבריכות המלח של עתלית, ופגשנו שם להקת פלמינגו! ספרנו 21 פרטים בלהקה, ומאד נהנינו להסתכל עליהם, פוסעים מעדנות במים הרדודים.
 


התמונות צולמו כולן ממרחק גדול במצלמה שלי – Canon S3 – ולכן האיכות לא מושלמת, אבל הפלמינגוס האילו כל כך חביבים…


כמו שודאי שמים לב, הם לבנבנים-משהו, ולא כתומים-ורודים כמו בסרטים. וזאת למה? בגלל התזונה שלהם.
הפלמינגו מקבל את הצבע הורוד מקרוטין – הקרוטין שנותן את הצבע הכתום לגזר, וגם לשרימפס. כאשר התזונה שלהם מתבססת בעיקר על שרימפס, הצבע שלהם נעשה בולט יותר. כאשר אין הרבה שרימפס בסביבה, הם נאלצים לאכול סרטנים ודגים אחרים – והצבע שלהם מלבין. רק בכנפיים יש פס כתום.
בגני חיות הרבה פעמים מעשירים את התזונה שלהם עם גזר, כדי לתת להם את הצבע היפה.

עכשיו יבוא מישהו מתחכם וישאל – אה… קרוטין! רגע, אז אם אני אוכל גזר ושרימפס – גם אני אהפוך לורוד?
והתשובה היא לא לורוד, כי אם לכתום! אם תאכלו חצי קילו גזר ליום במשך תקופה ארוכה, מספר חודשים – תוכלו לראות גוון כתום בעיניים ובאצבעות הידיים. באמת.

כרגיל, מוזמנים להקליק על התמונות כדי לראותן בגודל מלא.

פְּשֵׁטָה שְׂרוּעָה – Bacopa monnieri

כשפרסמתי את תמונות הציפורים מהכנרת, יובל התלונן שלא פרסמתי את הפשטה.
הבטחתי – ואני מקיימת – רשומה נפרדת לפשטה.

אז הנה לפניכם פְּשֵׁטָה שְׂרוּעָה:

זהו פרח קטן וחמוד, קטרו כשני סנטימטרים, והוא גדל אך ורק בבתי גידול לחים. כלומר, בשולי נחלים, בריכות, ואגמים.
במקרה שלנו – הכנרת.
למה קוראים לו בשם המוזר הזה, אתם שואלים?
הנה התשובה:

הפשטה שרועה ומתפשטת לכל הכיוונים. נו, ממש שם גאוני.
חבל רק, שמי שהמציא את השם הזה – שכח  שיש פרח שונה לגמרי ובכלל ממשפחה אחרת (פשתיים) שקוראים לו פִּשְׂתָּה. עוד דרך להתבלבל.
הפשטה היא ממשפחת הלועניתיים – כמו לע הארי.

אבל מה אכפת לפרח, באיזה שם אנחנו קוראים לו? הוא פשוט פורח לו, בסגלגל עדין, במין חוסר סימטריה מושלם, ובחן רב.

כל התמונות צולמו בחוף כנרת, ב19.9.2008. אתם מוזמנים לראותן בגודל מלא ע"י הקלקה עליהן והקשת F11.

ענין של פוקוס

עוד תמונות מחוף הכנרת, 19.9.2008

על שני ענפים יבשים עמדו להן שתי שפיריות – אדומה וכחולה. לא התקרבתי אליהן, אבל צלמתי אותן – פעם זו ופעם זו.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.