Wilkum, חברים – ברוכים הבאים למחוז לנקסטר בפנסילבניה.
אני חוזרת לטיול בארה"ב, ממש לפני שנה.
את הדרך מוושינגטון לשדה התעופה בניו יורק החלטנו לחלק ליומיים – ולעצור באמצע ללילה בפנסילבניה, באיזור של האמישים.
האמישים הם קבוצה דתית סגורה, ממוצא גרמני-שוויצרי. הם גרים בארה"ב, ומעט גם בקנדה.
הם מדברים אנגלית וגרמנית – אבל זו גרמנית בניב מקומי, שידועה בשם Pennsylvenia Dutch – דאטץ' זה כמובן שיבוש של דויטש – כלומר, גרמנית-פנסילבנית.
הם ידועים בעיקר בעקבות סרטים כמו "העד" של הריסון פורד, שאגב – צולם בדיוק ברחוב הזה:
האיזור שאנו בקרנו בו הוא האיזור המוכר שלהם – מחוז לנקסטר בפנסילבניה, שיש בו עיירות עם שמות נהדרים כמו Intercourse וגם Bird-In-Hand.
האמישים מוכרים בעיקר בגלל ההתנגדות שלהם לטכנולוגיה. הם לא מכניסים חשמל הביתה, לא נוהגים. הם לובשים בגדים שהם תפרו בעצמם, ובצבעים אחידים – ללא דוגמאות.
במקום מכוניות, הם נוסעים בכרכרות עם סוסים, כמו השלישיה הנחמדה פה:
אני משערת שהעגלה הקטנה עם הפוני (לצערי יש לי רק תמונה מהזוית הזו) – זו המקבילה שלהם לטוסטוס…
ובכן, החלטנו שאנחנו רוצים להכיר יותר טוב את האמישים. יותר מאשר את הקלישאות, וההשוואות לחרדים שלנו.
נקודות הדמיון לחרדים – הם דתיים אדוקים, והם חברה סגורה ולא אוהבים שמתערבים להם בחיים.
עד כאן נקודות הדמיון. מכאן – השוני.
ביקרנו בחווה אמישית לדוגמא, וסיירנו במקום.
נתחיל בנושא החשמל: הם לא מכניסים חשמל הביתה. בישול, תאורה וכל מה שהם צריכים הם עושים בעזרת גז.
אבל אם, למשל, צריך חשמל לחמם את לול התרנגולות או את הדיר – אז כיון שזה לא לנוחות האישית, אלא לרווחת החיות – הם כן יסכימו להכניס טכנולוגיה.
הם עובדים בעיקר בחקלאות – אבל הצעירים בינהם יוצאים ללמוד, ועובדים בערים גם במקצועות חופשיים שונים. סיפרו לנו על אנשי תכנה, אנשי עסקים, רואי חשבון ועוד.
ובמסגרת העבודה הם נעזרים במחשבים, בטלפונים ובכל מה שהמאה ה-21 מציעה.
ישנם גם אמישים שנעזרים בטרקטורים ובכלי רכב חקלאיים, אם כי זה לא נפוץ עדיין.
אבל כל זה נכון עד שהם מגיעים הביתה. בכניסה לבית סוגרים את הטלפון הנייד וטומנים אותו עמוק בתיק, עם הלאפטופ הכבוי.
כשאדם חוזר הביתה, הוא בבית ולא מחובר לעולם.
לחלק מהאמישים יש טלפונים – אבל הטלפון מחובר למזכירה ונמצא באסם, או ברפת. לא בבית. תתקשרו, תשאירו הודעה – תוך יום-יומיים הם ישמעו אותה ויחזרו אליכם. אולי שלושה ימים. בטח פחות משבוע.
ואני יודעת שלפעמים זה בכלל לא רע.
לא שהייתי מוותרת על המחשב והטלוויזיה בבית (במיוחד לא על המחשב… והבלוג…) – אבל פה ושם, להתנתק ממרוץ הכרכרה המשתקשקת…
ואם כבר כרכרה – הנה כמה מהן, כולל מזחלת שלג אחת שממתינה שיחזור החורף:
בבית החווה סיירנו ברוב החדרים – ושם למדנו שלאמישים אין כנסיה או בית תפילה. כל שבוע הם מתכנסים בבית של מישהו מהקהילה, מבלים את יום ראשון אצלו, אוכלים ומתפללים שם.
כלומר, בערך פעם בשנה, יוצא למשפחה לארח את כל הקהילה – כ-200 אנשים – ליום שלם. הם דואגים לספסלי עץ עליהם הם יושבים בזמן התפילות, והמשפחה המארחת צריכה גם לדאוג לארוחות – מארוחת בוקר ועד ארוחת ערב. לכולם.
בבית החווה ראינו שהעדר הקישוט שהם מקפידים עליו כל כך בבגדים – נשאר בבגדים. הרהיטים בבית מעוטרים, והם עוסקים במלאכות שונות –
אריגה, תפירה, קליעת סלים, נגרות ועוד ועוד. הרבה מהמוצרים הם מציעים למכירה בחנויות שונות באיזור.
ובנוגע לבגדים… הבגדים נתפרים אישית לכל אדם, אבל לפי גזרות קבועות וידועות מראש. הנשים תמיד בשמלה, הגברים במכנסיים שחורים.
הנעלים – תמיד נעלי עור שחורות.
את רעיון הפשטות הם לקחו כמה צעדים קדימה – באופן מוגזם לטעמי – כיון שבעבר היו מכינים כפתורים מפנינים או מדר (אם הפנינה), והכפתורים נחשבו לקישוט – הם לרוב לא משתמשים בכפתורים.
ריצ'רצ'ים – מובן שאין כלל.
לחלק מהבגדים יש להם קרסים, אבל לרוב משתמשים פשוט בסיכות. תתארו לעצמכם! להתרוצץ יום שלם – וחקלאים לא יושבים כל היום בבית, אלא באמת צריכים לעשות עבודות פיזיות – כשהבגדים מוחזקים בסיכות! איום ונורא!
כאן אפשר לראות חלק מהבגדים שראינו, והמדריך שלנו מסביר בדיוק על מעיל חורף ארוך – אחד הפרטים הבודדים שבהם מותר לתפור כפתורים.
ובנוגע למלאכת יד…
בתור מישהי שלא מתעסקת ב-Scraping למינהו, לא מסוגלת לתפור תך אחד ישר, וכל דבר מעבר לכפתור אני מעבירה לתופרת בתשלום –
אני ממש ממש אוהבת את שמיכות הטלאים האמריקאיות.
האמישים מתמחים בהן, אבל זה לא תחביב אמישי בלבד, אלא כלל אמריקאי. יש לי חברה שאחותה תופרת Quilts יפהפיות. .
הבעיה היא המחירים… שמיכה למיטת יחיד יכולה לעלות מאות דולרים…
לכן נאלצתי להסתפק בתמונות:
עוד מאפיין של האיזורים הכפריים הוא הגשרים המכוסים, כמו זה למשל – מוטי והעננצ'יק עלו לבדוק אותו. זהו גשר קצר, וכבר לא פעיל, שנמצא בשולי החווה, בעיקר כהדגמה.
בנחל תחתיו שחו ברווזים.
אחרי שגמרנו את הסיור בחווה, נסענו למקום שבו אפשר לטייל באיזור בכרכרה אמישית, בהנחיית אהרון.
צלמתי ארבעה אנשים מבין האמישים –
הגבר הוא אהרון, שנהג בכרכרה והסיע אותנו.
הילדה היא כנראה בתו, שניסתה למכור לנו עוגיות תוצרת בית
הילד פשוט שיחק בחצר הבית שלו,
והעלמה היתה המלצרית שלנו למחרת, בארוחת הבוקר.
בטיול בעגלה נהנינו מהמטעים עמוסי הפרי (אפרסקים ותפוחים)
וראינו עגלות נוספות שנסעו מאחורינו.
ממה שלמדנו על האמישים, הם קהילה עובדת ופועלת, עם ערכים של עזרה הדדית, פציפיזם ושיתוף פעולה.
הם מתגייסים לצבא ארה"ב לתפקידי עורף – תפקידים שבהם לא ייצטרכו לגעת בנשק.
בתור דוגמא לתרומה שלהם לקהילה, סיפרו לנו בסייור, שלאחר הוריקאן קתרינה שהשאיר מליוני אנשים מחוסרי בית באיזור ניו אורליאנס – האמישים ארגנו אספקה, שכרו אוטובוסים עם נהגים, ושלחו בנאים ואנשי מקצוע משלהם לניו אורליאנס, לעזור לבנות ולשקם את ההריסות.
הם אולי מעדיפים להסתגר בתוך עצמם, אבל אם צריך לעזור – הם הראשונים שיקומו ויתנו יד.
אני לא אומרת שכל האמישים הם נופת צופים ומושלמים, וודאי שאני לא חושבת שאוכל לאמץ את אורח החיים שלהם, אבל כקהילה – הם קהילה חזקה, מאוחדת ותומכת; ואני מאד מעריכה אותם.
התמונות צולמו במחוז לנקסטר בפנסילבניה, בתאריכים 22-23.7.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הוא תמיד אהב (והבין, והסביר לי) פיזיקה,
פרחים, פרפרים וכל מיני 